הוא עומד שם בפתח יום יום, איש צנום, הדור פנים, שומר השער.
בכיס מעילו, צרור מפתחות בצבע זהב, כולם דומים, רק הוא יודע לזהות, להתאים מפתח למנעול הנכון.
תייר שמרחוק בא מבקש בשפתו להיכנס, אחרי שווידא שכולם בטוחים שכאן קבורים מרדכי ואסתר.
הוא מהנהן בראשו, בעודו פותח את המנעול הראשון בדלת האבן הגדולה.
התייר משתף בהתרגשות, מספר שעשה את כל הדרך הארוכה מארצו הרחוקה, רק בשביל להגיע לכאן.
בדלת האבן הכבדה נפער חור, בתוכו יכניס שומר השער את ידו, ויפתח מבפנים את דלת האבן הגדולה, בריח על גבי בריח, גן נעול, מעיין חתום.
הפתח נמוך, הם נדרשים להתכופף, מתאימים את לבם לגודל המעמד.
שומר השער מדליק את האור, על הקיר כתובות אותיות עבריות בצורה פרסית, על רצפת החדר שטיחים צבעוניים ומספר כסאות לתפילה.
שומר השער יפתח עוד דלת ברזל לציון קברם של מרדכי ואסתר.
שם בחדר הקטן עומדים זה לצד זה שני קברים, מצופים בפרוכת ומטפחות, על העץ מגולפים פסוקי המגילה, מרדכי ואסתר – נכתב בעברית וערבית על חתיכת זהב קטנה.
שומר השער ממתין לאורח שמרחוק בא לשאת תפילה, למרות שהוא רגיל למקום, הוא עדיין לא התרגל, מתרגש כל פעם לפתוח שער לקבר מרדכי ואסתר.
אם הייתי יכולה, הייתי מבקשת משומר השער שיכניס גם אותי אל הקודש, שאזכה רק לרגע אחד לנשק את הפרוכת, לשאת תפילה על ציון קבר מרדכי ואסתר המלכה.
אם הייתי יכולה, הייתי ניגשת תחילה לקבר מרדכי, מספרת בכאב כמה קשה לי לראות את קברו שם בפרס, רחוק מארץ ישראל, הוא איש יהודי, ראש לכל הבשמים, ממשפחת בית אבטינס האמונים על הקטורת בבית המקדש.
הייתי אומרת לו, שאני יודעת כמה כאב לו, מיום בו גלה מארץ ישראל, עם הגולה אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל.
הייתי מספרת לו שאני חיה בארץ ישראל, שלא שכחנו את הבית, שאנחנו זוכרים, מחצית השקל, עומר שעורים.
הייתי מספרת שיש מקום בירושלים שכמוהו כבר שנים מתכונן לבניין, עם בגדי כהונה, כל שרת וכלי שירה, מוכנים לבניין בית הבחירה.
הייתי מספרת לו על הפאץ' על המדים עם תמונת בית ה'.
על הבנים הגיבורים, שכבר שנה וחמשה חודשים,
נלחמים, למחות את זכר עמלק תחת השמיים.
הייתי מספרת לו איך בעומק הבור, יושבי חושך, אסירי ברזל, לא כורעים ולא משתחווים.
הייתי מספרת על מעט מיץ ענבים שנשמר, בייגלה נטול מלח ומפית על הראש, מקדשי השבת בעומק הבור.
הייתי מספרת על 'שמע ישראל' וברכת מזונות, ותפילה שחרז בעל השם הטוב, תפילה שהוא זכר מימי הסליחות, ממליך את ה' בהווה, בעבר, לעתיד ולנצח נצחים.
הייתי מספרת לו שלמרות שכואב לי לראות שהוא כאן, אני יודעת שיש לו תפקיד, דווקא כאן בארץ אויב, באדמת ערלים.
מזכירה לעצמי את דברי רבינו המנחם, קברם של צדיקים בחינת ארץ ישראל.
אז ברגש הייתי ניגשת לאסתר המלכה, מרשה לעצמי לקרוא לה בשמה, הדסה.
הייתי מודה לה, מספרת לה שרק כשבגרתי הבנתי את כל מה שהיא נתנה.
הייתי מספרת לה שאני כל כך שמחה לראות אותה קבורה לצד מרדכי, כל כך קרובים למרות המרחק.
הייתי מספרת לה שיש לה ממשיכות, שהיא בטח שמעה שם בשמיים על אגם בת מירב והתצפיתניות.
הייתי מספרת לה שכמוה הן מנו ימי שבתות, לא אכלו מאכל נוכרים, לא נתנו את כבודן לערלים.
הייתי מספרת איך כמוה הן נאלצו להסתיר את שפתן, איך בבור הן שרו למלאכי השרת, בשפה לא להן.
הייתי מספרת לה על כל היהודים שהתכנסו בצידי הדרכים, שיירות שיירות בצבעי כתום ולבן וצבע רקיע הדומה לכיסא הכבוד.
הייתי מספרת שלא רק בכאב אנחנו מתכנסים, גם בשמחת השבים עומדות שיירות צבעוניות בצדי הדרכים.
הייתי מספרת לה על הנשים חכמות הלב העונדות תכשיטים בצורת המקדש, איך הן מתקשטות קישוטי קדושה, קישוטי התחלת גאולה.
הייתי מספרת כמה יש שכר לפעולתה, שכר להקרבתה, הייתי מספרת איך דורות דורות של ילדות בשמלות, כתר ושרביט מתחפשות אליה, איך דורות דורות של נשים מקריבות כמותה.
ורגע לפני ששומר השער יזכיר לי שהזמן עובר,
הייתי מבקשת ממרדכי היהודי, שיעמוד בשער המלך, יקיש על דלתות שמים, יבקש על בניו מוחי זכר עמלק בתורם, על כסא ה' שיושלם על הבית הגדול והקדוש, ועל המלך שישפוט בצדק, יריח יראת אלוקים.
ומאסתר המלכה הייתי מבקשת שתעמוד בחצר בית המלך הפנימית, כמו אז לפני שנים, ותתחנן לפני מלך מלכי המלכים, שירחם ה' על בניו, יגאלנו גאולת עולמים, בשמחה, ברחמים.
ויושיט לה המלך את שרביט הזהב, יחתום בניו לחיים, יכפר עוונם, וימי הפורים האלו לא יהיו בטלים לעולם.
שומר השערים יצטרף לתפילתי, תפילה מארץ ישראל, תפילה מירושלים.
הוא יפסע לאחור, ינעל הדלת במנעול הראשון, ואת דלת האבן הכבדה שתי נעילות כבראשונה.
לפני שנפרד אשאל אם רק הוא שומר על המפתחות, ואם יש כמוהו עוד אנשים, שפותחים הדלתות, שומרים השערים?
הוא יענה לי בחיוך, שכבר שנים, לילות וימים, רק הוא שומר המקום, ושאת המפתחות הוא יסכים להביא, רק כשיבוא המשיח, לאליהו הנביא.
