א. מתיקות הטעם
באחת מתכניות הבישול התארח שף מפורסם. הוא סיפר על עצמו, על חייו והנהגותיו, ועל האופן שבו הוא אוכל. בתחילת דרכו הוא אכל מכל הבא ליד, והכול היה טעים ונפלא, בכל זאת – שף מצליח. בהמשך הוא ראה שהאכילה המוגזמת הזו מביאה אותו למקומות לא טובים, והתחיל לנהוג באוכל באופן אחר לגמרי. הוא ניגש אליו לאט, בכל החושים, מריח, מתבונן, לעתים אפילו ממשש, וכשהוא לוקח ביס, הוא משהה אותו בפה לכמה רגעים, עד שכל הדנ"א של האוכל נפרש לפניו בביס אחד. הוא מצליח להבין את מרכיבי האוכל, את אופן הבישול, את הטעמים המורכבים, והכול בביס אחד מדויק. אין לו יותר צורך להפריז או להחסיר.
אני חושבת על הסיפור הזה הרבה, כיוון שבכל אחד מאיתנו יש את תמצית הדנ"א של חייו, יש את הנקודה האחת שאנו משתהים עליה, מבינים ומכירים אותה לעומק, ושם כל הטוב והטעם נפרשים לפנינו ברגע אחד. ראש השנה הוא זמן של הבנת הדנ"א הפנימי שלנו, זמן מקודש ומרוכז שבו נפרשים הטעמים המתוקים, החריפים, המלוחים, החמוצים, המנחמים, החמים והקרים של חיינו. יומיים לשהות בהם על כל מי שאנחנו. להבין את הדנ"א הנפשי של עצמנו, להתקרב אל עצמנו בשביל לבקש ולזכות בשנה טובה שטעמיה בעיקר מתוקים.
ב. המלשינון
לרבי מלובביץ' היה עניין, שהוא היה מוחה תמיד על כך שלא מעדכנים אותו בבשורות טובות. "ולפלא שאינו מזכיר דבר אודות השתתפותו בהעבודה הכי ענקית – להגדיל מפעל לימוד תורה", למשל. וגם: "ומה שכותב ומצטדק על כך שלא היה מה לכתוב – הרי הפליאה גדולה על זה, כי בכל יום ויום אפשר לעשות טוב, ובמילא היה מקום לכמה וכמה מכתבים", וכהנה וכהנה מוסר עטוף במתיקות על כך שלא מעדכנים בבשורות טובות. זה נקרא לא להיות "צורעס־חסידים", לא להיות חסידים של צרות שבאים ומבקשים רק כשמשהו לא עובד. אלא לעדכן שוטף, כל הזמן, גם בבשורות הטובות.
יש כאן שעון מעורר שמבקש מאיתנו לשים לב אל הטוב. לדעת מה עשינו טוב השנה, לכמה לבבות הגענו השנה, כמה אור הגיע ופתח את לבנו, מה אנחנו לומדים ומלמדים, אילו חסדים וחמלה ורחמים אנו מעתירים פנימה והחוצה, כמה השפעה אנחנו משפיעים בעולם בעבודות קטנות ועבודות ענקיות. למה בעצם אנחנו עושים טוב ולא משחררים על זה אפילו מילה?
הרבי מבקש שנהיה המלשינון של עצמנו דווקא בדברים הטובים, בדברים שחשבנו שאין צורך לקחת שם קרדיט, והקטנו את עצמנו והצטנענו לכאורה. וכשאנחנו שוכחים לעדכן, אנחנו מקבלים נזיפה אוהבת, לא לשכוח את הטוב, הוא העיקר כאן. עלינו להתחיל לומר בחיוך ובפה מלא "אני עשיתי את הדבר הגדול הזה", לא בבחינת כוחי ועוצם ידי חלילה, אלא בבחינת השתדלותי וכוונותיי הטובות וההשגחה הפרטית שמכוונת אותי לעשות טוב. חתיכת דברים גדולים עשינו בעולם השנה, אז למה אנחנו באים לפני ריבונו של עולם כבני מרון דווקא עם כל הצורעס? בואו נתחיל "להלשין" על עצמנו יום יום לריבונו של עולם, לעדכן על הטוב שעשינו היום ועל הטוב שאנחנו מתפללים לעשות מחר. ובשורות טובות קטנות מושכות בעזרת ה' בשורות טובות גדולות.
