אנחנו בימי בין המצרים, ואני מבקשת להתייחס למילה שלרבות מאיתנו קשה לבטא אותה,

כי היא מרגישה לנו כל כך מצמצמת, ממעיטה, מכווצת, מצֵרה וקרה… המילה "לא".

הוא בדרך חזרה מהעבודה,

שואל אם תוכלי להכין לו את הירקות בתנור שהוא כל כך אוהב.

את גמורה מיום מאתגר במיוחד.

ממש מתחשק לך לבקש שאולי הערב הוא יסתפק בחביתה.

אבל מה? תגידי לו "לא"?

את מרגישה שאת לא מסוגלת.

את אוהבת אותו

והוא מבקש כל כך בנעימות.

מפרגן לך על המאכל הזה.

אחר הצהריים,

הילד מבקש לצפות רק בעוד פרק אחד במחשב.

את מרשה רק שני פרקים ביום

ורוצה להתעקש איתו שאין פרק שלישי.

אבל קשה לך להגיד לו "לא".

מה יקרה אם הוא יראה רק עוד פרק אחד,

ותראי איך הוא מחייך מאוזן לאוזן במקום להיות עם פרצוף חמוץ?

פונים אליך מוועדת עזרה,

שצריך להכין ארוחת צהריים ליולדת למחר.

ואת במצב שלך בעצמך לא היה מזיק שיכינו לך צהריים…

יום עמוס שכזה.

אבל מה? תגידי "לא"?

המתבגרת רוצה לקחת לשירות הלאומי

בגד שלך, שאת אוהבת במיוחד.

לא מתאים לך שהבגד הזה לא יהיה לך זמין כל השבוע,

אבל איך אפשר לומר למהממת הזאת "לא"?

מי בוחר במי? אני בערך, או הערך בי?

לנשים רבות קשה להגיד לא.

אנחנו בנויות פיזית ונפשית

להיות ברחמים. יש לנו רחם.

רחם שמתרחב ומתרחב בהתאם לצרכי העובר שלנו.

אנחנו רגילות להרחיב מקום אוהלינו עבור יקירנו.

אנחנו רוצות להרעיף אהבה, לתת מעצמנו. להשקיע.

כל נתינה כזו, ממלאת אותנו בסיפוק.

בסופו של יום, יש בינינו כאלה

המונות וסופרות את כל הטוב שעשו, כמו מרגליות.

אנחנו נותנות מעצמנו, כי אנחנו טובות באמת,

אבל –

אנחנו נותנות מעצמנו גם בגלל

שזה נותן לנו תחושה שאנו בעלות ערך!

זה בסדר גמור לבקש להיות משמעותיות, זה אפילו הכרחי, כמו אוויר לנשימה.

וזה נפלא שלהיות משמעותית עבורנו, נמדד בכאלה דברים נפלאים.

אבל מה קורה כשהמחשבות הן –

אם אומר "לא",

מה זה אומר עלי?

האם אני פחותת ערך?

ומה יקרה ליחסים עם אותו אדם, אם אסרב לו?

מה שקורה הוא, שאנו בעצם משועבדות לערך שחשוב לנו.

במקום שאנו נבחר מתי ואיך לפעול לאורו, הוא מנהל אותנו.

כאן ממתינה לנו עבודה פנימית, ללמוד לראות עצמנו משמעותיות ובעלות ערך, מעצם היותנו.

אם ערכנו לא נמדד על פי כמות הפעמים בהן השבנו לחיוב לבקשות שהופנו אלינו,

אנו בנות חורין להשיב "כן" או "לא", מתוך חיבור לעצמנו ולכוחותינו.

וכמו שהזכרתי כאן לא פעם,

אפשר להתחיל מבפנים החוצה, לחזק את הערך העצמי שלנו ואז יקל עלינו לומר "לא",

ואפשר להתחיל מבחוץ פנימה, לתרגל אמירות "לא" קטנות, לאמן את השריר הזה, וזה ישפיע על הערך העצמי.

לא תמיד מול אנשים

התרגול הזה, ללמוד להגיד "לא", הוא לא תמיד מול אנשים.

לפעמים זה האוכל שכאילו קורא לנו, שנאכל אותו.

שמולו יש לתרגל את אמירת ה"לא".

לעיתים משימות הבית כאילו קוראות לנו מכל פינה,

ואנחנו מוצאות את עצמנו רצות

ממטלה למטלה,

במצבים שהיה אולי נכון יותר לומר "לא" למטלה מסוימת.

או לפחות לומר "לא עכשיו."

אמירת ה"לא" ניתנת לתרגול מול מצבים שונים.

וכמו כל דבר שמתאמנים עליו, השריר מתחזק בהתאמה.

כשאת מצמצמת במקום אחד, את מרחיבה במקום אחר

אבל מה שעוד יכול לסייע לנו, לתרגל את היכולת הזו לצמצם, היא ההבנה

שכשאנחנו אומרות "לא" לדבר אחד – אנחנו אומרות "כן" למשהו אחר.

אמרתי "לא" למאכל לא בריא –

אמרתי "כן" להתקדמות שלי בשמירה על אורח חיים בריא.

ואולי ספציפית יותר,

אמרתי "כן" למאכל אחר בריא שלקחתי במקומו.

אמרתי "לא עכשיו" למטלה מסוימת בבית –

אמרתי "כן" למנוחה שלי,

או לשיחה על כוס שתיה חמה בנחת עם אחד הילדים.

אמרתי "לא" לבקשה שביקשו ממני – אמרתי "כן" להקשבה לכוחות שלי, או לאמת שלי.

תמיד כשאומרים "לא" אומרים גם "כן", למשהו אחר.

אשמח לשמוע מכן מחשבות ותובנות העולות בכן מהטור הזה,

אבל רק אם זה מתאים לכן.

אם לא מתאים, אל תהססו להגיד "לא" 😉