הסבב הנוכחי הוא סבב מיוחד, סבב שמעביר אותנו ממצב של מודע לעל מודע.
סביבי יש נשים רבות שהבעלים שלהן מגויסים כבר תקופה ארוכה. כקהילה אנו משתדלים להיות שם עבורן, להקשיב, לסייע להן, לפרגן ולחזק, אך הפעם מרגיש לי שכבר לא נעים לי להשמיע את אותן מילים שלכאורה מחזקות, אבל אולי גם משתיקות את הצד השני מלומר את האמת.
אז פשוט שאלתי (בלי מילים מקדימות של: "כל הכבוד לך…" ו"איזו אלופה וגיבורה את…"):
איך את מרגישה?
תשובה: כשהכאוס הופך להיות חלק מהשגרה, שום דבר כבר לא מבהיל. גם תכנון של חודשיים של חופש גדול לא מאיים עלי. אבל מה שכן שבר אותי זה אובדן השליטה. חשבת שאת יודעת מתי הוא יגויס, ואז פתאום המועד מקדים והוא כבר בכוננות, ואת מיד צריכה להזיז לו"ז לצילומי בר מצווה והכנות וקניות… הכל משתנה, מתקדם או מתאחר. כאן נשברתי.
כשהכל תחת שליטתי, אני באיזון. אני בציר הכוח שלי. אבל כשמפתיעים אותי, אני נשברת. אומנם אני לא נותנת לעצמי לקרוס לגמרי, אבל אני בהחלט מרגישה קריסה שלא הייתה לי קודם לכן.
העומס שחשבתי שאני עומדת מולו ומצליחה לנצח אותו – מנצח אותי, אבל ברוך השם רק לרגע. ברגע השני אני אומרת לעצמי: אין מי שיעשה את זה, אנחנו כאן בשביל זה.
אני בורחת, אבל רק לרגע. כי כבר כל המיותר לא מפריע לי במחשבה, זו המשימה שלנו מתוך חיבור לארץ ולשורשים.
איך הסביבה?
תשובה: הסביבה אדישה. המבט כלפינו כבר לא אותו דבר. אפילו במקום הקהילתי בו אנו חיים מורגשת שחיקה.
זה לא שובר אותי, זה פשוט מעלה בי שאלות: לאן הכל הולך?…
אני הולכת בתחושה של הלא נודע.
מה מחזק אותך?
תשובה: אני שמחה על האכפתיות והרצון לתת תמיכה, אבל בכל פעם שאני עושה משהו מעצמי עבור הבית והילדים אני מתחזקת יותר. אם ייקחו ממני את העשייה הזו, אני אשבר.
עוד דבר שמחזק אותי, זה הילדים והמשפחה. הילד הקטן שנולד, ולכאורה היה צריך להוות עבורי מכשול גדול בהתמודדות היומיומית, גרם לי לעלות מדרגה. הוא חלון הראווה שלי לכל ההצלחה בדרך שעברנו. הוא ילד מלא בשמחת חיים, מה שמוכיח לי שהצלחתי להעביר להם את התקופה הזו בטוב.
מה למדת על עצמך?
תשובה: הגעתי למצב בו אני בוחרת גם לומר לא. אני מקשיבה יותר לעצמי ונותנת מקום לקיום שלי.
אני עושה את ההשתדלות שלי, אבל יחד עם זה אני בוחרת להסיר שליטה ולהבין שבורא עולם מנהל את המציאות.
אני מקשיבה לה, מבינה שמולי מתרחש מאבק בין הרצון לאחוז במושכות לבין הבנה שיש פה כוח עליון שמנהל מערכה שלא תמיד אבין.
כשמתרחש מאבק בנפש, זה מראה על בסיס איתן שעליו אדם עומד.
אין נטייה לצד אחד, ולכן הוא נמצא באיזון. הוא מוצא את ציר כוחו מתוך המאבק בין הצדדים.
ציר הכוח מתחזק בחדר הכושר של החיים, מציאות כזו של שינויים מובילה לגמישות והתחזקות במערכת על אף הכאבים.
וכמו בחדר כושר, כשסף הכאב עולה – יש בנו יכולת לעלות מהמקום המודע לעל מודע, מקום בו אנו פועלים לא תמיד בהבנה אלא מתוך ערפול שעוזר לנו להתקדם ולהמשיך.
אולי האדישות של הסביבה, האדישות לחדשות, התשובה התמידית של הלא יודע/ת – זו הדרך להגיע למקום של העל מודע שמרפה ופחות מכווץ את המערכת.
שנזכה.
