יום ראש השנה, ומלך מלכי המלכים מקדש ישראל והזמנים, מצווה למלאכי השרת להעמיד בימה, סנגורין וקטגורין.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב נעמד לצד הסנגור, מתכונן כבכל שנה לגנוב חובותיהם של ישראל.
במאזני צדק נערמים זכויות וחובות וזכויות.
הקטגור ממלא את הכף ופונה לאחור כמי שסיים למלא שליחותו, גם הסנגור מתכונן למלא את הכף בתורו.
הוא מתחיל כבכל שנה, זכויות זכויות לימוד מצוות ותפילות, הכף מתחילה לנטות לכיוונו אך הוא ממתין, הוא יודע, זאת השנה הראשונה מאז בריאת העולם שיש לו כאלו אבנים טובות.
הוא מוציא אבן יקרה, בצבע שמים, ומבקש שיביט ה' ממעון קודשו מן השמים, על האחווה, האהבה, על העזרה שיש רק בעם הזה. הוא מוסיף ארוחות עטופות בנייר כסף, ציורים של ילדים, ותרומות, תרומות הנשקלות כשקלי הקודש. הוא תמיד אוהב לפרוט אותן לפרוטות, שקלים שוקלים, להטות את הכף לרחמים.
כשהכף מתמלאת, הוא ממשיך בסיפוק ומביא עוד אבן, אבן ספיר. הוא מספר על נשים צדקניות שבדור, אלו שממתינות לשוב הבעל מהקרב על הבית, לשובם של אבות.
אלו שלא מוותרות על חינוך, על חיוך, אלו שמנגבות דמעה כשקצת קשה ושואבות כוח מהלוחמים, מהנצח ומהעם הזה.
אבן ספיר של נשים שנותרו לנהל את הקרב על הבית כשה' יתברך מנגב דמעותיהן, מרפא ללבן, הוא אבי הבנים, ודיין.
על הכף גם כל היושבות על המשבר, המביאות חיים לעולם, למרות המֵצרים, דווקא עכשיו.
הוא מוסיף בזהירות, שלא תיסדק, אבן האימהות המחכות לשוב הבנים מהקרב, מקוות שלא חם מדי ולא קר בלילות, מוסיפות עוד מנה למרק החם שמרפא לבבות, הן גאות בהם, בבנים שבגרו וממשיכות להתפלל בדמעות שיש רק להן, שיזכה אותן ה' להעמיד בנים ובני בנים.
בכף הוא מוסיף עוד שעות של לימוד גמרא ופוסקים, הוא תמיד אוהב לראות את התמיהה על פני הסובבים, הרי נשות אבן הספיר לא תמיד בקיאות בלשון ארמית. הוא אוהב להסביר שישמעו כולם ששכר הלימוד נזקף גם לכבודן. הוא מוסיף על הכף תכשיטים מזהב קצת כמו אלו של נשות המשכן, לקשור לכל הממתינות כתר ירושלים של זהב.
הכף כבר מזמן נוטה לכיוונו אך הוא ממשיך בשלו, נראה כאלו הוא חיכה כל הימים לכאלו רגעים.
הוא מוסיף אבן בצבעי ירוק זית, אבן מורכבת גוונים, גוונים, לכבוד גיבורים מקדשי ה' בישיבה של מעלה, ולכבוד לוחמים בארץ החיים, המחוננים עפר ארץ חפץ בישיבה של מטה.
גיבורים חגורי חרב על ירך, ובית ה' כחותם על זרועם.
הוא מוסיף ברעדה ידיים ורגלים שהקריבו לוחמים בשדה הקרב, כשהוא מזמר לפני מלך מלכי המלכים במנגינת יום הכיפורים, ומזכיר שרק אליו, אל ה', תשוקת הבנים, לו, ידיהם ורגליהם וצורתם ותבניתם.
כבר לא אכפת לו שמאזני הצדק נוטות להישבר מכובד זכויות, הוא מוסיף להוסיף אבנים ומרגליות.
אברהם אבינו ניגש לנשק את אבן הזית ומוסיף גם אבן בצבע לבן בוהק, אבנם של כל המצילים, שלא חשבו על עצמם עת רצו להציל אחים בצרה, גם אם הם לא בדיוק מסכימים, גם אם הם לא מכירים.
הסנגור ממשיך בשקט להוציא אבנים יקרות. הוא מוציא את אבן הישפה, אבן השותקים למרות שיש להם פה, אבן לכבוד השבויים הזועקים בשקט כי לא יכרעו ולא ישתחוו, יורדי הבור הזוהרים כזוהר הרקיע, שסופרים ממחרת השבת, זכר ליציאת מצרים.
הקטגור כבר הפסיד מזמן, הוא יודע, אך הוא ממשיך ומכריע את הכף תחת כובד הזכויות כשהוא מוסיף דגלים דגלים בצבע לבן וצבע רקיע הדומה לכיסא הכבוד. מזכיר איך ליוו שיירות הדגלים לוחמים גיבורים, מזכיר איך עלו בנים מארבע קצוות, לארץ האבות, דווקא עכשיו, הם שבים, עטופים בדגל על כנפי נשרים.
הוא מרשה לעצמו להוסיף את פירות הארץ הטובה, רימונים שהשליך הגיבור בפתח, רימון ועוד רימון, זכויות ועוד זכויות.
ויש גם תמר אחד ויחיד, משקלו כמשקל דינרים וזהובים.
ארבעה תמרים לשלושה חטופים נתנו השובים, מנת היום שביניהם תפריד, אך הם כתמר שאין לו אלא לב אחד, לקחו איש איש תמרו והותירו בצד את אותו התמר, תמר יחיד ומיוחד שמשקלו כמשקל דינרים וזהב.
הוא יודע שהוא עוד יכול להמשיך, יש לו עוד כל כך הרבה מסירות נפש, תפילות דמעות ומצוות.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב מחליט, השנה הוא לא גונב את חובותיהם של ישראל, אולי כי אין סנגוריה גדולה מזו, לראות את כל האבנים הטובות שהופכות השנה גם חובות לזכויות.
ומלך מלכי המלכים ממעון קודשו מברך את בניו על ניצחונם, נצחונו הגדול, שלא היה כמוהו מאז בריאת העולם.
מבטיח שכלום לא היה לשווא, מבטיח לבניו שכל מה שעשה לא עשה אלא בשבילם.
ויחתום ישראל הזכאים לחיים, ויחדש עלינו ה' שנה טובה ומתוקה כתמר,
ומן האבנים האלו ייבנה המקדש.
