כבר שלושים וחמש שנים יש לה יום הולדת בפרשת חיי שרה.

אולי בגלל זה היא מרגישה קשר כל כך חזק למערת המכפלה.

כבר כמה שנים יש לה 'קטע' עם ימי הולדת, היא שמחה ומרגישה מיוחדת, איך שה' יתברך מזכה אותה גם השנה לחיים, קורא בשמי מרומים שבשבילה נברא העולם.

וכמה שזה יום מיוחד וקדוש, קשה לה. אם היא כל כך טובה וכזאת צדיקה, למה היא כל כך לבד? למה נדמה שרכבת החיים של כולם מתקדמת ורק שלה נשארת במקום, עם מנוע דלוק.

זה לא שהיא כפוית טובה חלילה, היא מודה על כל יום, כל שנה של חיים, במיוחד השנה.

היא מודה על פשטות היום יום, על המשפחה, ועל העם הזה שהוא גם העם שלה.

אבל ביום הולדת המספר מכה בה, כאילו מזכיר לה חזק את כל מה שהיא מנסה כל כך להדחיק.

והברכות, זה הכי מאתגר כשכולם מתקשרים לאחל ולברך את הברכה שכבר קשה לה כל כך לשמוע, האיחול שנזרק כלאחר יד, דוקר לה בלב וגורם לה לברוח: "בקרוב אצלך".

היא החליטה בתפילה מכוננת אחת לפני כמה שנים להפסיק להתפלל על זה, היא מרגישה שזה לא עושה לה טוב, זה רק מלחיץ יותר, גורם לה להרגיש איך ה' לא מקשיב, לא עונה.

היא מעדיפה להתפלל על הדברים הקטנים של היום יום, ועל הדברים הגדולים והחשובים באמת, על החטופים, על החיילים שנלחמים, על עם ישראל.

השנה היא יודעת שהיא צריכה לנצל את יום ההולדת באופן מיוחד, היא תיסע למערת המכפלה. היא יודעת, ביום ההולדת יש כוח לתפילה שלה, היא תיכנס גם לאולם יצחק ותתפלל בזכות כל הקדושים שנעקדו על קידוש ה'.

יום שישי הגיע, היא צריכה לצאת מוקדם. האוטובוס האחרון לקריית ארבע תמיד מפוצץ, היא רוצה להגיע בזמן, שתוכל להתארגן כמו שצריך, בנחת.

אמא במטבח, מכינה קופסה עם עוגיות יבשות, כאלו שאפשר לאחסן גם בתיק. "זה במקום עוגת יום הולדת, עד שתחזרי ונחגוג לך כמו שצריך", היא אומרת בחיוך שמסתיר כמה היא חושבת היום על כל מילה, על כל ברכה, שלא תזכיר את המשאלה הגדולה שהיא נמנעת להזכיר בקול, שהיא מרשה לעצמה להזכיר רק בתפילות.

אחרי תפילת שחרית בכוונה, וקריאת תהילים על כל מי שצריך רפואה, היא מחבקת את אמא חיבוק גדול, מחכה לברכתה. היא יודעת, עליה היא יכולה לסמוך.

"יהי רצון מלפני יוצר האדם שתזכי להמשיך ולהביא אור וברכה לעולם, שתמצאי חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם, וייתן ה' לך לב בשר לעבודתו יתברך, אריכות ימים ושנים בלב שמח, ויתמלאו כל משאלות לבך לטובה". עמוק בלב היא מתכוונת גם על משאלת הלב שלה, שתזכה לחתן הראוי לה.

"אמן" היא עונה בעיניים לחות, הברכות של אמא תמיד יוצאות מהלב, תמיד מרגשות.

היא מברכת אותה בחזרה ויוצאת לאוטובוס למערת המכפלה.

המראה של המוני בית ישראל עם תיקים ועגלות מרחיב את לבה, היא מתפללת כבר בדרך בזכות העם הקדוש הזה לזכות לגאולה.

היא מתארגנת בזריזות, לא שוכחת את הרשימה שהכינה בקפידה, עם שמות החטופים והחיילים שהיא מכירה, אלו שבעזה ואלו שבלבנון, והפצועים שפרסמו את שמם לתפילה בקבוצת הוואטסאפ.

היא מתעדכנת בזריזות בשמות ששלחו לה החברות, מוסיפה אותם מהר לרשימת השמות.

היא מכבה את הפלאפון, היא תכוון להתפלל גם על מי שלא הספיק לשלוח לה שם.

ההליכה לכיוון המערה בשירת 'לכה דודי' הרחיבה את לבה, היא מודה לה' שזכתה להגיעה לכאן, דווקא הערב ביום ההולדת.

שירה אחותה דאגה לה לזר, לבן כזה ששמים על הראש עם כמה פרחים בצבע ורוד, היא הסכימה לשים אותו רק לסעודה עם החברות. גם אם יש בנות אחרות שהיא לא כל כך מכירה, לא אכפת לה שיראו שיש לה יום הולדת.

