תפילות הימים הנוראים אהובות עלי מאוד. מאחרי תשעה באב, מתנגנות לי בראש ובבית נעימות הסליחות וחגי תשרי. השנה, כמו הרבה דברים שטלטלה המלחמה, זה היה אחרת ומצאתי את עצמי באה בלב כבד לימים הנוראים. לב מלא צער ודאגה.
בהִתקרב ראש השנה, חששתי במיוחד. לא ידעתי איך אעמוד מול המילים המרטיטות של "ונתנה תוקף". והרי השנה נחשפנו לכל כך הרבה מוות. מי באש, מי בחרב, מי לא בקיצו…
חשבתי לעצמי: אגיע, ואם לא אעמוד בכך, אצא מהתפילה לזמן קצר, או שלא אומר את המילים בפי ואקשיב לשליח הציבור.
בחזרת הש"ץ, הרגשתי איך הלב שלי דופק כשהתקרבנו אל הפיוט… והנה, בשניות שלפני "בראש השנה יכתבון" נשמעה נעימת "הנשמה לך" של ר' שלמה קרליבך. הרגשתי איך הלב שלי מתרכך. המשכנו את הפיוט בלחן הזה. אמנם לא אמרתי את המילים בעצמי, אך ראיתי איך הניגון מעניק לבוש חדש למילות הדין, נותן לו צבע בהיר יותר ומאפשר לעמוד מול המילים הנוקבות ומלאות היראה האלה.
ניגון או מוזיקה קיימים מימי ראשית האנושות. בתחילת ספר בראשית מסופר על בניו של למך, שאחד היה רועה צאן והשני "תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב". כשאנו מתחברים לניגון, הוא מחזיר אותנו לחלק ראשוני ועמוק בתוכנו.
אברהם מוסקל, סולן להקת 'עלמא', סיפר באחד הראיונות איתו שהוא גדל כחסיד ויז'ניץ. בילדותו נחשף לניגונים רבים בטישים ובבית, וגם בשלב בו התרחק מקיום מצוות "המוזיקה נשארה", אמר. נראה שהניגון, בגלל שהוא נוגע במקום עמוק־עמוק בתוכנו, ממשיך ללכת איתנו גם אם התרחקנו ממקורו.
לפעמים, בתוך ימי המלחמה, ישנה תחושה שכבר אין מילים לתאר את עומק השבר. הלב נשבר ואנו עייפים מלכאוב, מלדמוע ולהתפלל. רוצים לעשות משהו, ולא יודעים מה. אין מילים, אין מילים… אך יש משהו מעבר למילים – ניגון.
הניגון מצליח להיכנס למקום הזה. בין אם הוא ניגון לבדו ובין אם הוא מלוּוה מילים.
היום אנו רואים אנשים שמנגנים ושרים במפגשי חברים, אמנים שמנגנים לפצועים ואפילו בהלוויות ובתי אבלים. זה לא דבר שהיה אפשר לראות פעם. הניגון פותח לנו נתיב כשאבדו המילים, נותן כוח, משיב את הרוח שבנו ומגלה לנו שפה ומרחב חדשים.
ניגון מגיע כשהרגש כל כך מלא. בין אם זה בזמן צער, כמו שראינו, וגם בזמן שמחה. למשל, כשאנו מקבלים את פני השבת או כשמתקרבים ליציאתה בסעודה שלישית, כשאנו בנסיעה ורוצים 'לנקות את הראש', כשחתן בא לקראת כלה… וגם אם פתאום נשמע בשורה טובה, ייתכן שנתחיל לשיר מרוב שמחה.
לפני כחודשיים זכינו לחתן את בתנו, ברוך ה'. בערב שלפני החתונה הסתובבתי בבית מבולבלת. היה מתח באוויר, הלב דפק בחוזקה בתחושה של דריכות כזו, אך לא ידעתי באמת מה לעשות. חברה חכמה ורגישה אמרה לי "אני באה". האיש שלי (שליח הציבור מהסיפור בהתחלה) ניגש לפסנתר, התיישבנו בסלון – כלה ובנות משפחה, וניגַנו וניגַנו…
ניגַנו את הרגש ואת המתח, והניגון נתן להם מקום ומעטפת והשיב את הנפש למקומה. ככה, בלי דיבורים ובלי הפקות מיוחדות.
במוצאי חג שמחת תורה האחרון התבשרנו על מותם של חיילים קדושים (מרדכי חיים אמויאל, שמואל הררי, שלמה אביעד ניימן ושובאל בן-נתן, ה' יקום דמם). למרות הלב שבער, ואולי דווקא בשל כך, החלטתי לנסוע עם חברה טובה (אחרת 😊) להקפות שניות במאהל הגבורה בירושלים.
תוך כדי הריקודים הוקרנו במסך גדול תמונות הקדושים שנהרגו במלחמה, ובקיר הסמוך היו תלויים משפטים שנהגו לומר, וכל זה – בזמן ניגוני שמחה, בחברת מאות בנות עם פנים מאירות ולב מלא צער. רק ניגון יכול לשאת מציאות לא אפשרית שכזאת.
