נותרנו אחרונים, מלשכת הכהנים האמונים על הבשמים, ממשפחת בית אבטינס, מירושלים.
נותרנו אחרונים, נושאים עמנו את סוד הבשמים, המיתמר לכבוד מי ששיכן שמו בביתו.
נושאים עמנו את זכרון הרגלים, את מראה ההוד וההדר של עם אשר ממרחק בא, מקוטר מור ולבונה.
זוכרים את קדושת היומיום, את קרבן התמיד, את הכבש האחד בבוקר ואת הכבש השני בין הערביים.
זוכרים את יום הכיפורים, עת סיים הכהן הגדול לימודו, עת השבענו אותו בדמע שלא ישנה.
השבענו אותו, כמו שהשביעו אותנו שלא נגלה את הסוד.
ושמרנו, שמרנו גם כשחשבו שלשם כבוד אנו מתכוונים, גם כשאמרו שלא ניזכר כזכר הצדיקים.
לא הקפדנו, הם חשבו לשם שמים, הם רצו שידעו, שילמדו גם אחרים, את סוד העשן המיתמר כענן, אך נשבענו.
ובוחן לב וכליות יודע שנזהרנו, כולם ידעו לומר שמעולם לא התבשם תינוק ממשפחת בית אבטינס וכלות שמרחוק באו הבטיחו שלא להתבשם, שלא יאמרו שהתבשמנו במה שהוא כבודו של מקום, מריח הקטורת, להיות נקיים מה' ומישראל.
ועכשיו, שגלה כבוד מישראל, עכשיו שהבית חרב, אנו נושאים את סוד זכרון ענן שכינה וריח האהבה, למרות מה שמספרים, למרות מה שאומרים.
וזקן אחד מזקני ירושלים, יתיר המחשבות, יגלה נסתרות.
הוא יושב, כותב בדמעות מגילת סממנים, הצרי והציפורן והחלבנה, את הכמות המדויקת ואת משקלה, מור וקציעה ושיבולת נרד וכרכום, את כל הסימנים, תורה שלא נתנה להיכתב, הוא כותב, שלא תשתכח קטורת מישראל.
והחכם ישאל למגילה אשר בידו,
ויאמר הזקן שמגילת סממנים היא, שכהן הוא ממשפחת בית אבטינס, שנשבעו.
וישאל החכם למה עכשיו ואיך יתכן, ויענה הכהן בעל המגילה, ויספר את הסיפור, יתיר הגנות.
הוא יגלה את שקיבלנו מבית אבא, שעתיד בית המקדש להיחרב, ושמרנו שלא ישתמשו בקטורת הסמים לעבודת אלוהים אחרים.
הוא יפקיד את המגילה בידו של החכם, ויבקש שישמור על הסוד שנכתב בדמעות.
נותרנו אחרונים, מלשכת הכהנים האמונים על הבשמים, ממשפחת בית אבטינס, מירושלים.
נותרנו אחרונים, מלקטים סממנים, בוכים ושוחקים בזכרנו את בית אבא, ריח הבשמים.
בוכים על העבר ושוחקים על העתיד עת ישיב ה' שכינתו לביתו, עת נשוב מארבע כנפות,
ונראה מרחוק עשן כעמוד מיתמר, קטורת הבושם, ענן שכינה,
סוד כהנים ממשפחת בית אבטינס.
