בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני
לשון הרע, לא מדברת עליי

לשון הרע, לא מדברת עליי

בתזמון אלוקי מופלא, ימי בין המצרים נופלים על ימי החופש הגדול והנורא. הטמפרטורות עולות, המסגרות מסתיימות, וכולם שבים לבסיס האֵם, והאֵם? משתדלת כמיטב יכולתה.

נפסק להלכה בשולחן ערוך שבימי בין המצרים אסור להכות את התלמידים. במציאות שלנו אין מקום להכאה בכלל, ובטח לא כדי לחנך; אבל אם לא נתייחס רק לפעולת ההכאה הפיזית ונבין שמכות אפשר לתת לא רק עם הידיים, אלא גם על ידי הפה, נראה שיש לנו לא מעט עבודה.

כשאסור להכות, המחנכים נאלצים למצוא חלופות לחינוך. ידועה המימרה של הרב זצ"ל לחודש תמוז: "מבין המצרים נגאל עם על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית שאינם צריכים למקל חובלים". לא רק שאינם יכולים להכות, אלא שאינם צריכים את המקל הזה. הוא לא חלק מכלי העבודה שלהם. יש כאן ודאי שבח גדול למורים, אבל לא פחות יש כאן שבח לתלמידים. כשהתלמיד מזדהה, כשהתלמיד מרגיש שייך – אין צורך להכות אותו, אין צורך לנזוף בו. גם אם הוא שוגה, גם אם הוא טועה, הדרך הנכונה להחזיר אותו היא על ידי דיבור חומל ומטיב. וכדי שאני אוכל לעשות את זה החוצה, אני צריכה קודם כל לעשות את זה פנימה.

במבוא לספר השיעור היומי של ה'חפץ חיים' כתוב שכאשר אנחנו שולטים בכוח הדיבור שלנו, הרי שאנחנו שולטים בחיים עצמם. דבר זה הוא ודאי נכון, ואין מה להאריך בדבר הנזק הנגרם מדיבורים רעים. בזוהר הקדוש לפרשת שלח כתוב שהקב"ה מוחל על הכל חוץ מעל לשון הרע. יותר נורא אפילו מחצאית קצרה, כנאמר במקומותינו. אנחנו כל כך רגילות להיזהר מלדבר לשון הרע על כל אדם מישראל, אבל מה עם לשון הרע על עצמי?

בחפץ חיים מובאת הלכה, שבה אם אדם מדבר לשון הרע על עצמו ועל חברו יחד, מותר להאמין לו רק במה שנוגע כלפי עצמו. לגבי החבר – אולי הוא מגזים, מנפח, אולי לא הבין טוב. את עצמו הוא מכיר ולכן אם הוא אומר – ודאי הוא יודע על מה הוא מדבר. ההלכה הזו עוררה אותי למחשבה על הנזק החמור של לשון הרע עצמי. אני משתדלת להיזהר שלא לדבר על אחרות, אבל מה עם זהירות כלפי עצמי? ישנה מחלוקת בשאלה האם מותר לאדם לדבר לשון הרע על עצמו, אבל על סוגיית העונש אין מחלוקת, אין עונש למי שמדבר לשון הרע על עצמו. ובאמת, אין עונש כי לא צריך עונש. אני הופכת להיות העונש של עצמי. נשרפת מבפנים באש ההלקאה והביקורת העצמית.

במוחנו חולפות מדי יום כשבעים אלף מחשבות, גם אם ימי תמוז הלוהטים ושלל האתגרים מדללים את המחשבות שלנו בחצי, עדיין מדובר ברצף מחשבות מכובד. כמה מהמחשבות האלה הן לטובתי? כמה מהמחשבות האלה מטיבות איתי? וואלה הדס, דווקא היית בסדר… הצלחת! את בסדר, את יכולה, את טובה?

דיבור שיוצא ממני הוא רק דיבור שנשמע קודם בתוכי. אני לא דוברת סינית, ולכן לא יוצאים לי 'בטעות' משפטים בסינית, אבל צינית כן, לצערי. שפת הציניות, הביקורתיות, השיפוטיות, אלו שפות שאני דוברת שוטף. קודם כל כלפי עצמי! כתוב על ימי בית שני שהיו יושבים ואוכלים ושותים זה עם זה ודוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם. הלשון שלי יכולה להיות חרב שדוקרת. אבל לרכז את המאמץ בלשון, זה לשים את בקרת האיכות בסוף התהליך. האמת היא, שבמחשבות שלי, בדיבור הפנימי שלי, שם כדאי לרכז את המאמץ. להזיז את הדיבור הפנימי. מי שמדבר לעצמו באופן נעים ומכבד, ממילא ידבר כך לאחרים, ומי שאת עצמו דוקר בחרב, מניין תהיה בו חמלה החוצה? ואם לא זכיתי לגדול במקום כזה, אז אני אגדל את עצמי באופן הזה. העולם הפנימי שלי הוא בשליטתי ובאחריותי. יש לי את הכוח לשנות את השפה הפנימית שלי. להטיל ספק בדיבורים פנימיים מחלישים. לא להאמין אוטומטית לקולות, גם אם הם מגיעים מתוכי. לתרגל חמלה, עין טובה וכף זכות, קודם כל כלפי עצמי.

על הרכב הגדול של משפחת נמיר התנוססה מדבקה ענקית ובה כתוב "מה עשית היום כדי לבנות את בית המקדש"? בוודאי יש לי הרבה מה לקבל על עצמי ולהשתפר, אבל נראה לי שהשנה אשתדל לתרגל דיבור פנימי מחזק, מעצים ורחום, שיביא בוודאות לדיבור חיצוני כזה. וזה בלי ספק יקדם את בניין המקדש.

אסיים בדבריו המופלאים של החפץ חיים (שמירת הלשון חלק שני פרק ה): "והנה אם היה לנו רשות לבנות בית המקדש, והיה צריך כסף לזה, ידוע דכל אחד מישראל היה מתנדב בנפש חפצה כל מה שבכוחו לזה, כדי שיהיה לו גם חלק בהבית המקדש, ובעניננו אין צריך כסף כלל, רק להתחזק ולהתרחק מן החטא החמור של לשון הרע ושנאת חינם, ולאחוז במידת השלום, ועל ידי זה יתוקן החטא, ונזכה לביאת משיח ולבניין המקדש. וכמה יתרומם שמו של האיש הזה, שהוא היה הסיבה לבניין הבית…"

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן