ביום העצמאות תשע"ט סעדנו אצל חברים, עם עוד אורחים מקצוות שונים בעם. ישבנו יחד בנעימות ובאחווה – והרוחות התלהטו כשעלתה שאלת השסע בעם… יש או אין?

אחד טען שבשפל כזה מעולם לא היינו. אדם לאדם זאב. כולם מפולגים ומשוסים.

אני התנגדתי – אני חיה באותה מציאות, וביומיום אין פילוג ואין שסע. ואני גרה ברמת-השרון, שנחשבת לאחת הערים הנפיצוֹת מבחינת יחסי חילונים-דתיים. אני כאן כבר 5.5 שנים, ורק פעמיים קראו לי 'דתייה מסריחה'.

רגע, כדי שלא תצאו עם רושם הפוך – חשוב שתמשיכו לקרוא:

ה'רק פעמיים' לא נכתב בציניות. אני באמת חושבת שלהסתובב 5.5 שנים ברחובות, בחנויות ובמוסדות של עיר שיש בה מחלוקת עזה בנושא, ולהיתקל רק פעמיים בשנאה אישית (לא ציבורית/פוליטית) – זו בהחלט עובדה מעודדת, שמייצגת את המציאות יותר מהרבה רעשים.

אסביר: ביום שבו התייחסו בגועליות למטפחת שלי – חלף בי הרהור לכתוב על כך בפייסבוק. 'להראות'!

…מה להראות? כשחיפשתי תשובה הבנתי שזה שקר. ולא סתם שקר, אלא שקר שיוסיף ממה שאני זועקת נגדו – שנאה, ויפחית ממה שאני רוצה להרבות בו – אהבה.

למה זה שקר? הרי זה נכון, זה קרה, אבל האם העליתי השנה 364 פוסטים על השיחה הנעימה עם הספרנית השמאלנית, החברוּת עם המוכר החילוני, וערב החנוכה עם השכנה הלא-דתית?

פוסט כזה היה מציג מציאות שקרית, אבל לא רק זה – הוא היה מייצר אותה. כי איזה רגש יתעורר אצל הקוראים? זעם, שנאה, 'אנחנו במלחמה'! הדתיים יִמחו ויתבלו בתקריות מניסיונם, והחילונים יחזירו כי ירגישו מואשמים קבוצתית במילים נקודתיות שירקה עליי אישה פרטית (שאגב, אין לי ספק שבעוד שבוע תצעק על אדם גלוי ראש. לסובלנות/חמימוּת-מוח אין קשר למִגזר).

הגעתי למסקנה שביומיום אנחנו רוצים ומצליחים לחיות יחד בשלום ואפילו באהבה. אלא שהמשקל הגדול שיש היום לפייסבוק ולתקשורת – גורם לנו לחיות ביקום מקביל שבו באמת יש הרבה יותר חיכוכים, עימותים ומילים מלוכלכות.

הרי גם התקשורת מציגה רק אדם שנשך כלב, ולאט לאט אנחנו הולכים ומשתכנעים שזו באמת המדינה שאנחנו חיים בה – של אנשים שנושכים כלבים. של ימנים שנושכים שמאלנים. של חילונים שנושכים דתיים.

לתקשורת ולפייסבוק יש חשיבות, אבל מִצריכה שלהם אנחנו לא מקבלים תמונה מלאה שמציגה אמת. וכשמתייחסים לאמת החלקית הזו (שדורשת טיפול) כאילו היא החיים – טועים טעות גדולה, שמחוללת בדיוק את מה שאנחנו מפחדים ממנו: היא מעצימה את עצמה.

באותו יום החלטתי: #דנים_פנים_אל_פנים. כשאני מרגישה שדיון פייסבוק נהיה התנצחות חסרת תוחלת שפִּריהּ היחיד הוא ריחוק – אני תוקעת את ההאשטג הזה. לכתחילה אני משתדלת אפילו לא להיכנס לדיונים שחשודים ככאלה [מקלידה תגובה (קשה להתאפק), מוחקת ומתגלגלת הלאה].

כי פנים אל פנים אני יכולה לנהל עם רוב אחיי האהובים והחלוקים עליי – שיחות ענייניות. מעמיקות. מקרבות!

וזה מה שאלחנן בעלי ואני עשינו במשך תקופה: הזמנו אלינו חברים שרחוקים מאתנו בדעותיהם, ופשוט דיברנו. באמת. התחקינו אחר שורשי המחלוקות שלנו, הבנו שלכולנו אכפת, שאף אחד מאתנו לא סתם שְטוף מוח. שאנחנו עדיין לא מסכימים, אבל כן מעריכים. היה עונג – צרוף.

ואז הגיעה הקורונה.

בליל שבת האחרון אמרתי לבעלי שאני מתחילה להרגיש בעצמי את השסע והפילוג שכולם מדברים עליהם. החרדים ככה, השמאלנים ככה, קורונה כן, קורונה לא – מה קורה לי שאני פתאום מתחילה להאמין לזה? אולי אני יותר מדי בפייסבוק?

…אולי כולנו יותר מדי בפייסבוק!

כבר יותר מדי חודשים אנחנו לא חווים את השיחה הנעימה עם הספרנית השמאלנית, החיבור עם בעל המכולת החילוני הצטמצם, והשכנה הלא-דתית לא באה לערב חנוכה וגם לא לאף חג אחר.

כולנו חיים כעת בעוצמה מלאה את האמת החלקית של פייסבוק ושל החדשות. מה שהיה אחוז זניח אך מתעתע מתוך המציאות שלנו – התרחב והפך לרוב רובה. הצילו!

אז מה עושים? שאלתי את אלחנן. ועד מוצ"ש הרעיון גובש:

#קירוב_חברתי.

כל אחד מאתנו מעלה פוסט ומתייג בו שלושה אנשים יקרים שחושבים הרחק ממנו, ושהוא רוצה לחיות איתם באחווה. אני תייגתי את ראובן שיש לי איתו מחלוקת עמוקה על יהדות ועל פוליטיקה, אבל אני מלאת התפעלות מהצניעוּת שלו, מהנעימוּת, ומהרצינות שבה אפשר לדבר איתו אמת; את שרונה שאני לא מסכימה איתה בענייני ליברליות ושוויון אבל היא בנאדם מתוק, פתוח, ויש לה כנות – בעיניי התכונה החשובה מכולן; ואת אלירז, חברה מ'הצד השני' שאני חלוקה עליה בענייני מדינה וגם קורונה, אבל היא מתנה לעולם הזה – יש לה בינה נדירה, הסתכלות בריאה, אומץ ועשייה מתקנת עולם.

הזמנתי את שלושתם, ואני מזמינה את כולכם – לבחור את ברי-הפלוגתא שלכם ולהעלות עליהם פוסט חולק-אוהד, ולהוסיף את מה שהכי חסר לנו בימים אלה:

#קירוב_חברתי (עם ההאשטג כמובן 🙂

שנהייה וירליים יותר מהקורונה.