בוקר וערב לךָ ועליךָ שרו שיריי, אני עומדת מול הווילון הסרוג, עליו חרוזים, אחד מהם גלש ממקומו כי החור הפנימי שלו נשחק וגדל. בוקר בוקר אני עומדת מולו ובין רפאנו לשמע קולנו מנסה להשחיל אותי בחזרה למקומי.
•
כמו אסיר עם כפית מפלסטיק אני נמלטת מההווה אל עבר העתיד, חופרת את דרכי אל איזה חופש. חופרת לך, לא מפסיקה לנדנד את הכסא. אבל בכל פעם מתקדמת רק בחצי מילימטר, והכוחות שלי נוזלים לי מבין האצבעות כמו חול. אחד מן המשפטים שמצאתי בחלק של ימימה והתפלאתי עליו מאוד הוא שהרצון הגדול ביותר של האדם הוא להיות מובן. לא שישמעו אותו, לא שיראו אותו, לא שיעריכו, אפילו לא שיתנו לו כבר את מבוקשו. רק להיות מובן.
•
מה הבעיה בלהתפלל מכל הלב, ככה ממש עם הלב פתוח?
כמו שיחה בין שני אנשים, כשצד אחד נרעד וחושף בדחילו ורחימו את צפונות לבו, ואז נושא עיניים מהססות אל הצד השני, ומבקש בפנים וגם קצת בתנועה החיצונית שלו, שהתשובה של השני תהיה מבינה, מכילה, אוהבת. שהחשיפה לא הייתה לשווא. ואם התשובה מתאחרת בשבריר שניה, כשהצד השני טיפה מהסס, זה מכווץ ומעליב קצת את כל מה שנפתח ונחשף.
וככה זה להתפלל מכל הלב. ולפעמים שברירי השניה המתאחרים האלה הם כל הסיפור שבגללו אנשים מבקשים מהר וכמעט מיד מעבירים לשון על חריצי השפתיים כדי לנקות את התפילות שעמדו שם רק לפני רגע, ואחר כך רצים הלאה ועושים כאילו בכלל לא אכפת להם מה תהיה התשובה.
•
בקרים אהובים עלי הם אלה שאיני רוצה להתפלל בהם. אני מתעכבת או עושה דווקא, או שסתם קמתי מאוחר. ובגלל החוקיות הזו, הטבועה בנפש ולא נותנת לי להרפות מלבקש, אני נמשכת לומר רק משפט אחד, רק ברכה אחת. אבל ריבונו של עולם יודע את מלאכתו איתי, תוך דקות אני מתאווה לומר הכול מכל, נמשכת בחבלים דקים דקים, בעבותות של משי משכני אחריך נרוצה, דלתי תשוקה חי פותח לי לרווחה. ותמיד בסוף, הבוקר כבר נראה מפויס, ואי אפשר לשער את ערכו.
•
כשקראתי את הספר של אהוד בנאי, "זוכר כמעט הכול", למדתי ארכיטקטורה. הסיפור על שניים בתורנות שמירה שמבינים ש"גם כאן עכשיו זה החיים" הדהד לי בכל לילה שבו נשארתי ערה להדביק קרטוני ביצוע למודל, וכל העולם ישן באותו זמן, כל כך ישן שמאז לא העזתי להיות ערה בזמן שכולם ההפך. את המבנים האדריכליים זנחתי מזמן לטובת מבנים נפשיים, אבל לא מזמן, כשחזרתי הביתה בלילה והרי ירדן הבריקו אליי אורות שזכרתי מילדוּת, תהיתי אם לנצח זה יהיה הנוף או שיום אחד אגלה גם ארץ אחרת, ונזכרתי שגם כשהכול נראה תקוע – גם כאן ועכשיו אלה החיים. אפשר להתגעגע עד כלות למשחקי הילדות ששיחקנו מול ההרים הוורודים־סגולים האלה, לזמנים שבהם בכלל לא ידעתי שמשהו חסר. בהתרפקות על העבר יש מִקסם שווא. בתפילה על העתיד לא פחות. לפעמים צריך להתפלל על הרגע הזה לבדו.
•
ועוד בנסיעה בבקעה, ליד אחת התחנות ראיתי רב גדול, עומד לשוח שלא לפספס שעת מנחה. אני מכירה אותו, מִסך כל בניו וחתניו אפשר להרכיב מניין שלם, אבל הוא עמד שם ליד הרכב, עיניו עצומות, לבו לירושלים, גוו זקוף, וחשבתי לעצמי שאפילו הוא רוצה לפעמים רגע אחד עם אלוקיו, לבד.

[email protected]