אנחנו תורמים צדקה, קוראים תהילים, לומדים משניות ועוד כהנה וכהנה לעילוי נשמותיהם של אנשים שהלכו לעולמם. כל זאת מתוך ההבנה העמוקה כי המצוות הן הדרך היחידה לזוז בעולמות העליונים. זו גם הסיבה שבשלה יש עניין להחביא את חוטי הציצית כאשר נכנסים לבית עלמין, שלא יהיה לעג לרש; שלא לצער את אלו שלאן שהגיעו הגיעו ואינם יכולים להתקדם עוד. ממקומם הם יודעים מה המשמעות והערך של כל מצווה, כך שזה באמת לא יפה לנפנף בציציות בעת הליכתך לידם.
אני הקטנה?!
ועם זאת, ישנן פעמים שאני עדיין משתוממת ומרגישה מוזר לפעול לעילוי נשמת אנשים שחייהם ומותם היו נשגבים ומונהגים גבוה מעל גבוה. כזה היה סגן שי וולשטין הי"ד, אחיו של האיש שלי. מותו היה כולו מסירות והתבטלות למען עמו וארצו בגזרת לבנון. ואחרי מותו נגלו גם חייו מלאי ההוד, הזיו והשגב הפשוט שהגיע בצורה כל כך אנושית לכולם. כמו שמספרים עוד רבים שזכו לצערנו להיות ממשפחות השכול: בשבעה ואחריה מגיע שטף סיפורים המעידים על איש, שמסתבר כי הכרנו רק מעט מן המעט שלו. עוד סיפור ועוד מקרה, עוד פיסה של מידע שמגלה עולם שלם של חסד, של מידות נעלות, של אכפתיות עצומה, של נתינה ממקום כל כך אמיתי, איש כזה שבחיוך ביישני ידע לפקד ולהיות עז כשצריך, רגיש כשצריך, החלטי כשצריך, ותמיד שם בשבילך.
כזה היה הוא וכאלה היו עוד שכמותו, אשר על ידם ניתנת לנו עד היום הזכות לשבת בנחת על ספסל בגן השעשועים, שבזכותם אנו יכולים ללכת לספרייה, להופעה וסתם לקרוא ספר בסלון.
מוצאת את עצמי בימים אלו מרגישה את אותן תחושות כאשר אני מדליקה נר לעילוי נשמת סבי, צבי יהודה אמזל, אשר לאחר שעבר את התופת באושוויץ זכה לעלות, להקים, ליישב ולהעמיד עוד דור של עובדי ה'. איש שלא פסקה ממנו אמונה גם בעיתות משבר, ואמונתו היא שזיכתה אותו לראות בבניינה… האני, הקטנה, יכולה להעלות את נשמתו?
היינו רצים
מסתבר כי כן. רק על ידי מעשים מסוימים כאן בעולם העשייה הנמוך והשפל הזה, בתוך הגוף המגושם עור וגידים, יכולים אנו להזיז את נשמותינו ועוד נשמות שם למעלה. לו היינו מבינים מה כוחה של מצווה, מה ערכו של מעשה טוב, מה לימוד תורה פועל, מה עזרה לזולת מביאה עמה, היינו רצים כל העת אחר עוד פיסה של קודש, רודפים אחרי עוד רגע של תפילה, של ציצית, של תפילין של ברכה ושל חסד. "יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". שעה אחת! מכל העולם הבא! קשה לקלוט, יש רק להאמין שכך הוא ולפעול ממקומות של הבנה עמוקה זו. ללמוד ממעשיהם הגדולים של אותם צדיקי ענק שהיו לנו, לגדול בעצמנו ובכך להעלות את נשמתם.
לעילוי נשמת סגן שי וולשטין. התשל"ב־התשנ"ד
