לפני כמה שנים הייתי שליחה בקהילה היהודית בלונדון, העיר עם תאי הטלפון הצבועים אדום שהשעון הגדול שניצב גבוה במרכזה איים עלי בכל רגע שאני עלולה לאחר. יש משהו מרגש וחדש בלגור בעיר סואנת עם גנים מרהיבים, ועם כל זה, כמעט בדרך קבע, ביקש עומק העומקים של הנפש את הבית, את ההורים ואת ארץ ישראל, ואף רגע המולה או שקט מופתי שבעיר הזו לא הצליחו למחוק את רחש הגעגוע הזה.
בכל שבוע, למשך כמה רגעים, כמעט כמו במטה קסם, הגעגוע השתתק. בכל מוצאי שבת קודש, היו מתאספים כל בני המשפחה שלי סביב הטלפון בביתם, מניחים ידיים זה על ראשו של זה ומתברכים מפי סבי, החכם סאסי זצ״ל, בברכת ״וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקים״ אותה נהוג לברך במוצאי השבת. אף פעם לא הצלחתי להבין איך היו מספיק מכשירי טלפון בכדי להעביר אותה בזמן אמת לכל הילדים והנכדים, אבל בין אם הייתי בחיפה, בהרצליה, או בלונדון, הטלפון היה מצלצל כדי שאזכה לשמוע את קולו המתנגן של סבא קורא "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ", ממטיר עלי שלל מילים טובות ואת כל ברכות הבורא הטוב.
בשמונה השנים שעברו מאז פטירת סבי מצאתי את עצמי מתגעגעת להרבה מההנהגות שלו, אבל לרגע הזה, שבו סבא בירך ואני חשתי את ידו הארוכה של א־לוקים נוכחת כל כך, ניצבת על ראשי מלטפת ומנחמת, אני מוצאת את עצמי מתגעגעת יותר מכל.
•
השבוע האחרון שעבר עליי היה לא פשוט בהרבה מובנים, שעות ארוכות בעבודה נתנו בי את אותותיהן, מכשירי חשמל ברחבי הבית שבקו חיים בזה אחר זה, ביניהם גם הפלאפון שלי, שאם נרצה או לא נרצה, הפך מעין עור שני והחיים בלעדיו מעט מסובכים מהרגיל. כשלבלילה הזו נוספו ערפילי החורף שסרבו להתבהר ולשלוח אליי קרני שמש לעודד את רוחי, קיבלתי מתכון מושלם לרפיון ידיים, לתחושה שמשהו קורה לי מבלי שתהיה לי היכולת לעצור אותו. מכבש לחץ דחק עליי מכל הכיוונים, השעות עברו לאט מדי כשהייתי צריכה מעט מנוחה, או מהר מדי כשהמנוחה המיוחלת הגיעה סופסוף. והתפללתי על כדור השלג המוזר הזה שייעצר, שתינתן לי ההזדמנות לטפל בתקלה אחת לפני שצצה נוספת, אבל הוא בשלו, מתגלגל ומתגלגל, מותיר אותי בתחושה שאני לבד, סוחף אחריו את הקרקע הבטוחה שלרגליי ומערער אותה שוב ושוב.
•
וכשלא נותרו בי עוד מילים להתפלל אל מול המציאות הלא מוכרת, והגעגוע אל קרבת הבורא היה גדול מתמיד, פניתי אל הספרים שלי, מבקשת את עזרת הצדיקים, משחררת את סדר הלימוד בתוך אי הסדר שהיה השבוע שלי, פתחתי באקראי בשיחות הר״ן לרבי נחמן מברסלב:
״והכלל המובא מדבריו שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו, שגם הוא חביב בעיני השם יתברך,
כי לפי גדולת טובתו של ה׳ יתברך, גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך״.
השבוע הזה כל כך ערער אותי, שלח לי בכל רגע תזכורות לכמה אני 'לא' – לא טובה מספיק, לא מאמינה מספיק, בלתי נראית שם במרומים. ופתאום אחרי שבוע מרפה ידיים, ממש כמו אותה ברכה שמצאה אותי באשר הייתי מונחת, נחתו אל חיקי המילים האלו, מניסות כל תחושה של עיזבון וייאוש, מפיחות רוח חדשה בנפש יגעה ועייפה, מזכירות במתיקות שהבורא בטובו הגדול נוכח בחיי, רואה אותי, וגם אני, על כל חולשותיי, חביבה בעיניו יתברך.
בס"ד
יום שישי, 14 פברואר, 2025
הכי עדכני
16:46
16:20
16:17