"אוף. למה היינו חייבים לבוא לכאן? מה זה הסוכה העלובה הזאת? אנחנו נשב בחג צפופים כמו גפרורים בחבילה חדשה. אין על הסוכה שהייתה לנו בבית. היא הייתה מושלמת".
אמא הורידה את הסינר שהיה תלוי עליה, כי היא שכחה להוריד אותו אחרי טיגון השניצלים ופתאום קלטה שהיא באמצע הרחוב… גם זה לא היה קורה לנו ביישוב… "בניה נשמה שלי, תאמין לי שזה לא קל לאף אחד מאיתנו המעבר הזה מיישוב לעיר. אנחנו יודעים שלאבא יש תפקיד חשוב ואנחנו הולכים אחריו. אני באמת מצטערת שאתה סופג את כל החסרונות כי אתה בן הזקונים שנשאר בבית. לשאר זה פחות משנה. כבר שנים מדברים איתנו על התפקיד הזה ואבא כל פעם דחה אותו כי הייתם צעירים. אתה כבר בישיבה תיכונית, וסיכמנו שתוכל לנסוע לשבתות ליישוב כדי לשמור על קשר". אמא ירתה את כל המילים בבת אחת כאילו היא התאמנה עליהן מול המראה ואני דווקא יריתי מהבטן. מהכאב שלי.
"כל המעבר הזה קשה לי, חשבתי שעכשיו כשאני בישיבה תיכונית זה יהיה לי יותר קל, אבל מה זה לא. אני מדמיין את כל החברים שלי חוזרים מכיפור בישיבה והולכים לעשות פויקה במעיין, מתנדבים לבנות סוכות לנשות מילואימניקים, משחקים כדורסל במגרש ואני תקוע פה בחנייה של בניין בתל אביב עם מעלית ושומר בכניסה וסוכה בגודל גיגית כביסה. כל שנייה לעלות ולרדת, לעלות ולרדת על כל בורג ששכחתי למעלה. בבית הייתי יוצא ונכנס מאה פעם ביום, כי זה היה רק לעבור את הוויטרינה לחצר. בגדול אני מה זה גאה באבא ומה זה מפרגן לו ומשתדל לא לקטר מדי, נכון? אבל אני רואה את הסוכה מבד הזו בחנייה והלב שלי מבואס".
"בניה, חיים שלי. עכשיו זה הבית שלנו. אנחנו מנסים שיהיה לך הכי טוב שאפשר. תגמור לחזק את הסכך, תעזור לי לתלות את הקישוטים ואתה משוחרר לחברים שלך. באמת, תיסע אליהם. תיהנה".
"יצא לי החשק. אני כבר רואה איזה חג הולך להיות".
אמא נתנה לי חיבוק קצר ונשיקה על המצח. "השארתי עוף בתנור. אני עולה לכבות אותו".
התיישבתי על כיסא כתר מלוכלך ולא הצלחתי להוציא מהראש את הסוכה הענקית שהייתה לנו ביישוב. זאת בקושי רבע ממנה. לקחתי שרשרת שבסוכה ביישוב הייתה מדופן לדופן ועכשיו הייתי צריך לחלק אותה לשלושה חלקים כדי שתתאים…
בליל החג התכנסנו בסוכה הקטנה שלנו, שתי האחיות הנשואות שלי הגיעו עם הילדים, כצפוי אבא נשא נאום מרגש על המעבר, דירת קבע ודירת עראי, ואמא חיזקה אותו ולא הפסיקה להפנות אליי מבטי חמלה.
אחרי 10 פעמים שנשלחתי למעלה להביא את המצקת שנשכחה, גביע היין, המוצץ של גפן ועוד ועוד, סוף סוף אכלנו את המרק. נזכרתי איך ביישוב היינו עוברים בין הסוכות ועד שלא היו מביאים לנו ממתק לא היינו יוצאים מהסוכה. היו משפחות שהיו עושות לנו חידון והיו משפחות שהביאו את הממתק ורק חיכו שנעזוב אותם בשקט. אמא שלי הייתה מכינה בינגו עם שאלות והייתה שואלת בשיא הסבלנות גם את הילדים שלא היו בקטע בכלל וחיכו לממתק הנכסף.
גם עכשיו כשסיימנו את מרק העוף הטעים (שתנחשו מי הביא מלמעלה) אמא שלי הכריזה שהגיעה הפינה שלה. מחנכת באולפנה על מלא אמא שלי. כמעט כל מה שהיא עושה לתלמידות, היא עושה גם לנו. את כל קלפי השיח למיניהם אני מכיר כבר בעל-פה. אבל אמא שלי מוארת ובשיא האושר מהדברים האלה שאנחנו זורמים איתה. אז היו כל מיני שאלות על ארבעת המינים, וגם משימה להצביע על קישוט בסוכה שאתה הכי אוהב, וכשהגיע תורי להוציא קלף עלתה לי בגורל שאלה: "איזה אושפיזין היית רוצה להזמין לסוכה?"
