לו הייתי חיטה, צומחת לגובה, שדותיי מבשרים על בוא השמש,
משביעה בכמה גרגרים כל רעב ודורש.

לו הייתי שעורה, הייתי יודעת צניעות מה היא, צומחת באמת ובפשטות, מצילה מדקדוקי עניות.

לו הייתי גפן, מלא הוד וענווה, לא נותן לאתגרים להפחידו
וכשבאים הדורכים, מרכין ראשו ויודע שהוא רק משתבח, משתנה ברכתו.
כל מה שנותר לו לדרוש, למלא שליחותו לשמח לבב אנוש.

לו הייתי תאנה, הייתי מלמדת ערכה של המתנה, קמעה קמעה, כמיהה כמיהה.

יודעת שרק מי שיודע לחכות, יוכל בסוף לקצור את הפירות.

לו הייתי רימון, הייתי יודעת בוודאי, את הטוב הנמצא בכל אחד מבניי.

לא נבהלת מקליפה קשה, מפרידה בסבלנות את כל הגרגרים, מגלה להם ולעולם כמה יפים הם, כמה מתוק טעמם.

לו הייתי זית ממתיק מרירות, משתבח מאתגרים, בתוכי טמון הכח להצהיל פנים.
וכשהכל מסביב רועש וגועש אהיה המבשר, שכלו המים ובאים ימים חדשים.

לו הייתי תמר, מפזר מתיקות, תשוקתי וליבי ליוצרי, נאמן ואמיתי.

כצדיק השתול בבית ה', פורח, צומח.

ואם עליי לבחור אחד מבין כולם, חיטה, שעורה, תאנה או תמר, לא אדע בדיוק מה להשיב.
אך דבר אחד אענה לשואל: אני פרי של ארץ ישראל.