מה אתם אומרים, פשוט המעבר בין שלושת השבועות לבין 'בין הזמנים'? שלושה שבועות שמרגישים הפוכים לגמרי אחד מהשני. זאת אומרת, המעבר הזה מאוד פשוט אם פשוט מניחים את מה שהיה מאחורינו. אם בצאת הצום סגרנו את ירושלים בארון, אז המעבר קל. אבל אם אנחנו מנסים למשוך את הגעגוע לתוך החיים, אז אנחנו כבר צריכים התבוננות מעמיקה יותר.
נקודת הנחה ראשונה היא שעצם זה ששבת נחמו תמיד יוצאת בתוך החופש, בינות לילדים משחקים, או מעיינות וטיולים, היא לא מקרית.
לפני שנים, בתור נערה, באחת השנים הראשונות שהרגשתי את הגעגוע למקדש ואת הצער על ירושלים, הרגשתי שבר ענק בצאת הצום. איך חיים עכשיו. פתאום הרגשתי את גולי בבל השואלים: איך נשיר את שיר ציון… תהיתי איך אפשר להמשיך היישר לחופש מתוך צער צורב כזה, חורבן כזה, געגוע מפלח. וכל אותו הקיץ הילכתי עם השאלה הזו, איך חיים.
מאז עברו עלי שנים מחוברות יותר ופחות, והחיים קיבלו צורה יותר עמוסה וגדושה, ועדיין, בתוך החופש אני מרגישה שהשאלה הזו היא נכונה. הנה אנחנו בשבת נחמו, אבל אנחנו רוצים להרגיש את נחמת ירושלים, כן גם בחופש, לא לסגור את הפרק הזה עד הצום־החורבני־הבא.
בהפטרה של השבת מוזכר הפסוק המופלא: נחמו נחמו עמי, דברו על לב ירושלים וקראו אליה…". זה שלירושלים יש לב, זה ידוע. ליבה הוא היכלה, והוא המקדש. ואנחנו, על פי הנבואה מנחמים את ירושלים. אנחנו באים אליה ואומרים לה, מלאה צבאה, נרצה עוונה. די, אומר לנו ה' בנבואה הזו, לכו ספרו לירושלים בשורות טובות.
ויחד עם זה, יש בפסוק הזה סוד נוסף. יש דבר כזה לב־ירושלים. כמו שהלב מזרים דם לכל האברים, והלב הוא הבריאות של כל הגוף, הוא השריר שמזרים את הדם לכל האברים, כך ירושלים. וכשאנחנו מקבלים בתוכנו לב־ירושלים, אנחנו בעצם מבקשים מה' שייתן לנו חיים שליבם ירושלים. שמה שיזרים את החיים שלנו ואת האור שלנו בכל מעשינו תהיה ירושלים. וכן, זה לא נגמר בתשעה באב. בתשעה באב הרמנו את הגובה, את הגעגוע, את החזון – ויאללה עכשיו זה הזמן לממש.
אם ירושלים היא קודש, וברכה, וטוב ואלוקות, אם היא רחמים ושכינה ואמונה, אם היא ישראל ושלווה ופנימיות – אז עכשיו הזמן לתת ללב ירושלים שבנו לפעום. להרים את המעשים לגובה של ירושלים. זה לא אומר חלילה חיים אפורים, או מנותקים, ההיפך. ירושלים היא מקור החיות של כל העולם כולו, אבל זה דורש הבנה חדשה. כן, כמו שהקב"ה ברא את העולם כי התאווה שתהיה לו דירה בתחתונים, וממילא אנחנו בכל מעשינו הכי פשוטים כאן יכולים לבחור אם לתת לו מקום לדור בינינו ובתוכנו או חלילה להיפך, כך הלב שלנו יכול להיות לב ירושלים, או לבחור להתנתק ולהתחבר רק בצומות.
אנחנו בעיצומו של החופש, בפרשת נחמו, ויש נחמות בדורנו שאנחנו רואים מול העיניים. את הפלא הזה אפשר להמשיך, בגעגוע ובכמיהה, וגם בעוצמה ובעשייה.
ואולי ככה זה המעבר הכי טבעי לטו באב. באמצע חודש אב יש היפוך. מאבל ליום טוב. מהיום הכואב בשנה, ל"לא היו ימים טובים לישראל". חטא המרגלים שהתרחש למעשה בתשעה באב והיה השורש לקיומו, נבע מתוך חוסר אמון של עם ישראל באהבת ה' אותם, ובפחד מארץ ישראל שבה זורעים בשעת זריעה וקוצרים בשעת קציר. מאוד מפחיד לעבור מממד של נס, לממד של חיים שבהם יש הופעה שלימה, עם כל הגובה והנומך שזה אומר. עם אדמה, עם צמיחה, עם נפילה. המדבר כביכול בטוח יותר. אבל חוסר האמון הזה בחיים, ובחי העולמים, גלגל את ט' באב – שהרי המקדש הוא שיא האמון האלוקי בעולם! בית לה' – דירה ממש כביכול. פלא פלאים.
והנה, בטו באב, פסקו מתי המדבר למות, כמו מספרים לנו שהגיע התיקון לחוסר האמון. ועכשיו נכנסים לארץ הטובה. וגם הסיפור המוכר יותר של בנות ירושלים היוצאות לכרמים, גם הוא אמון עמוק בחיים, פנימיות שמתגלה. לב ירושלים.
אנחנו מוזמנים לשים יד על הלב ולשאול את עצמנו, כמה ירושלים פועמת בנו. כמה אנחנו נותנים לה לחולל את החיים שלנו. את המחשבות, הרצונות והמעשים. איך היא משפיעה עלינו (בטוב!) בתוך המעיין, בין הטיולים, בתוך התעסוקה לילדים. לא מה לא, אלא מה שכן.
דברו על לב ירושלים. היא מחכה לנו, להופיע ולהתפשט בתוכנו ומאיתנו, לכל מרחבי החיים, עד קצות האצבעות.
