בפרשת יתרו מוזכר שבני ישראל מגיעים אל הר סיני ביום א' בסיוון, "ויחן שם ישראל נגד ההר". הגמרא (שבת פו) דנה בשאלה האם בני ישראל קיבלו את התורה בו' או בז' בסיוון, אולם על דבר אחד אין מחלוקת: "ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא". ביום הראשון (אחד בשבת) לא דיבר איתם הקדוש ברוך הוא אפילו מילה, משום חולשת הדרך. בני ישראל יגעים מטורח הדרך העולה ממצרים, ולמרות שהם נמצאים ברגע נשגב שאין כדוגמתו, רגע לפני מתן תורה, הקדוש ברוך הוא נותן להם קודם כל לנוח.
מבאר הראי"ה קוק זצ"ל (עין איה) שהמנוחה וההפסקה חיוניות כל כך, משום שהעייפות והעצבות מפריעות למחשבות הטהורות ולרגשות הטהורים לבוא לידי ביטוי, הקדושה אינה שלמה במצב כזה. אין לאדם יכולת פשוטה לספוג רשמים נקיים, נשגבים – העייפות והעצבות מונעות את קליטת הרשמים הללו. האדם רוצה רק להניח את הראש, וזהו הרצון שחזק אצלו כרגע מכל דבר אחר. "הניחו לעייף", אומר הרב, "עד שיקבץ החיל", עד שיאזור כוחו. אפילו התורה הקדושה, בעיקר התורה הקדושה, ראויה וצריכה שתגיע אל האדם כשהוא בשיא כוחו, רענן ומלא גבורה.
התרחקות לצורך התקרבות
אחת היכולות המבורכות של האדם המודע היא להתרחק מעט מן התמונה ולקבל נקודת מבט חדשה. להבין שהסערה שמתחוללת בקרבו כרגע, העייפות והעצבות, מונעות ממנו לראות את הדברים בצורה נקיה. בשיטת החשיבה ההכרתית התהליך הזה נקרא "מידת רוחק". מידת הרוחק מאפשרת לנו לצפות על ההתרחשות מבחוץ (עד כמה שמתאפשר), בלי להתערבב, כדי לנסות ולנטרל את הרגשות הקשים שמציפים אותנו כרגע, ומתוך כך להגיב בהיגיון. נכון שאנחנו מתרחקים מן הסיטואציה, מתבוננים בה במבט קר יותר, אך דווקא מתוך ההתרחקות הזאת נוכל להתקרב.
ישנם שני כוחות חזקים מאוד בתוך נפשנו. האחד שייך להווה, והוא האדם הלומד והמודע שאנחנו מתפתחים להיות, והשני הוא אותו ילד קטן שחי לו בפנים ורואה הכל בצבעים חזקים וחיים יותר, צבעים של ילד. בשביל אותו ילד, הערה מהבוס פירושה שסוף העולם הגיע. המבוגר הלומד יכול להבחין שגם בסיטואציה הפחות נעימה הזאת – יש פתח חדש להתקדמות ולשיפור. מידת הרוחק היא בדרך כלל הכלי שהופך אותנו מילד למבוגר. כשאני מזהה שאני נתונה בתוך סיטואציה שלא קל לי להתנהג בה כיאות, אני מבינה שישנם כוחות ילדיים, רגשיים, שמנהלים כרגע את החלק הלומד שבי. עליי לשאול את עצמי "מה רוצה הילדה כרגע? ומה רוצה הלומדת?" לפעמים, כשהלומדת תרצה לדבר רגוע אל הסובבים אותה, הילדה תפתיע עם רצון עמוק להיראות, להיות שייכת ומתוך כך לצעוק. מידת הרוחק תאפשר לנו להרגיע את הילדה כיוון שכעת מובן מה כואב לה, ובו זמנית לענות ולהתנהג כבוגרת, כלומדת.
אור מן החרכים
כשמתרגשת עלינו סיטואציה גבוהה כל כך, כמו קבלת התורה, עלינו לבוא אליה מתוך מנוחה שלמה. וכמו המנוחה מן העייפות הפיזית, כך גם הנחת מן העייפות הנפשית. כשאנו לוקחים "מידת רוחק", צעד אחורה מן החולשות הנפשיות שלנו, מן המקומות שבהם אנחנו פגיעים כמו ילד – אנחנו מתחזקים הרבה יותר, גם אם החולשות הנפשיות קיימות עדיין. אנחנו מסוגלים לראות שגם אם אנחנו עם רצוץ שיצא הרגע מבית עבדים, ורוב דרכו עוד לפניו, אנחנו בכל זאת יכולים לקבל את התורה, אנחנו בכל זאת מסוגלים לשכוח לרגע מן הצרות, להתרחק מהן, לגלות כמה אור נובע מתוכנו, ולפעול מתוך שמחת הלב.
