הסערה האחרונה היתה תחרות הכישרונות הצעירים שיזמו במסגרת הפעילות בבית הספר.
הילדה חזרה בוכייה ודואגת: כולן כל כך מוכשרות מסביב – רוקדות, מציירות, שרות, נואמות, חורזות… יודעות להראות את עצמן.
איך אפשר להציג על במה כישרון בהקשבה? ואם הכישרון הוא לא לכעוס? או לחשוב פעמיים לפני שמדברים? הרי זהו כישרון שלא יסולא בפז!
ואם בדיוק התאמנתי על השקטת מחשבות רעות, והצלחתי לשמוח למרות העצב שביקש להשתלט – איך אפשר לתלות את ההישג הזה בחלון ראווה? איך אפשר להבריק עם זה על הבמה בדקות הבודדות שניתנו לי כדי להוכיח את הערך העצום של קיומי?
ולמה דווקא כישרונות של צעירים? האם אי אפשר לגלות כישרונות בתור אנשים מבוגרים? האם אי אפשר להתחיל מחדש, לצאת לדרך חדשה גם כשכבר כילינו כמה עשורים מחיינו כאן על פני האדמה?
וזה עוד לפני שנגענו באלמנט התחרות, רעה חולה שזלגה אלינו החל מהאולימפיאדות ביוון הקדומה וזכתה לעדנה בתרבות בה המדיה החזותית, החותכת, היהירה והצרה היא השולטת בכיפה ובלי משים כולנו נסחפים לעברה.
ובכלל, כשחושבים על המושג "מוכשר" מבינים שהוא תוצר של דרך, של תהליך הכשרה ארוך ומייגע, ובתחרות כזו הוא קצת מאבד את משמעותו המקורית כשמחפשים נצנוץ של רגע קטן בתוך המסע.
כל השאלות הנוקבות הללו התפרצו אלינו יחד עם בשורת תחרות הכישרונות הצעירים והתפזרו סביב ברעש גדול כמו קוביות על הרצפה. אספנו והנחנו אותן בצד.
ביקשתי ממנה, וגם מעצמי – להרפות לרגע מהניסיון לחפש את הזוהר, את הכוכב המנצנץ והמרשרש שאנחנו מחפשים לתלות לעצמנו על חזה נפוח כאילו הוא המאשר את קיומנו כאן, כאילו רק בזכותו אנחנו ראויים להערכה ולאהבה.
להניח לרצון להצטלם טוב, להבריק לרגע – ופשוט להתבונן ולראות כמה טוב יש לנו, לאורך, לרוחב, לעומק. כמה טוב גלוי ומוחשי, וכמה טוב נסתר מהעין שמורעף עלינו ללא הרף.
לזכור להדליק את הנר קודם כל בחצרות קדשך, בתוך הבית הפרטי, ורק אחר כך לכוון אותו להאיר ולהשפיע טוב לעולם.
