מלחמה, עיר נהרסת, דממה, תופי מלחמה.
מלכיות מתקוטטות זו בזו כמו בסרטים, כמו בספרי מלחמה.
תמונות זורמות משם, משדה הקרב, בצבעים עזים, כולם רואים את הקולות, רואים את המראות, שיכולנו רק לדמיין כשסיפרו לנו פעם על מלחמות.
אנשים נשים וטף אורזים את ביתם בתיק קטן, בבהלה בררו בין עיקר לטפל, בין נצרך למיותר.
הם צועדים ברגל, משאירים מאחור חיים שלמים בשביל לברוח מהמוות.
וכמעט בלתי אפשרי לדמיין, בעולם גלובלי, עולם מאוחד בלחיצת כפתור, עם אותם מסכים ואותם מסכות, מלחמה ופליטים בגבולות.
פליטים בורחים בהמוניהם, הצעדה כבר לא קשה, אחרי מספר ימים בלי שינה, כבר עובדים על אוטומט, שורדים, מייחלים למצוא מנוח באחד הגבולות, בעולם הגלובלי הזה.
בגבולות ממתינים אנשים בלי חומה, עם לב פתוח, מרק חם, צעצועים ומילה טובה.
אנשים של שלום מחכים לפליטי מלחמה.
התמונות רצות לי מול העיניים, אני מנסה לדמיין פליטים בשחור לבן, אי שם בארץ קרה לפני שהיה בית, כשהזמן לא היה זמן.
אני מדמיינת פליטי מלחמה מכל העמים, מלכויות מלכויות, בורחים, משוועים למרק חם ומקום לנוח מהנדודים.
ועם אחד מפוזר ומפורד בין מלכויות, ללא זהות, בלי הזדהות.
הם לא פליטים, אפילו לא בני אדם, כך אומרים עליהם הפליטים ממלכויות העולם.
לא היה מי שיושיט יד, מי שיציע מרק חם, לא היה להם לאן לברוח מעצמם.
וכשהתמונות שוב נצבעות בצבעים ומגיעות בזמן אמת ללבבות, למסכים,
אני רואה את העם הזה בורח שוב, הוא כבר לא פליט יש לו לאן לשוב, ומטוסים מהארץ הנקנית בייסורים מחכים.
אותיות בלשונם מתנוססות על כנפי נשרים וכשמלכויות עוזבים לבלי שוב את ביתם, הם הבנים שבים לגבולם.
ומהארץ הטובה לגבולות מגיע העם למוד הנדודים ומביא בכנפיו מרפא וצדקה,
ניצוצות שלום בתוך המלחמה.
ברוך הוא שומר הבטחתו, אשרי העם שזאת נקמתו, אשרי העם שזאת נחמתו.
עושה שלום במרומים, הוא יעשה שלום עלינו ויגאלנו גאולת עולמים.
