בס"ד

יום שישי, 12 אוגוסט, 2022
הכי עדכני

בוקר וערב לךָ ועליךָ שרו שיריי, אני עומדת מול הווילון הסרוג, עליו חרוזים, אחד מהם גלש ממקומו כי החור הפנימי שלו נשחק וגדל. בוקר בוקר אני עומדת מולו ובין רפאנו לשמע קולנו מנסה להשחיל אותי בחזרה למקומי.

כמו אסיר עם כפית מפלסטיק אני נמלטת מההווה אל עבר העתיד, חופרת את דרכי אל איזה חופש. חופרת לך, לא מפסיקה לנדנד את הכסא. אבל בכל פעם מתקדמת רק בחצי מילימטר, והכוחות שלי נוזלים לי מבין האצבעות כמו חול. אחד מן המשפטים שמצאתי בחלק של ימימה והתפלאתי עליו מאוד הוא שהרצון הגדול ביותר של האדם הוא להיות מובן. לא שישמעו אותו, לא שיראו אותו, לא שיעריכו, אפילו לא שיתנו לו כבר את מבוקשו. רק להיות מובן.

מה הבעיה בלהתפלל מכל הלב, ככה ממש עם הלב פתוח?
כמו שיחה בין שני אנשים, כשצד אחד נרעד וחושף בדחילו ורחימו את צפונות לבו, ואז נושא עיניים מהססות אל הצד השני, ומבקש בפנים וגם קצת בתנועה החיצונית שלו, שהתשובה של השני תהיה מבינה, מכילה, אוהבת. שהחשיפה לא הייתה לשווא. ואם התשובה מתאחרת בשבריר שניה, כשהצד השני טיפה מהסס, זה מכווץ ומעליב קצת את כל מה שנפתח ונחשף.
וככה זה להתפלל מכל הלב. ולפעמים שברירי השניה המתאחרים האלה הם כל הסיפור שבגללו אנשים מבקשים מהר וכמעט מיד מעבירים לשון על חריצי השפתיים כדי לנקות את התפילות שעמדו שם רק לפני רגע, ואחר כך רצים הלאה ועושים כאילו בכלל לא אכפת להם מה תהיה התשובה.

בקרים אהובים עלי הם אלה שאיני רוצה להתפלל בהם. אני מתעכבת או עושה דווקא, או שסתם קמתי מאוחר. ובגלל החוקיות הזו, הטבו