תניא, רשב"י אומר, אמרה שבת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל יהיה בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדברים שאמרתי לשבת, כנסת ישראל היא בן זוגך
(בראשית רבה פרשה יא)
ממתינה, מיישרת עוד קמט שעל שמלתה מחכה, ועלה נושר מתוך שיערה משילה.
מסדרת את הכתר אשר על ראשה, מביטה, עוד רגע תשקע השמש על ההרים, האם היום ישוב הוא מן המרחקים?
למודת המתנה, כבר שנים היא מחכה, באותו מקום ובאותו הזמן, הוא הרי נשבע שיהיה לה לחתן.
וכך בקביעות, בשעה הנקובה, מתכוננת, אולי היום הוא יבוא והיא כבר לא תהיה נעזבת.
למודת אכזבה, היא מביטה מבט אחרון אל ההרים, מסירה את הכתר מראשה, ספק שואלת ספק יודעת איך שוב, למרות הכל היא ממשיכה להאמין שהוא ישוב.
כתונת פסים על גבו הוא שב, עייף וצולע על ירכו, מן העבר לא נותר לו דבר, גם לא פכים קטנים, נופל וקם, מתחנן אל ההרים שיבקשו עליו רחמים.
לפתע ממרחק רואה את כלתו, עוצר הוא מלכת, מנער אבק דרכים, פושט כתונת פסים ולובש בגדי תפארתו, רץ לקראתה, מחפש את מבטה.
והיא כחולמת רוצה לרוץ אך נעמדת במקומה, מבקשת לנצור לנצח את הרגע.
היא רצה לקראתו, מנסה לבחור את המילים שיספרו במקומה על כל השנים בהן חיכתה עזובה, מצפה לאהובה.
והוא כאילו קרא את מחשבותיה, משיב מבלי שהספיקה לשאול:
"החריבו את ביתי, היכוני פצעוני השומרים, השפילוני שומרי החומות, קרעו ממני את בגדי הלבן, הפכתי לעבד מעבדי הזמן".
היא שומעת, דומעת, עכשיו היא יודעת.
נגבי דמעותייך כלה, שבת היא מלזעוק, הוא מכסה את פניה בהינומה טרם תשקע החמה.
"זהו שטר כתובתך, מהיום אזכור אשמור אוקיר ואכבד, נשבעתי ואקיימה לעולם לא אעזבך".
היא מנגבת דמעה בהסכמה, מסדרת את הכתר אשר על ראשה,
אהובה מששת ימי בראשית יקדש, "אתם עדיי" יאמר למלאכי השרת.
ומלאכי השלום יענו בברכה,
"ברוך המבדיל בין חול לקודש,
מקודשת מקודשת מקודשת".
