היא אמא צעירה עייפה ונמרצת עצמאית וערכית.
היא גולשת בערוצי החדשות וקצת ביוטיוב, היא פחות בקטע המדומה של הרשתות החברתיות ואם כבר היא אי פעם תשתמש בהם, זה יהיה רק כדי למצוא חברות מהתיכון.
חגית התקשרה יום אחד ואמרה לה: "שמעי יש קבוצת פייסבוק חדשה שנפתחה כאילו במיוחד בשבילך, יש שם מלא בנות מהאולפנא ובטוח תמצאי שם מקום לשתף את דעתך, את חייבת לפתוח חשבון, נו מה אכפת לך, זה ממש רק לזה, חוץ מזה שבטוח תוכלי לעזור למלא נשים ובנות".
איך שהוא היא השתכנע וראתה כי טוב, היא אהבה את היכולת להועיל בלחיצת כפתור.
היא העלתה פוסטים נוקבים ומלאי אמת שניתנה להישמע, לפעמים סתם שיתוף של היום יום, לפעמים הגיגי חוכמה.
היא נהנתה מהתגובות, והלייקים, למרות שהיא לא מחפשת את זה, היא כותבת לשם שמים.
יום חמישי הגיע, היא בהספק קצת פחות מספק, היא הייתה חייבת לכתוב עוד כמה פוסטים, לשתף, להתעניין, זה לא שטויות, זה מחזק, זה חיוני, זה לוקח קצת זמן, זה הגיוני.
כבר חודשיים היא ברשת, עכשיו היא גם משתפת תמונות, של שולחן שבת וגם של ליל הסדר ושל ילדה קטנה שמדליקה נרות.
היא מעלה את תמונותיה בשיתוף לב קטן, הרי תמונה ששווה אלף מילים, תסתפק גם בסמיילי אחד.
היא למדה לצלם בזווית נכונה תמונה של בוקר, מסתירה מאחוריה את הבלאגן שהשאירו הקטנים ואת כוסות הקורנפלקס שעל השולחן.
זה עושה לה טוב, היא הרי כל היום בבית ואם היא יכולה לתרום מעצמה מה טוב.
היא מתלבשת על הבוקר, קצת איפור, לא משהו מיוחד, שלא יהיה חילול ה', היא צריכה להיראות טוב, שלא תיראה חלילה ככורעת תחת הנטל, היא בסך הכל רוצה לעודד אחרות להיות קצת ככה, עם ערכים ומשפחה.
הטלפון תמיד בהיכון, לתמונה של ארוחה מוצלחת, לרגע של נחת עם הילדים, לתמונה של זוגיות טובה, בריאה.
כשהיא מצלמת ומעלה תמונה, היא ממש צריכה ריכוז. והילדים שיהיו בריאים, כאילו מרגישים שעכשיו אמא מעלה פוסט וצריכה קצת שקט. הם בדיוק רבים, או צועקים ברקע, הקטן מבקש בריפיט את המוצץ ולא מוכן להירגע.
היא מאבדת סבלנות "די כבר נמאס ! שתי דקות תתנו לי ואני כבר מסיימת, משה רוץ תביא לו מוצץ! אתה לא רואה שהוא בוכה!"
סוף סוף היא העלתה את הפוסט, היא מתפנה לצלם תמונה של ילדים משחקים ואמא רגוע.
כבר חצי שנה היא ברשת, היא כבר ממש התקדמה, יש לה מלא עוקבים שמחכים יום יום לתמונות שלה.
כבר שנה היא ברשת, חיה את חייה מלאה בסיפוק, משקפת שמחת חיים, גם הילדים והבעל משתפרים, מבינים את החשיבות. בבית כולם כבר יודעים שכשאמא כותבת פוסטים הילדים לא מפריעים.
אתמול באמצע בכי היסטרי של הקטנה, אמא רצתה לתעד רגעי עייפות וחוסר אונים של אמא צעירה.
וברגע שהורמה המצלמה, הילדה הקטנה ניגבה את הדמעות וחייכה חיוך מרצה, היא מבינה, היא יודעת, אלו הכללים בעולם המדומה.
