רגע לפני שנכנסים הביתה, עוצרים ונושמים עמוק, עושים הכנה, התכווננות פנימית מה הולכים לפגוש. הכנת הלב הזו היא ממש מתנת לב עבורנו, לעשות כלי להווה. מאוד משנה אם נפגוש בבית בלגאן, חברים, רגעים משמעותיים או שקט, וכוונת הלב שלנו יכולה ממש לשנות את כל מה שיתגלגל וייוולד מתוך זה.
מה שנכון לרגע קטן בפתח הדלת, נכון לכל שדה של צמיחה שה' יתברך מזמן עבורנו. כל התמודדות
שאנחנו פוגשים, בהכנת לב נכונה יכולה לקחת אותנו עמוק ופשוט יותר, גבוה ומחובר יותר. הכל כפי
ההכנה. לא דומה להתערבב במציאות, להתנגש במה שלא מסתדר, לדאוג, להיבהל, לבין להיות
בהקשבה, בהטיית אוזן, באכפתיות למה שמתגלה.
איך חיים את מה שמונח לפתחנו? איך נמצאים בתוך ההתמודדות, בתוך מסע הגדילה, מתוך חירות פנימית?
נמצאים. לא עסוקים במה יהיה אחר כך. צוללים לממלכת ההווה.
רוב הזמן אנחנו לא כאן. נמצאים בעבר או בעתיד, חושבים על מה שהיה או מה שעוד יהיה. אבל עכשיו, מה יהיה על עכשיו.
חכמים נותנים לנו צופן, ניווט פנימי מול כל מה שה' מניח לפתחנו, מול כל מה שמתרחש במציאות: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".
יש מלאכה בעולם, יש התמודדויות, יש רצון להתקדם ולימוד ללמוד, ועבודת נפש לעשות. והידיעה הזו, ככל שאנחנו מבינים את גודל הדברים העומדים מולנו, יכולה למלא אותנו ביראה. איך נעשה זאת. איך נלמד, איך נצמח, איך נגדל. מול הדברים שאנחנו רוצים, מול הפאר והיופי, איך נתחיל.
כל המחשבות הללו באות מתוך התעסקות בעתיד, מתוך מחשבה שאם רק נעבוד מספיק – נגיע. שאם נעבוד בלי הפסקה נכבוש את הפסגה. אבל האמת היא שמול כל פסגה תצמח אחת חדשה, והדרך מתמשכת. אבל זה היופי שלה, וזה הפאר והחן.
אנחנו צועדים במרחב של אינסוף. בעולם הזה אנחנו בעולם של דרך. וזה יופיו וזה הדרו. זה עולם שהוא פרוזדור. מה זה בעצם פרוזדור? מסדרון. מעבר. מעבר זה דרך. דרך להגיע. וכשאנחנו בדרך. כל צעד חשוב כי הוא חלק מ-. כל פסיעה היא מהותית, כי היא מקרבת, מגדילה, מחברת.
מול כל התמודדות שנצלח, תבוא אחת חדשה. אחרי כל שדה שנחרוש יגיע שדה נוסף, וחרישה וקצירה וזריעה.
ואנחנו, שרוצים להתקדם בעולם, עומדים מול זה ומכוונים את הלב. עוצרים רגע לפני, רגע לפני הדלת ואומרים לעצמנו – מה שמונח לפתחי ברגע הזה הוא מדויק, ויש לי בו עבודה שאפשר לעשות עכשיו. העבודה לא תיגמר, אבל יש לי מה לעשות עכשיו. אנחנו לא צריכים להספיק, ולסיים, אלא להיות. הוויה.
להיות בהווה נותן לנו את היכולת לצעוד.
לתקן את העולם במלכות ש־די זה לא רק בידיים שלנו. אף אחד מאיתנו לא יכול לסיים את המלאכה כולה לבדו. יש כל כך הרבה תורה ללמוד, ומילים להתפלל, וילדים לגדל, ונפשות לחנך. יש כל כך הרבה רגעים להאיר, ומציאות לתקן. ובכל זאת – זו הדרך. ויש מלאכה. ולכל אחד מאיתנו יש יכולת להיות שותף לה ברגע הזה ממש. ולכן – אין אנו בני חורין להיבטל ממנה.
הרגע הנוכחי שנמצא בעולמי – שיהא כפי רצונו – תלוי רק בי. הנוכחות שלי, הגדילה שלי, הלימוד והעבודה – הרגע הנוכחי תלוי רק בי.
איזו חירות זו לשחרר את האחריות על תיקון העולם בכללותו, לצד הבנה שאנחנו מוסיפים אור בכל רגע מחדש.
מכוונים את הלב לפני כל פעולה, מתאימים את הרצון הפנימי למציאות. אבל זה לא במקום. זה מתוך.
אהרן הכהן מצוּוֶה על הדלקת המנורה, ואומר לנו המדרש:
למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות.
נדמה לנו שרגעי השיא הם הם הדבר. האירועים של הילדים, מעמד הסיום, מסיבות סוף שנה, קבלת התואר או סיום הפרויקט. אבל הגדולה האמיתית היא: חייך! שלך גדולה משלהם. בחייך, אומר לנו הקב"ה ישנה הגדוּלה הגדוֹלה ביותר. חיים! חיים שיש בהם אפשרות להדליק ולהיטיב. להוסיף אור ולהוסיף טוב. בכל רגע מחדש. בכל יום ויום. זה גדול הרבה יותר.
ברגע הנוכחי, כך אומרת לנו הפרשה, יש אור גדול. תדליק ותיטיב. בכל יום.
לא אחר כך, לא במקום, לא עליך המלאכה לגמור, אבל כמה אור אתה יכול ליצור. חייך.
