באופן מפתיע למדי וחסר תקדים, התמכרתי קלות ל״מאסטר שף״, תוכנית ריאליטי שעוסקת בבישול. למה מפתיע? כי פסגות
הבישול שלי, כך יעידו חבריי הקרובים, הן סלט חסה, קפה נפלא וסושי. ועדיין, משהו בתוכנית הזו סחף אותי. כי במובן מסוים,
הצפיה במתמודדים שעובדים קשה בדרך לחלום, היא כמו מראה מול העינים. משפטים שנסבו במקור על מנה מפונפנת של
פלטת גבינות או אוכל רחוב, כמו: ״יש מרקמים שהופכים רכים ונימוחים דווקא בזכות הקושי״, או ״כל פעם אני מגיע לקצה,
ושוב – סוחטים אותי. נמאס לי, כל פעם מחדש להיכשל״, האירו אצלי את ההתמודדות שלנו מול קושי. שהרי באופן טבעי, אנחנו
מתמקדים רק במה שנמצא לפנינו: רואים את הזוכה הגדול – אבל לא מבינים את התהליך הארוך ומורט העצבים שהיה קודם.
מקבלים הזמנה לאירוע, והלב קצת מתלונן ״יאללה, למה אצלם זה כזה פשוט. ואצלי זה אחרת״. אבל זה כמו לראות את החתונה של סינדרלה מבלי לדעת על השלב של היתמות, האם החורגת המרשעת והימים של לכלוכית.
לָמָּה כֻּלָּם מְאֻשָּרִׁים וְרַק אֲנִי לֹא
ראיתי אייטם על מישהי אחת שירדה חצי ממשקלה והתחילה לצאת עם בחור מהמם. שחקנית שחיה את חלום חייה, מרוויחה
מצוין, וכל תמונה שלה ברשת החברתית קוראת להתבאס על החיים הממוצעים שלי. להתקנא ביופי, בתואר, בסטטוס. ונזכרתי
במשהו שאבא שלי, הנבון, אמר לי לא מזמן. ״תקשיבי בינתי, לכל בן אדם יש נקודה אחת שאם תדעי עליה, פתאום תשתנה כל
הצורה שבה הסתכלת עליו. אם פעם תראי מישהו שגונב, תחשבי עליו הרבה רע, נכון? ומה אם יש לו ילדים ואין לו אוכל? מה אם מישהו חולה שם? מה אם הוא גדל במשפחת פשע וזה כל מהשהוא יודע? או שתראי בן אדם מצליח, שהולך לו, ותחשבי שהוא לא מבין שום דבר מהחיים.
בסוף את מגלה שהוא עבר איזה אסון פעם. תמיד תזכרי שלכל אחד יש נקודה כזו, שיכולה לשנות את ההסתכלות עליו״.
חפרתי קצת בהיסטוריה של השחקנית ההיא. ופתאום גיליתי שהיא בגיל מבוגר בהרבה משחשבתי, בשלב שבו קריירה זה יופי,
אבל רוצים כבר לחזור לקן. לבית. והתמלאתי רחמים, ״די, די, טאטי, נשבר לי הלב. אתה שיש לך כל כך הרבה שפע בעולם שלך.
הלוואי שתחתן אותה, שתקים בית ומשפחה״. אמרתי וכיוונתי על השחקנית מאוסטרליה שספק אם אי פעם תהיה מודעת לקיומי, והפכה בנקודה אחת, ברגע, להיות אחות לצרה.
מְשׁוֹרֵר לוֹקֵחַ אֶת הַמַּצָּב הֲכִי יָרוּד בַּחַיִּים וְעוֹשֶׂה מִזֶּה שִׂיא שֶׁל אָמָּנוּת
יש אינסוף דוגמאות לזה, כל מיני ידוענים שפתאום מסתבר שאחת איבדה אח בגיל צעיר, והשניה עברה אינסוף טיפולים עד
שהחליטה לאמץ. ופתאום הם לא ״אושיה״, אלא אנשים כמונו, ממש. אלה לא דוגמאות ששלפתי מהשרוול כדי לשכנע, אלא
שמות שכולנו מכירים. וזה יכול להיות השכן שלנו, ובן הדוד שלנו, ולפעמים גם אחותנו. בשיעורי ספרות לימדו אותנו שיש דמות ״שטוחה״, כזו שנשארת בסוף הסיפור אותה אחת שראינו בהתחלה. ויש דמות ״עגולה״, פתאום רואים עוד רובד. מבינים
ששום דבר לא באמת בא בקלות, כמו שחשבנו. גם אם הדשא של השכן, נדמה ירוק יותר, אף אחד לא יודע כמה עבר עליו לפני
שהפך לכזה.