אמרתי שאני צריך לחשוב על זה קצת ונתתי לשאר המשפחה לענות. לא היה לי מצברוח ורציתי להגיד שהיה בא לי שהחברים שלי יגיעו… אמא אמרה רחל אמנו. אבא אמר הרב מרדכי אליהו זצ"ל. אחד מהגיסים שלי אמר ש"י עגנון והשני אמר יהונתן פולארד. אחותי הבכורה אמרה חנה סנש והשנייה הרבנית ימימה ויואבי אחיין שלי אמר בן צור. לכל אחד היה הסבר מאוד משכנע למה הוא ממש היה רוצה שהם יגיעו לסוכה שלנו. וואלה באמת היה פה מעניין אם כולם היו מגיעים.
"נו, בניה, כבר יש לך רעיון?" האמת היה לי, אבל לא אמרתי… רק אמרתי שאני עולה הביתה רגע והשארתי אותם לדון למה בכלל צריך להזמין אושפיזין אחרים אם יש לנו את אברהם, יצחק יעקב, משה אהרון יוסף ודוד.
עליתי לקומה השנייה והתפללתי שיהיה לי אומץ לדפוק. היה שקט גמור מאחורי הדלת, ממול שמעתי קולות של טלוויזיה, עוד אחד מהדברים שצריך להתרגל אליהם כשעוברים מיישוב לעיר. היה נדמה לי ששמעתי כיסא נגרר ואמרתי בלב: על החיים ועל המוות. נקשתי פעמיים על הדלת והנשימה שלי נעצרה, אחרי כמה שניות נצחיות כשהסתכלתי על השעון וחשבתי שאולי הגזמתי אם חשבתי שהוא ער, חשבתי לוותר והתחלתי לצעוד לאחור. ראיתי שהאדם מאחורי הדלת מתבונן בעינית ועכשיו גם הלב שלי הלם בפראות. הדלת נפתחה.
הוא עמד שם עם חולצה לבנה מקומטת, השיער הארוך שלו פתאום נראה לי אפור יותר. הקמטים שלו במצח היו נראים עמוקים יותר והריח שעלה מן הדירה וממנו היה נורא.
גמגמתי כמה משפטים לנוכח הפנים המאוד מופתעות שלו לראות אותי.
"אה, שלום, חג שמח, אני ניתאי, אני לא יודע אם אתה זוכר אותי. בשבועות האחרונים אני לפעמים קונה במינימרקט שאתה שומר שם. פעם אחת אפילו עזרתי לך לאסוף מטבעות שהתגלגלו לך על המדרכה. כמעט הכל הצלחתי לאסוף… אני גר כאן בבניין". חיכיתי שהוא יגיד משהו, אבל הוא היה המום ורק הסתכל עליי כמנסה להבין מה אני רוצה מהחיים שלו בליל חג סוכות בשעה כזו.
"אתה יודע, אנחנו אוכלים בסוכה פה למטה בחנייה. אולי אתה רוצה לאכול איתנו? אנחנו מאוד נשמח שתצטרף אלינו".
סוף סוף הוא הצליח להוציא משפט אחרי שהסתכל עליי דקה ארוכה ואמר: "אתה בטוח? אני גר פה כבר חמש שנים. לא יודע מתי הייתי בסוכה פעם אחרונה בחיים שלי. לא מזמינים אותי אף פעם. אני רגיל לאכול לבד בחג. הנה תראה הכנתי לי פרגית עם אורז". הוא סימן לי שאכנס לראות אבל אני כבר שמעתי מספיק שיחות על מוגנות וידעתי שאני נשאר רק בפתח הבית ליד הדלת ולא נכנס בחיים. "בטח שאתה מוזמן. אמנם עברנו את יום כיפור אבל אני אעשה וידוי קטן. אנחנו גרים בבניין הזה כמעט חודשיים וכל שבוע הייתי הולך לסופר ומסתכל עליך. רק השבוע גיליתי שאתה שכן שלי ואנחנו גרים באותו בניין. זה היה שוק שאתה גר פה!" פתאום חשבתי שזה אולי מעליב כשאני אומר את זה ככה, אבל לפני שבאתי להתנצל, הוא אמר: "כולם מתפלאים שאני גר בבניין כזה. כולם".
"אז… מה אתה אומר? אתה רוצה לבוא?"
