מתן תורה היה מעמד מרשים. הפסוקים מתארים חוויה חזקה ועמוקה בה כל העם שמע את קול ה', וחכמים מספרים כי התרוממנו למדרגה רוחנית גבוהה ביותר. והנה אנחנו היום, חמישה ימים אחרי חג השבועות. מה נשאר מכך, היכן אנחנו והיכן האור הגדול?
ייתכן ואנחנו על הספה, מרימים רגליים, או עם כוס קפה ועוגת גבינה שנשארה מהחג, מנענעים עגלה או בדרך לעבודה, קוראים עלון 'לעבודת ה' בדרך החסידות'…
נניח את התשובה כבר עכשיו: ביהדות, לא נשארים בשיא אלא ממשיכים אותו, מקשרים לחיי המעשה ביום־יום.
שניה אחרי ששמענו את עשרת הדברות "וכל העם רואים את הקולות", ה' אומר: "רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם… מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי". מה? לפני שניה פרחה נשמתי, הגיעה עד לעולמות העליונים, ועכשיו אתה מדבר איתי על עולות ושלמים? מה אני צריך להתעסק עם צאן ובקר עכשיו?!
הסמיכות של המילים מדהימה: ה' דיבר איתנו משמיים, והמימוש של הקול הגדול הזה הוא באדמה. כאן, במעשינו על הארץ.
גם בעקידת יצחק, בה התגלתה עוצמת מסירות הנפש של אברהם אבינו לה', ממש מיד אחר כך התורה מספרת: "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר, הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ, אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו…". כלומר, אברהם חוזר לענייני המשפחה והילדים, והתורה ממשיכה ומקדישה פרק שלם(!) לכל ההתעסקות הכספית וסידורי הקבורה של שרה אמנו בחברון.
הנה גם כאן, אברהם אבינו שהתגלה כענק שבענקים כשהלך עם בנו־יחידו לקראת העקידה, חוזר מהמעמד הגבוה אל פרטי היום־יום השגרתיים ביותר – ילדים, כסף, משא ומתן והתמודדות עם קושי פטירתה של שרה.
אפילו אחרי הפרקים הדרמטיים עם יוסף, אחרי כל המתח וההתרגשות במציאת יוסף במצרים, כשיעקב וכל המשפחה באים, הם מתיישבים בארץ גושן, רועים את הצאן ועובדים קשה לפרנסתם. בטח גם להם לפעמים היה קשה לקום לעבודה או לטפל בילד חולה, אולי גם להם היה ויכוח עם השכנים, וגם הם היו צריכים לזכור להזמין בלון גז ולהמתין זמן ארוך לפקידה בבנק… אבל כאן, כאן נמצאים הקולות והברקים ששמענו בסיני!
את המילים "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" דורשים בחסידות: חרוט על לוחות לבנו. מעמד הר סיני היה גילוי אלוקי יוצא דופן שעורר בנו יראה גדולה, לא כדי להתרפק ולומר – וואו, היה מדהים! גדול מהחיים, הלואי שאעבור זאת שוב!… אלא כדי להשאיר בתוכנו רושם עמוק, שייזכר לדורות, יישמר בלב לעולם וימשיך ללכת איתנו.
כאשר רות ונעמי הולכות משדה מואב חזרה לארץ, המדרש מספר שהן "היו עסוקות בהלכות גֵרים". ההלכה נקראת כך, מלשון הליכה. דבר ה' הולך איתנו בכל פרטי החיים. איך לשרוך נעליים, מה וכמה לאכול, מתי להתפלל, איך לדבר ואפילו מה לומר כשיוצאים מהשירותים. היא נוגעת ונכנסת פנימה לחיים כדי לקשר אותנו למקום גבוה, לאור שראינו בסיני. התורה הגדולה שבאה משמיים ירדה ונכנסה לתוך הנשמה שלנו, והיא עכשיו בתוכנו ממש, חלק מאיתנו. דוד המלך אומר את זה בהרבה פסוקים בתהילים, כמו למשל: "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱ־לֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי", "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ".
רות המקסימה הולכת עם נעמי כשהיא לא יודעת מה יהיה בסופה. היא לא שואלת על המשך החיים, לא מתעניינת ובטח שלא מתנה תנאים בהליכתה. היא מוערכת כל כך בעינינו, כי התמסרה לדרך ה' – היא "דבקה בה", ובגלל זה זכתה שממנה יצא זרע המלכות.
בערב פסח שוחחתי עם חברה שהתמודדה עם מורכבות משפחתית גדולה. "איפה אני ואיפה פסח? אין לי אווירה של חג, אני כואבת כל כך…". דיברנו על כך שזה הפסח שלה. אור החג נכנס עכשיו דרך מה שהיא עוברת. אם הקשר לחג ולמצוות הוא מתוכנו, אור ה' יתגלה רק מהמקום בו אני נמצאת.
אנחנו לקראת 'זמן קיץ' של שלושה חודשים שאין בהם חגים. זהו הזמן הארוך ביותר בשנה בין חגים. התקופה הזו יכולה להביא איתה יובש, רפיון ועייפות כמו בגוף, גם ברוחניות.
אולי עכשיו נכון להתפלל על עבודה כמו שאנו מבקשים בתפילה: ותרגילנו בתורתך – עבודת ה' שהיא חלק מהרגל החיים, בוקר צהריים וערב. בבית ובעבודה, לבד ועם אנשים, בעליות ובירידות.
משה רבנו מדגיש לנו בספר דברים: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". זה מאוד מעניין שמשה – דווקא זה שאכן 'עלה לשמיים' לקבל תורה – הוא שאומר לנו: התורה נמצאת בלב ובפה שלנו, ברצון ובמעשה. ממש ממש כאן.
