רומא ג'תתמ:
לפני כמה שנים הם הגיעו לכאן, עבדים גולים שחרב ביתם. עייפים וכפופים הם עברו בשער, סוחבים כלי קודש על גבם.
היא זוכרת את הכל, את ירושלים של פעם. תוהה לעצמה איך היא נראית היום, בלעדיה,
משתדלת להאמין בכל לבה שהן עוד יזכו להתראות.
היא עשתה לה מנהג עם עוד כמה נשים, ביום הזכרון לחורבן, ביום הגעגוע לירושלים, בדיוק בחצות כשניצוצות גאולה מאירים בעולם, לשטוף את הבית לכבוד ירושלים, אולי יביט ה' ממעון קודשו החרב ויראה שהן לא התייאשו, הן מחכות לשוב על כנפי נשרים אל עיר הקודש, אל ירושלים.
ספרד ה'רנ:
זה כבר כמה שנים שהם עושים מצוות בסתר, משתדלים להסתיר כל סממן יהודי, הם שינו את שמם לשמות אחרים, מזכירים אותם רק בזמן שאמא מדליקה נרות בפמוטי הגעגועים.
יש להם מנהג עתיק שעובר מאם לבת, מנהג של כוונת הלב, שאינו מעורר חשד.
בחצות יום תשעה באב, יום הזכרון לגלותן, הן ממלאות דליים במים וסבון ושוטפות, מכינות את ליבן וביתן לעת הזמיר שיגיע. ובין קרצוף לקרצוף הן ממלמלות בשפה שהלב לא שכח, 'לכבוד משיח בן דוד, לכבוד ירושלים'.
מרוקו ה'ת"ש:
זה כבר כמה דורות שהם כאן, בבית הפשוט במלא'ח היהודי במרקש. חיים בפשטות, ממסחר וצורפות. בבית הכנסת העתיק, גברים לבושי גלביות קוראים במבטא על קמצא ובר קמצא, והיא שלא מכירה את אותיות שפת הקודש, ממלמלת בשפתה מילות געגוע לשכינה, לירושלים.
בדיוק בחצות סבתא מבקשת להזכיר מנהג אימהות, 'הגיע הזמן יא בינתי, תשטפי, לכבוד אליהו הנביא', והיא ממלאה דלי מים שאובים, ושופכת בתפילה שיזכו לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
ורשה תרצ"ט:
כבר תקופה שהיא מרגישה משהו שונה באוויר, מין מחנק לא מוסבר, מין תחושה שמתעצמת ככל שעובר הזמן. המקום הזה הולך ומרגיש לה זר, ובא לה לברוח למקום שהיא זוכרת בלב אך לא מכירה, להרגיש סוף סוף בבית.
תשעה באב הזה נראה לה קרוב מתמיד. גם לה לועגים השומרים הסובבים בעיר, גם היא יושבת בדד זרה, בגויים.
היא מחכה לחצות למצוא קצת תקווה, שיוקל לה מהכובד הזה, מהצער שלא מרפה.
היא ממלאה מים עם סבון בריח תקווה, מים קרים על נפש עייפה, ובין שפשוף לשפשוף היא מדמיינת את ירושלים, שואבת ממנה כוח להמשיך להאמין.
היא יודעת שמי שבאש הצית, עתיד להיות לה לחומת אש סביב.
ירושלים תשפ"ג:
החום של אב נעים, היא נזכרת בצום שכמעט צמה גם השנה. איך הכל היה בנוי לה תבניות תבניות, צרות-מלחמות-גאולה, מצפה לסירוגין, שואבת אמונה מדורות קודמים.
אין בעל הנס מכיר בנסו, אך היא עוד לא הספיקה לעכל, איך לפני קצת זמן היא תכננה את הצום, להספיק לשתות היטב, לאכול ענבים, ולנסות קצת ללמוד אחרי התפילה בבית הכנסת.
היא כבר דמיינה את עצמה בחצות היום קמה מהרצפה בזריזות זהירה, שלא תתפוס אותה סחרחורת, וממלאה דליים של מי תקווה וברכה, מצטרפת לכל הנשים שבכל הדורות שהאמינו למרות הכל, ושטפו את ביתם לכבוד הגאולה.
היא יודעת, שום דבר לא היה לשווא. הצומות, התפילות התקוות, הם שהביאו אותה עד הלום.
היא יודעת, שבזכות נשים צדקניות, שכל תשעה באב אחר חצות מילאו דליים של מים, לכבוד המשיח, לכבוד ירושלים, היא כאן, עולה בעליות לבית ה',
בדרך לבית המקדש.
