אברהם אבינו יושב בפתח האוהל, וכנראה יושב גם בפתחים אחרים. אברהם מתחבר לפתחים שבעולם, זו דרכו לתקשר, דרך הפתחים שהוא מבקש. הוא מאמין בכוחם של פתחים היכולים להיות סדק קטן של אור. כמה ניסה למצוא פתח בגזירה האלוקית להשחתת סדום ועמורה.
כשאברהם מקבל את הציווי לברית המילה, הוא מקבל במתנה פתח בין הגוף לנשמה, כך מבאר השפת אמת. לפני כן, בעקבות חטא אדם הראשון, משהו נסתם בחיבור בין הגוף לנשמה. כותנות העור שעטה האדם, כיסו על אורה של הנשמה, עת סגר העור על האור. כעת, עם ברית המילה, נפתח הפתח, נוצרה האפשרות לחיבור, להארה אמיתית בעולם הממשי, שתוכל הנשמה להאיר אל הגוף ואל החיים.
ואברהם זוכה להארה והתגלות, "וַיֵּרָא אֵלָיו ה'". כאוב מהברית, כאוב מפתחים בעולם שיכולים להכאיב, אך זוכה להארה חדשה.
ויש עוד פתחים המופיעים בפרשה. שלוש פעמים נישאל "אַיֵּה", כל אחד יפתח מכיוונו.
"אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ", שאלה הפותחת לשרה פתח לאימהות. כך נשאל אדם הראשון, כך נשאל קין. שאלות נוקבות המחזירות אותנו אל השורש, המעוררות אותנו להקשיב אל הלב, ומתוך כך אולי משהו ייפתח בנו. ושרה אכן שומעת, ואור חדש נולד מתוכה. וגם אנחנו, כששאלה כזו מהדהדת בנו, אולי גם אצלנו יכול להיפתח פתח להולדה חדשה במציאות.
ויש עוד שאלה. נראית זהה, אך הפוכה. אנשי סדום שואלים את לוט: "אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה", שואלים "איה" ומחפשים את הרוע והתועבה. מבקשים מקום של מוות, ולא תנועת חיים. וכנגד אותה שאלה אכזרית, אולי תיפתח לקורא זעקה: איה התמימות? איה הטהרה?
ובסוף הפרשה שוב נישאל "איה". "וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה", ישאל יצחק את אביו בדרכם לעקדה. ואולי הוא כבר יודע את התשובה, אולי הוא מרגיש ומבין מה קורה, אבל הוא חייב לשאול. הוא חייב לתת לשאלה להישאל, מוכרח להביא לעולם את הזעקה העולה מתוכו.
ואומר רבי נתן שכולנו, כמו יצחק, באותה הרגשה של הסתר, מלאים שאלות, מלאים זעקות. וכמו יצחק, יכולים גם כן "לִשְׁאֹל וְלִדְרֹשׁ בְּכָל עֵת אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ".
'איה שרה', 'איה האנשים', 'איה השה', שלש שאלות, שלש זעקות שזועקת האנושות המבקשת פתח לחיים אמיתיים.