הכניסה למערה לוקחת קצת זמן, היא מתפללת גם במדרגות וגם בחוץ. היא יודעת, יש מקום בו התפללו היהודים פעם לפני שהיה מותר להם להיכנס לכאן, יש שם מניין תפילה של צדיקים לבושי לבן שיודעים לפתוח שערים נעולים.

היא מגיעה לקבר אברהם ושרה, חושבת על כל מי שמסר את נפשו השנה, הדמעות יוצאות בלי שהיא תכננה. שבת היא מלזעוק, שבת היא מלבכות, מנסה בכל כוחה להפוך דמעות כאב לדמעות של תקווה.

היא מוציאה את הרשימה, מתפללת על כולם אצל כל האבות והאימהות ובאולם יצחק, שנפתח השבת בשבילה.

היא מתפללת גם על המשפחה, בריאות לכולם, הצלחה בלימודים, שה' ישמור על אחיה ואחיותיה ועל האחיינים.

היא מתפללת שתזכה שיתקבלו תפילותיה ברחמים, ותזכה לאריכות ימים, לעשות רצונו כרצונו ולקדש שם שמים כל ימי חייה.

השבת עוברת עליה בתחושת רוממות, היא חושבת על עולי הרגל שהיו צריכים לחזור לביתם אחרי הרגלים, תוהה לעצמה איך עושים את זה, איך אפשר לעזוב מקום כל כך קדוש ולחזור לחיי היום יום.

רק התחושה שהיא צריכה עוד מעט לעזוב גורמת לה לגעגוע עמוק, שמזכיר לה געגוע אחר, שהיא מצליחה לנסות לשכוח.

בשעת מנחה היא מחליטה לצאת לשוח בשדה, ממש כמו יצחק, להתפלל תפילה אחרונה לפני שקיעת החמה.

היא מתפללת על כל הרשימה בכוונה יתירה, רגע לפני שננעלים שערי יום ההולדת, שערי פרשת חיי שרה.

היא מזכירה את אבא ואמא ואת כל האחים, מתפללת על כל הקהל הקדוש הזה, ניצוצות שכינה שהיא לא בהכרח מכירה אך נמצאים כאן איתה.

היא מתפללת בקבר אברהם ושרה, מנשקת את השער המפריד בינה ובין הפרוכת של ציון קברם, מתקרבת הכי קרוב שאפשר.

עכשיו, רגע לפני שנגמר יום ההולדת, פתאום היא מרגישה שאפילו קברי אבות מזכירים לה כמה היא חסרה, הם כפולות כפולות, זוגות זוגות, והיא לבד.

היא חושבת לעצמה שהיה עדיף לה אולי ללכת לקבר רחל, שנקברה לבדה, על אם הדרך, אולי שם הייתה מוצאת מנוח אמיתי ללבה, היא שמרגישה כל כך בדרך, בלי מנוח ללבה, כשכולם מגיעים למחוז חפצם היא עדיין שם בצפייה, לבעל, לבנים, לבית משלה.

היא כבר הפסיקה לתרגם כאב לתפילה, מפחדת שיכאב יותר, מחשבותיה נשמעות, שפתיה מסרבות לנוע.

האינסטינקט הבריא הגורם לה להדחיק מחשבות שאי אפשר לעמוד בהן, עובד גם עכשיו. היא מנגבת דמעות מורדות שיצאו בלי הסכמה.

שירה קוראת לה בעדינות, מזכירה לה שיש סעודה שלישית מאורגנת, שכבר אוטוטו שקיעה.

היא יורדת במדרגות, מנסה לנצל רגעים אחרונים של יום הולדת בתפילה על עם ישראל.

היא מבקשת משירה להביא לה קצת 'מזונות', היא מתיישבת קצת רחוק מכל החברות, ושם מחוץ למערה, במקום בו מתפללים הצדיקים היודעים לפתוח שערים נעולים, היא מתפללת בפעם האחרונה על החיילים, על החטופים ועל צער השכינה.

שירה קוראת לה, הן כבר צריכות לחזור, היא הולכת אחורה, קצת כמו שנפרדים מהכותל, מקום השכינה.

מנחמת את עצמה שגם בדרך חזור דרכו האבות והאימהות, ושהיא עדיין כאן עוד כמה רגעים במקום הקדוש.

רגע לפני שיצאו ממתחם המערה, היא נזכרת שלא בירכה ברכה אחרונה. היא חוזרת לאותו המקום, היא מרגישה אליו קרבה מיוחדת, היא שמחה לחזור.

היא מברכת ברכה אחרונה בכוונה, רגע לפני שקיעת החמה.

במקום בו התפללו כל מי שעדיין לא יכול היה להיכנס אל הקודש, במקום תפילת העומדים בדרך גם כשהשער נעול ומתדפקים על דלתות שמים, במקום בו התקבלה תפילתם של אלו שנדמה שנותרו בחוץ, אך הכשירו לבבות לתפילה ופתחו שערי רחמים,

היא לוחשת בשקט שאף אחד לא ישמע, היא מבקשת על ביתה, מעזה לברך את עצמה ולבקש בלב שבור השלם מתמיד,

זיווג הגון לאמונה בת תהילה.

היא בטוחה, היא יודעת, יש מי ששומע תפילה.