לכל אדם יש דרך. והיא ארוכה לפעמים ומסמרטטת, וזה ככה אצל כולם. מגיבורי התורה שלנו, ועד אלינו. יש בחיים נסיונות, חניות ועצירות, ותחושה שאנחנו מדשדשים באותו מקום, באותה משימה. ולפעמים השעון דוחק ואת מרגישה כמו מתמודד שעבר כבר שתי משימות הדחה, ואת שבורה מנטלית ומתחילה להאמין שאולי את פשוט לא מספיק טובה. שאולי לא מגיע לך לקבל מה שביקשת. שלאחרים קל יותר. הכל קורה אצלם מהר יותר, קל יותר. ורק את חווה כישלונות, נכנסת בקירות, מכלה ימים אינסופיים בלקוות.
אבל, אומר רבי נחמן מברסלב, צריך לזכור כִּי אֵין אָדָם שֶׁלֹּא יּעַבְַרוּ עָלָיו תְּלָאוֹת רַבוֹּת והְ רְַּפתְַקָאוֹת וְצָרוֹת, כִּי אָדָם לֶעָמָל יֻלָּד. וצריך לזכור שאנחנו טובים, שהמתנה היא לאו דווקא סימן לדפיקות מסוימת או לחוסר השתדלות, לפעמים המתנה היא מה שהיא, בפשטות – המתנה. כִּי הַשּׁםֵ יתִבְרַָּךְ יְרַחֵם עָלָיו וְיֵיטִיב אַחֲרִיתוֹ, והְִַיּסּוּרִים הֵם לוֹ לְטוֹבָה וּלְכפַָּרָה, כִּי כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶהׂ הַשּׁםֵ יתִבְרַָּךְ הוּא בְ וַַּדּאי לְטוֹבָה גְּדוֹלָה. וְזֶה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַדַּעַת שֶׁל הָאָדָם, שֶׁלֹּא יבְִעטַ ולְֹא יתְִבַּלְבֵּל מֵהַרְפּתְַקָאוֹת שֶׁעוֹבְרִין עָלָיו, רַק יַאֲמִין שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָתוֹ הַנִּצְחִית. וכמו שבכל משימה רץ שעון העצר, לכל קושי יש תאריך תפוגה, וגם את הזמן הזה צריך לנצל, כי איך אומר השף חיים כהן, ״לפעמים, דווקא כשאדם עם הגב לקיר, הוא לא יודע איזה מטעמים יכולים לצאת תחת ידיו״.
עַל יְדֵי אֱמוּנָה חַיָּיו טוֹבִים תָּמִיד
בשבוע החולף ישבתי עם חברה בשנה ראשונה ללימודי הרפואה, צעקתי מאושר כשחברה סיפרה שעברה את בחינות הלשכה,
ובכיתי בחופה של חברת נפש שזכתה לסיבוב שני ונפלא. והסיפור של כל אחת מהן, מהווה עבורי תזכורת מתמדת למה שאמר הרבי מליובאוויטש – ״כל אחד ואחת מאתנו המהלך על פני אדמות מופת חי הוא להשגחה פרטית של בורא העולם״. אפשר לכתוב ששרות טורים על כמה קושי כל אחת מהן עברה עד שהגיע לרגע המיוחל הזה. בכיות ותפילות בקברי צדיקים, וכישלונות בדרך, רגעים של ״כמעט״, וייאוש, ועצבים רופפים, ואז – רופפים מאוד, וכמו שאמר אסף, אחד המתמודדים, במשפט שנצרב לי בתודעה: ״כשהכל קורה, אז הכל קורה״. בסוף, יש סוף טוב שהוא מצבור שלם של אלף ואחד רגעים של השגחה.
הרבי מקוברין מסביר שהסיבה שאומרים את הפסוק ״לִישׁוּעתְָךָ קִוִּיתִי ה׳״ בשלוש דרכים שונות, היא בגלל שלפעמים מנסים
בדרך אחת, והישועה לא מגיעה, אז מנסים בדרך שניה, וגם זה לא מצליח, ולכן יש דרך שלישית לומר את הפסוק, כדי להאיר שכשאת חושבת שאין לך עוד סיכוי להצליח, תמיד יש לה׳ דרך נוספת לעזור לך, ולקחת איתך את הגמר.