ג. מיצוי זכויות
רגע לפני ראש השנה, ימימה אמרה ללומדות: חלקים חדשים אי אפשר לקבל, כי זה שיעור אחרון של שנה זו, שמסתיימת. ואותם חלקים – השאלה האם באמת קיבלתן הכל? האם שמתן לב לחיבורים ולחלקים שיש? ולמה שהשתחרר? בחלקים האחרונים שקיבלתן יש עוד מה לתקן ולשחרר. זו הגשמה עצמית.
אלול וראש השנה הם כמו פתח צר שאליו מתנקזת השנה שהיתה, וממנו מתחילה ומתרחבת השנה החדשה. והוא מלחיץ אותנו, הפתח הצר הזה, כמו דד־ליין של מה עשינו ומה הספקנו עד לכאן, ומה אנחנו חייבים להספיק עוד. אנחנו מגיעים חסרי נשימה, מלאים במשימות עד לקו הסיום־התחלה הזה, ולא זוכרים שאחרי החגים מחכה לנו בעזרת ה' שנה שלמה ורחבה שנוכל לעשות בה יותר בנחת.
לכן ימימה אומרת לנו לשכוח מהדד־ליין, אי אפשר לקבל עכשיו חומר חדש, ויותר מזה, האם באמת קיבלנו הכל מהחומר הישן? מכל מה שעשינו השנה? האם שמנו לב איפה התחברנו לטוב ואיפה שחררנו את הלא טוב? הרבה לפני שאנחנו רצים קדימה, בואו נסגור את השנה הזאת יפה. לנוח לרגע, לבדוק שמיצינו – את זכויותינו, מה שנקרא. לבדוק שמיצינו את כל מה שיכולנו למצות ממה שכבר קיבלנו, אלה הזכויות שאיתן אנו באים לראש השנה. וזוהי הגשמה עצמית אמיתית, כי אלה לא רק מטרות קדימה, חתירה אינסופית ליעד ותכנונים לעתיד. הגשמה עצמית היא גם להשלים את המטרות הקודמות. על גביהן אפשר יהיה לבנות את החדש.
ד. פתיחת שערים
וכשאנו עומדים בתפילה על השנה החדשה, אנחנו בדרך כלל מבקשים לעצמנו גם נסים מבורכים. כשאנחנו מבקשים נס – אנחנו בדרך כלל מבקשים את קלות הדרך, שלא נצטרך יותר להתייגע על הדבר הזה, לשרוט בציפורניים שבורות שערים נעולים.
אבל האמת היא שנס אמיתי הוא כשפשוט נפתחת לנו אפשרות במציאות, ואנחנו יכולים להכניס פנימה את כל הכוחות שלנו, את כל חוכמת הלב שלנו, את כל מה שלמדנו והתפללנו סוף סוף ליישם. זה השער שנפתח, ועכשיו – יאללה, לעבוד, אבל לעבוד במקום הנכון. זו השמחה האמיתית. והעבודה הזו לא תמיד קלה, אבל התחושה היא של סיפוק אדיר ושערים שפתוחים לרווחה. ועל זה ראוי וכדאי להתפלל מאוד.
ה. נוכחות
שמעתי לאחרונה סיפור על כך שלפני הרבה שנים הגיעו החסידים אל הרבי מלובביץ' לאיזו התוועדות. ובזמנו הטיסות היו כנראה יקרות יותר, ופחות בקלות, ולא כל מי שרצה להגיע הצליח. אז הציע אחד החסידים בהתוועדות לרבי: בואו נרים 'לחיים' לכבוד כל החסידים שלא הגיעו. הרבי הסכים, והרימו לחיים. ואז הרבי הציע: ובואו נרים 'לחיים' גם לכל החסידים שהגיעו, אבל לא באו…
שנזכה בעזרת ה' לנוכחות אמיתית בשנה הזו, שתהיה טובה, מתוקה, יקרה, ברחמים גדולים, במעשים טובים, בהשפעה ברוכה בפנימיות ובגשמיות, בשובע שמחות ובגאולה אמיתית. כתיבה וחתימה טובה.