ספירת העומר, יכולה להתחלף לספירת האומר, כך אומר השפת אמת. כמו שבכותנות עור יש אור ויש עור, יש את הלבוש שרואים בעין מבחוץ, ויש את הלבוש הפנימי שכולו אור – כך בספירת העומר מבטאת הע' של העומר את העין החיצונית, והתיקון לכך הוא אומר בא', תיקון האמירה.
ספירת העומר היא זמן שאנחנו נשאלים, מה אתה אומר? מה יש לך לומר בחיים? בדיוק בתקופה הזו קוראים בפרקי אבות: "הוא היה אומר". קוראים על יהודי שלפני שנים רבות אמר משהו, והאמירה הזו היתה כל כך נצחית ואמיתית שהיא נשארה בידינו עד היום. "הוא היה אומר", היה לו מה לומר לנצח.
כל אחד מאיתנו נשאל בתקופה הזו של ספירת העומר, מה אתה אומר? איזו אמירה נצחית יש לך?
זו שאלה מטלטלת, שגם את המצורע כנראה טלטלה, עד כדי כך שהוציאה אותו להיטלטל מחוץ למחנה.
למצורע היה פגם באמירה ובדיבור, שהביא אותו עד כדי לשון הרע. המצורע היה חי בחוויה שאין לו איזו אמירה משמעותית לומר בעולם, אין לו משהו נצחי ואמיתי להגיד, לכן הוא מצא את עצמו אומר כל מיני דיבורים מבחוץ, דיבורים שבסוף אפילו פגעו באחרים.
התיקון שלו, כשהוא יצא מחוץ למחנה, היה "וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה". אומרים חז"ל שזה ביטוי לכך שפיו היה עטוף ומכוסה, ולא יכול היה לדבר. ביטוי לכך שלא היתה לו אמירה המחוברת לאמת פנימית, לכן כל מה שנשאר לו לומר זה: "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא". קריאה של טומאה. פה חסום שלא מחובר אל הקדושה.
עומר בע' מבטא את הסתימות. בעין חיצונית אדם מרגיש שאין לו דיבור. כמו קרבן העומר שהיה משעורים, שהם מאכל בהמה, שמחבר אותנו לבהמה שבנו. זו ששותקת, שאילמת וסתומה מדיבור של אמת.
אבל מצד שני דווקא החיבור לבהמה שבנו, יכול להפך בתוכנו את מצב הסתימות, ולפתוח אותו לדיבור.
כשאדם מודע לצד הבהמי השותק שבתוכו, ומקבל בענווה את האילמות הזו שבו, אז יכולה להיפתח בתוכו השתוקקות לקבל דיבור אמיתי. נפתח געגוע לדיבור שיהיה מחובר אל הנצח.
וכשיש השתוקקות, ועולים געגועים, משם יוכל לצמוח חיבור למעיין פנימי הנובע מתוכו. מעיין שאת קולו רק האדם יוכל לשמוע. מעיין שמתוכו זורמות מילים אחרות, מילים הנוגעות רק בו. והמילים האלו הן הנצח שלו. אלו הן המילים ש"הוא היה אומר".
ואז נהפך העומר לאומר. ואותן מילים שלפני כן אמר, אך היו יבשות, פתאום מקבלות לחלוחית חדשה מתוך המעיין הפנימי.
והמעיין הפנימי הזה לא נוגע רק בו, אלא יכול להביא לחלוחית גם לאחרים החווים יובש, ולהשקות גם אותם מים חיים. כי לא רק הוא יקבל חיות חדשה מאמירה של נצח, אלא יישאר כאן לנצח דיבור חי של "הוא היה אומר".
כשמתארים חז"ל את המצורע, הם מספרים שלכל שערה ברא הקב"ה מעיין שהשערה תהיה שותה ממנו, אלא שאצל המצורע המעיין התייבש, "יבש המעיין, יבש השיער". כשיבש בתוכנו המעיין, ואנחנו מרגישים יובש פנימי, שאין דיבור אמיתי עם לחלוחית, המחייה אותנו, עד ש"טמא טמא יקרא", עד שגרוננו ניחר – אז יכול לאט לאט, לעלות מתוכנו מעיין פנימי המשקה את גרוננו ונפשנו, שעולה למעלה אל הדיבור, לאמירה של חיים ושל נצח, של "הוא היה אומר".
