יום חמישי. סוּפר גדול. אני מחנה את העגלה ליד המקררים של הקפואים, ומהצד השני רוכנת מאמא מרוקו ומחטטת בדגים, הפלאפון אחוז בין האוזן לכתף. "אז מה אתה אומר, אולי תבואו לשבת? כבר הכנתי עוגת גבינה טעימה טעימה, מפרום, קציצות, אורז שאתם אוהבים. אה? לא השבת? למה, ממי? תבואו, תבואו" היא מפצירה ומשדלת, ואחר כך נסוגה מעט כדי לא להטריד מדי.
הדגים הקפואים מקרקשים תחת ידיה, ואני מעבר למקפיא מקשיבה לה בעל־כורחי ומשלימה בתוך ראשי את המשפטים של הצד השני בשיחה גם בלי שאשמע אותו. את המקום שלו אני מכירה טוב. אבל כרגע אני מרגישה הזדהות עם המאמא השופעת חום, ומתרגמת לעצמי את דבריה: אני כל כך רוצה לתת לכם, בואו. רק תפתחו את ידיכם כדי שאוכל להעניק.
הרצון לתת נטוע עמוק בנפשנו ומניע את האנושות כולה לפעול ולעשות. הוא מחולל תנועה אינסופית בעולם של נתינה שפותחת לקבלה שמובילה לנתינה וכן הלאה.
לשלוח עוגה לשבת, לתת חיבוק, לתת טרמפ, להעניק חיוך, להקשיב, לנגן ולשיר למישהו, למכור, לקנות, לכתוב טור בעיתון… אפילו הנטייה לתת עצות טובות מבלי שנתבקשת, גם כשזה לפעמים מרגיש מיותר, מגיע מאותו הצורך לתת משלך לאחר.
הנתינה היא אחד הביטויים הכי יסודיים של רגש האהבה והרצון לחיבור ולקשר.
לתת לאחר זה בעצם לומר לו: אני רואה אותך, אני רוצה בטובתך. ואת זה אנחנו עושים באופן טבעי מתוקף היותנו אדם, יצור חברתי שחי בקהילות.
אבל לדעת לקבל – זה כבר סיפור אחר לגמרי.
•
חג השבועות קיבל את הכינוי "זמן מתן תורה". אבל בל נשכח שיש עוד צד נגדי לנתינה: ההסכמה לקבל.
מתן תורה היה אקט חד־פעמי שהתרחש ברגע היסטורי שבו ירד לעולם שפע מעולמות עליונים. הקב"ה ביקש קשר עם האדם והחליט להעניק את עצמו דרך התורה, מתוך ידיעה שנהיה מסוגלים לקבל ולקלוט את אורו.
קבלת התורה לעומת זאת – דורשת מאיתנו להיות בעמדת מקבל, וכשאמרנו "נעשה ונשמע" הסכמנו לקבל.
היכולת לקבל מורכבת משני שלבים:
א. "נעשה" – הבעת הנכונות למפגש ולקשר, פתיחת הלב לקבל ולהיות מושפע, מתרחשת ברגע מיוחד ונדיר של איחוד בין הצדדים.
ב. "נשמע" – זהו תהליך. לימוד, בירור, הפנמה ודיוק, עיצוב הכלי שיותאם לאור. היכולת לקבל היא תנועה נפשית מתמשכת – של הפרט ושל הכלל, לאורך שנים ודורות.
החלק הראשון התרחש כאשר עמדנו למרגלות הר סיני, ככלה ביום חופתה הנכונה לחיבור ולקשר. בהר סיני ירד אלינו ריבון העולם והעניק לנו את התורה, ויחד עמה את המתנה היקרה מכל: הקשר איתנו. האמונה בנו שנהיה מסוגלים לגשר על הפער האינסופי בינינו – הנבראים הקטנים והסופיים לבין קיומו הנצחי, מלך עליון שמביט בנו ויודע שנהיה מסוגלים להגביה עוף ולהתקרב אליו.
מתן תורה זהו רגע יחיד ומיוחד שהטביע את חותמו בעולם.
השלב השני של הקבלה לעומת זאת הוא כמו שגרה של זוגיות או כל מערכת יחסים מתמשכת. תהליך מתמיד של נכונות לקבל, שהתקדמותו נתונה לבחירתנו בכל רגע. אנחנו יכולים, ואף מצווים, להתאים ולשכלל את עצמנו כל חיינו כדי להיות מסוגלים לקבל עוד ועוד מאור התורה. לא משנה כמה ירצו להעניק לנו – האור ישפיע עלינו רק לפי האופן שבו נעצב את הכלים בהם נקבל אותו.
ובלשונו של הרמח"ל – אין המשפיע יכול להשפיע אלא כפי יכולת המקבל לקבל.

יעל קבסה | [email protected]