"חכה רגע ילד, אני כבר אגיע. רק אתה בטוח שההורים שלך מרשים? הם יודעים שהזמנת אותי"? "הם ירשו, אל תדאג".
האיש הרטיב קצת את השיער והעביר עליו מסרק, השפריץ על עצמו דיאודורנט (מזל…) וירד איתי למטה. "תודה שהזמנת אותי. באמת תודה".
חבל שאי אפשר היה לצלם את הפרצופים של המשפחה שלי כשירדתי לסוכה עם האורח שלי.
"אתם עדיין בשאלה על האושפיזין או שכבר עברתם שאלה? הבאתי אושפיזין אמיתי. קוראים לו ציון והוא השכן שלנו בקומה שנייה, הוא שומר בכניסה למינימרקט השכונתי". "אז משם אתה מוכר לי" מיד אמרה אמא.
תכלס, סחתין על המשפחה שלי, הם באמת קיבלו אותו ממש יפה, כאילו שהזמנו משפחה מהיישוב. חוץ מאחד הגיסים שלי שדחף לי מרפק ואמר לי שאני לא נורמלי… לא נורא. הצטופפנו עוד קצת למרות שכבר היינו סרדינים… אני התיישבתי ליד האורח שלי.
הכנו לציון צלחת עם קציצות, תפו"א וקוסקוס והוא אכל בהנאה והחמיא לאמא שלי. התחלנו לשאול אותו שאלות פשוטות כמו כמה זמן הוא שומר כאן בעיר וממתי הוא גר בבניין. היה נראה שהוא חיכה שמישהו רק ילחץ לו על הכפתור כי הוא שיתף אותנו במסכת חיים מורכבת ממש. הוא בסך הכל בן 65 אפילו שהוא נראה הרבה יותר מבוגר. היה לו תפקיד בטחוני ממש חשוב, אבל באחד המבצעים שכשלו הוא פשוט איבד את זה. הוא לא הרחיב מה היה שם בדיוק, אבל כנראה שהוא איבד כמה חברים והפך לפוסט טראומטי קשה והחיים הטובים שלו התהפכו לגמרי. הוא מטופל בכדורים וממש ביקש מאשתו וילדיו שהיו קטנים שיתרחקו ממנו כי הוא חושש להם בגלל ההתנהגות שלו. היו תקופות שהוא היה מאושפז. בינתיים אשתו והילדים עברו לחו"ל ונשארו שם. ההורים שלו נפטרו והוא בעצם לבד בעולם. לבד עמוק וחשוך. כסף יש לו ולכן הוא גר בבניין יוקרתי בתל אביב, ואמנם עם כסף כן הולכים למכולת, והוא מתוקף תפקידו הולך כל יום אל המכולת, אבל מה שחסר לו באמת זה קצת חברה.
זה היה מפחיד מצד אחד לשמוע אותו מספר שיש לו צדדים אפלים, ומצד שני כשהוא יושב איתנו כאן הוא נראה רגיל ואפילו חביב…
הקשבתי לסיפורים שלו מרותק, ולולא שעון השבת שהיה צריך לכבות את האור בחצות כנראה שהוא היה מספר לנו את קורותיו כל אותו הלילה. התחלנו להתקפל, מנסים לחשוב מה אפשר להחזיר ומה צריך להישאר בסוכה. עוד אחד הדברים שהתחדשו לנו בעיר זה שיש סוכה לאכילה שנמצאת בחנייה למטה ויש סוכה קטנה ללינה במרפסת של הבית. צפוף צפוף ורק 5 מזרונים פרוסים שם. אין עוד מקום לזבוב, אבל עדיף מאשר לישון בחנייה…
התחלנו לעלות למעלה ואמא אמרה לציון שהוא יכול להגיע גם מחר. ציון שוב הודה לי ואז לאמא ועלה הביתה. ראיתי שזה עשה לו ממש טוב לסעוד איתנו.
רכב עבר עם רעש חזק של מוזיקת טרנס, אבל זה לא הכעיס אותי כמו פעם. רגע לפני שכבה האור בסוכה חשבתי על כל הפעמים שאנחנו חושבים שהטוב נמצא תמיד במקום אחר רחוק מאיתנו, אבל האושפיזין הכי שווה נמצא ממש כאן, לגמרי לידינו. שקוף ומתוק. יצא לי משפט של מדריך בסניף…
והסוכה הזו דווקא סבבה, מה רציתי ממנה… קצת קטנה אבל וואלה, זה לא מה שחשוב.
שעון השבת כיבה את האור והסוכה התעטפה בעלטה, אני יודע שתגידו שאני מדמיין, אבל אני די בטוח שראיתי את האותיות של הקישוט: "אזמין לסעודתי אושפיזין עילאין" זוהרות בחושך…
