לפני שתים-עשרה שנה, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה, הטלפון בבית צלצל. על הקו היתה אישה מארגון עזר מציון, שביקשה לדבר עם אחי הגדול. התברר שהוא נמצא מתאים לתרום מח-עצם, אך הוא לא היה באותה תקופה בארץ. שאלתי אם להודיע לו לחזור, והיא אמרה שלא. למחרת היא התקשרה וביקשה אותי, עבור אותה תרומה.
היא הודיעה לי שעלי לעבור עוד כמה בדיקות קטנות כדי לוודא התאמה מושלמת. אי אפשר לתאר את הרגעים האלה, הלב דוהר, זאת הרגשה גדולה מהחיים אבל מחוברת עמוק עמוק אל מקור החיים, המקום הפנימי השקט והוודאי שמתחת לכל סערות העולם. אחרי כמה בדיקות נמצאתי מתאימה באופן מוחלט.
מסע דרך החיים
איך אדם מתכונן ליום שבו כדוריות הדם שלו יוצאות למסע הצלה? שבו הוא מבין שהוא נבחר לתפקיד נעלה במיוחד? עד היום אין לי מושג, בעיקר התרגשתי מאוד. באותם ימים לא ידעתי למי אני תורמת, על פי הנהלים מותר לגלות רק לאחר שנה. ידעתי רק שזו אישה מבוגרת ממני. בעיצומו של חול המועד סוכות, היום בו נקבעה התרומה, הגענו אל בית החולים שניידר. התמקמתי על הכורסה, פתחו לי ורידים בשתי הידיים, וחיברו אל המכונה שמוציאה את הדם מצד אחד, אוספת אליה את תאי מח העצם, ומחזירה מהצד השני. כך במעגלים, במשך כמה שעות, עד שכמות התאים המבוקשת נאספת. חשבתי לקרוא בזמן הזה תהילים, להתכוון, להיות רוחנית. בפועל, לא ממש הצלחתי. היה קשה להחזיק את הסידור עם הצינורות בידיים, והחיים סחפו אותי ואת כל מי שבחדר לשיחות יומיומיות, אנושיות וקרובות. היינו על הקרקע, המסע להצלת החיים עבר דרך החיים.
אחרי שש שעות הרופאים הודיעו שנדרשת כמות גדולה יותר ולכן ביקשו ממני להגיע גם למחרת. החלטנו לא לנסוע חזרה הביתה, אלא להישאר לישון במרכז. הייתי תשושה. נשענתי על המיטה בבית של סבא וסבתא, בידיים שלי עדיין תקועות מחטים מכאיבות, כדי לחסוך את פתיחת הווריד למחרת. רציתי הביתה. רציתי לעכל מה שעשיתי היום, אבל לא היה לי שקט. אימא שלי הגיעה והתיישבה לידי, היא ליטפה וניסתה לעודד: תחשבי על מה שעשית, ממש ברגעים אלה החולה מקבלת את העירוי. לא הצלחתי להקשיב לה עד הסוף, הבכי פרץ ממני החוצה. קמתי במהירות והלכתי אל חדר צדדי, מרפסת סגורה שכמעט ונושקת לבניין אחר. מהבניין ההוא עלתה, בתזמון מושלם כמו שרק ריבונו של עולם יודע, נגינת כינור. זה היה הבכי הכי טהור שידעתי בחיי.
הסיפור האמיתי
לשמחתי, התרומה הצליחה. שנה לאחר מכן פגשתי את ג', האישה שבדמה זורם מעט מדמי. המפגש היה מרגש, אבל מה שקרה אחריו הפליא אותי ממש והוא הסיפור האמיתי בעיניי, כי מאז ועד היום היא מקפידה להתקשר אלי בכל חג, לשאול לשלומי ולספר לי את שלומה, בהודיה שרק מי שהיתה על סף המוות יודעת להוקיר.
בערב שבועות האחרון היא התקשרה וסיפרה לי שהשנה היא תהיה בת שבעים, היא לא האמינה שתגיע לגיל הזה. הריפוי, כך היא סיפרה לי, מתרחש לאורך זמן. רק בשנה האחרונה חזרה אליה היכולת להזיע. לכאורה, חלום לא להזיע, ועוד בקיץ שלנו. אלא שהזעה היא אחד מסימני הבריאות הגדולים, למוח אסור להתחמם כל כך, הזיעה מקררת ועוזרת. ובנוסף היא חוותה השנה שיפור בכמה אינדיקציות נוספות בדם. מעל עשר שנים והריפוי נמשך, היא תיארה, והוא פלאי כל כך, מפני שהוא עובד לפי סדר החשיבות. כל המערכות החיוניות הבריאו מיד לאחר התרומה, והיום מבריאות המערכות המשנִיות בחשיבותן. הן המתינו לזמן שלהן. אנשים כועסים על הגוף בגלל שהחומר עושה המון בעיות לנפש, כהגדרתה, אבל התפקוד של הגוף הוא אלוקי לגמרי ואנחנו צריכים לראות את זה. איך הכל עובד יחד, ובסדר עדיפויות מושלם.
השארית השקופה
נשארתי נדהמת. חשבתי לעצמי: אם אצל המקבלת יש כאלה פלאים, מה קורה בגוף המקור. איך סדרי העדיפויות מסונכרנים עם הבריאה, ואני לא ייקרתי את זה כי הציקו לי דברים קטנים ולא משמעותיים. הפכתי את הטפל לעיקר ולא קלטתי כמה בריאות כבר מתחוללת בתוכי, בחסדי שמים.
ימימה קוראת לזה "שארית". אחרי שמנקים את האבנים הגדולות ועוברים את עיקר הריפוי והתיקון בנפש, לפעמים נשארת שארית קטנה אך מציקה מאוד. קליפה שקופה שאנחנו כמהים לקלף. ולמרות שהיא טפל, אנחנו הופכים אותה לעיקר ולא מעריכים את מה שכבר זכינו לתקן. העבודה מולה היא להפוך את המבט, לראות מה כבר עובד, מה כבר מתוקן, לשים מול העיניים את העיקר ולראות את סדר העדיפויות האלוקי שבו מתנהלים חיינו.
זה דיבור לשלושת השבועות, כי עברנו כל כך הרבה, תיקנו כל כך הרבה. הסיכון מאחורינו, הסיכוי מלפנינו. נשארה שארית קטנה, כמעט טפלה, השאלה היא לאן פונות עינינו. התהליכים מתרחשים בקצב אדיר, הריפוי הולך ומתחולל כל הזמן, גם לנגד עינינו ממש וגם ברבדים נסתרים, ואנחנו לא רואים כי מציקה לנו השארית המיותרת, השקופה. כל מה שצריך זה מבט מעורר שיראה לנו יש ולא אין. כמה בריאות מתחוללת בתוכנו, כמה הלב חזק, כמה הוא פועם ומכין את עצמו בכל יום ובכל רגע לקראת הנפלאות הבאות עלינו. שנזכה לראותן במהרה עין בעין, בעזרת ה'.