א. אלול מוציא ממני תמיד את המחשבות המעניינות יותר. הנה למשל, מחשבה כמעט מופרעת: הרי, כל הפחדים הגדולים כבר התממשו. שוב ראש השנה, אותו מקום, אותה שעה, אותו בור געגוע כרוי במרכז האדם. יש תחושה בלתי אפשרית בלחיות את מה שאתה מפחד ממנו, אבל לאורך זמן, כמו לשמוע רעש מצמית, מתרגלים. הבלתי אפשרי מתרכך. נעשה כבר קצת אפשרי.
ואז מגיעה מתנת הנינוחות, והתפילות יכולות לפרוש כנפיים למחוזות צבעוניים יותר, למקומות רפויים, שבהם אין צורך להחזיק ולתחזק שום דבר. הרי, הפחדים הגדולים כבר התממשו, זה מאחורינו. מכאן והלאה אפשר לעמוד בתפילה לשנה החדשה, ולבקש מה שבא לך.
ב. האדם צריך ללמוד מן הטבע. צמחים לא משנים את סביבת המחיה שלהם. ואם כבר רוצים להעביר עץ, חופרים סביבו ומוציאים את כל האדמה שלו איתו, ומעבירים בכובד ראש ואפילו במנוף, ומשקים ובודקים טוב אם הוא נקלט. ורק אנחנו קופצים ראש אל השינוי כאילו דווקא בו יצמחו לנו סוף סוף שורשים יציבים. ונעים ונדים ככה שלפעמים אפשר לראות מאיתנו רק הבזק בין מקום למקום, ולא זוכרים שבספר בראשית לנדוד ולנוע הייתה בכלל קללה. צמחים יצמחו תמיד כלפי מטה למצוא עוד מים באדמה שלהם, שלהם. ואין להם עסק עם צדקה וצעקה ושינוי השם ושינוי מעשה ושינוי מקום. ולרוב הם נראים רעננים מאיתנו. והאדם משנה את כל אלה, ומכריז: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים, אבל בתוכו הוא כבר יודע שהוא לא העז להגיע עמוק פנימה עם השינוי. במקום זה הוא נע ונד, וילך, ויחזור, וזר לאדמתו ולעצמו, ובתוך עצמו עוד לא הכה שורש.
ג. אנשים אומרים, הכי חשוב זה להגיד תודה על מה שיש, כי זה כל כך הרבה, וצריך לראות את הצד החיובי. הנה תראי כמה התפתחת השנה, כמה התקדמת במקומות שלא חלמת שתתקדמי בהם, ואיך את מוכשרת ואהובה וחושבים עלייך. תגידי תודה, וזה יפתח את השפע.
אבל אני חושבת קצת אחרת. אדם צריך ליילל על מציאות חסרה, כי זה לא הגיוני שבעולם המופלא שברא ה' יתברך יש מציאות כזאת. והוא לא צריך לטמון את ראשו בחול התודה כי זאת לא עבודת ה' אפויה עד הסוף. אדם צריך להיות נרעש מהפער, איך יכול להיות שאני רואה רחמים בכל, ופתאום אתה בא לי עם בומבה לפרצוף. זאת לא שלמות אלוקית. וכיוון, ריבונו של עולם, שאתה כל כך חשוב לי, אני מרשה לעצמי לבכות כשאני יודעת שאתה מחסיר ממני דבר. כי אתה יודע שאני יודעת ששנינו יחד מסוגלים להרבה הרבה יותר.
ד. באזכרה לסבתא שלי, שהתקיימה שלושה שבועות אחרי האזכרה לסבא שלי, ישבנו מול הים ודיברנו עליהם, עם הרבה אהבה והומור. דוד שלי סיפר על הסליק של השתייה החריפה שהיה לסבא שלי בבית הכנסת, ודודה שלי סיפרה שבכל בוקר אחרי התפילה הוא בא הביתה וישב ושתה עם סבתא שלי. והרים את הכוסית ואמר, שה' יברך אותנו בבריאות, פרנסה, נחת מהילדים והנכדים, וככה הלכו וביקשו כל מה שלבם חפץ.
חברה דיברה אתי על פשטות ובריאות החיים בדורות הקודמים לעומתנו, וסיפרתי לה את זה, ואמרתי לה: את יודעת, גם אני מבקשת בריאות ופרנסה, וגם אני רוצה להיכתב ולהיחתם לחיים מלאי משמעות ואהבה וסיפוק. גם אני מבקשת הכול, אבל לא על כוס יין.
ה. אל תחשבי שלא גדלת בשנה הזאת, רק בגלל שאת כבר לא גובהת ומתפתחת כמו ילד. גדלת די והותר, אפשר לראות עלייך, ומכל מה שעשית ולא עשית בשנה הזאת, ידייך מלאות אמונה.

[email protected]