לאחרונה אני חוקרת נושא נדוש למדי: איך להיות שמחה. לצד העומק, התובנות והיישום שלהן, לפעמים השמחה הנעימה והטובה נעלמת. הנה כמה דרכים שבהן אני מצליחה להגיע אליה.
כלי מחזיק שמחה
ראיתי תשובה שנתן הרבי מלובביץ' לאדם שביקש עצה להעדר סדר אצלו, הוא מחליט משהו אבל ההחלטה לא נמשכת ומחזיקה לאורך זמן, וזה מבלבל את הסובבים ואת עצמו. הרבי ענה לו: זה קורה כי אנשים מחליטים על שינויים שלא מתאימים לערך המצב בהווה, כלומר לכוחות וליכולות שלהם כרגע. הם חפצים לדלג, ולהשיג מהר, בשעה שהסדר הרגיל הוא "מעט מעט אגרשנו", להעלות בקודש צעד אחרי צעד. והוסיף הרבי: אדם מקדש את עצמו מעט מלמטה, מקדשין אותו הרבה מלמעלה.
קראתי את התשובה ההיא והבנתי: אני רוצה לקבל רק החלטה אחת קטנה, רק משהו אחד קטן שאחזיק בו. כל כך נוח להחליט על דברים גדולים, משמעותיים, שיהפכו את החיים מן הקצה אל הקצה. אבל זה לא מחזיק. אז אני רוצה רק החלטה אחת קטנה כדי שיהיה לברכה על מה לחול. כדי שאוכל לשמוח בסיפוק: אני עושה, לא הכל מושפע עליי חינם. וזה לפעמים אפילו כיף יותר מאשר נס שאין לי בו יד ורגל. לא לשנות את כל הנהגותיי, רק פעולה קטנה, לקדש את עצמי מעט מלמטה, להכין כלי מחזיק ברכה. כשאני מחזיקה בזה, אין גבול לשמחה.
מבי"ת עד מ"ם
מושג מפתח בלימוד הרוחני הוא החלקיות. אחרי שנים על שנים של לימוד, רק השנה הבנתי את הכלי הזה במלואו, והתמלאתי בשלווה פשוטה בהתאם. כל דבר בחיים האלה הוא חלק. כל עבודה נפשית שאעשה היא חלק ממהלך גדול יותר, מארג שלם של תיקוני נפש קטנים, יומיומיים, פשוטים מאוד, שהופכים לתיקון אחד גדול. וגם אם תיקנתי רק נקודה אחת קטנה, עליי לייקר אותה, כי לפעמים על הנקודה הקטנה הזאת נשען כל הטוב. היא יכולה להיות נביעה לשיפור משמעותי בכל החלקים כולם.
אני חושבת שיש בחלקיות כלי סודי שמי שמכיר אותו ונוהג לפיו זוכה שכל מרוץ החיים יקבל טעם אחר. כל רגע ורגע, חלק וחלק, מקבלים את טעמם העשיר בתוך המכלול. לומדת מקסימה אמרה לי לא מזמן: "הרפיתי מלעשות מאל"ף ועד ת"ו, גם החלק שהוא מבי"ת עד מ"ם מצוין לי…"
ואולי זה מה שנקרא לשמוח בחלקי. לשמוח שאני חלקית, שיש לי עוד לאן לשאוף, ושכל חלק מיישר את לבי עוד קצת.
יחידת חילוץ האושר
ובכלל, כולנו רוצים תמיד למצוא את השמחה והאושר, ולא יודעים שהסמנטיקה אחרת לגמרי. כי מה שאנחנו מנסים לעשות כל החיים זה לא למצוא, אלא לשחרר את האושר מן השבי. אנחנו מסמנים מטרה: האדם הזה – האושר שלי בידיו, כשהוא יקבל אותי אני אהיה מאושרת. העבודה הזאת – האושר שלי בידיה, כשאצליח בה לא יהיה גבול לשמחתי. הבגד הזה, הארוחה הזאת, המחמאות האלה, ועוד ועוד דוגמאות, ובידי כולם האושר, רק לא בידיי.
ולי, מה נשאר לי לעשות, ממשיך האדם לחשוב, לי נשאר רק לקחת כפית ולחפור את דרכי אל האושר הזה, במאמץ, ביזע, במאבק איתנים. כולנו מתנדבים מצטיינים ביחידת חילוץ האושר, ולא יודעים מנוחה. וזה מעייף כל כך. כי האושר לא שבוי, להפך, הוא חופשי וקל רגליים. והוא הכי אוהב לשבת לנו על הנשימה. כבר בנשיפה ובשאיפה אפשר להרגיש אותו כאן, שלי, אצלי, מורגש, נוכח. אף אחד לא יושיט לי את האושר שלי, הוא אצלי כבר מזמן. חומות השבי של האושר הן אשליה אחת גדולה. בנשיפה־שאיפה הן הופכות לאבק.
