כשזורקים אבן לנהר היא יוצרת סביבה מעגלים מעגלים. האבן שוקעת והמעגלים נרעדים סביבה עד שנעלמים. כשמודיעים למשפחה על היקר לה מכל שנפל בקרב, הבשורה הקשה מכה במעגלים השונים. כמובן שהכאב החד שאי אפשר לתאר במילים הוא של המשפחה הגרעינית הקרובה. החיסרון היום יומי, הבור שנפער. אבל הכאב פושט ולובש צורה אצל עוד כל כך הרבה אנשים.

לפני שבוע בדיוק נפל בגבורה בעזה מעוז פניגשטיין הי"ד. מעוז הוא בן של שכנים קרובים ואהובים מאוד מאוד, אלעד וצורית, מהיישוב טלמון. כביש קטן מפריד בינינו. מעוז גם היה תלמיד שלי לאורך שנות בית הספר היסודי. אז נכון שאנחנו לא משפחה ביולוגית, ונכון שזה לא מתקרב לכאב האינסופי של משפחה שכולה… אבל כבר שבוע שאני לא אני… לא מרוכזת בעבודה, לא חושבת בצלילות.

עכשיו, בואו, זה לא שמשמחת תורה אנחנו כאומה במאה אחוז תפקוד, את כולנו המלחמה שיבשה באופן כזה או אחר, בוודאי מי שבעלה או בנה מגוייס, והלילות כבר לא לילות. אבוי לנו אם היינו במלחמה של כל כך הרבה דם ודמעות מסביב וחיינו היינו סובבים על צירם כאילו כלום… ובכל זאת, הידיעה שמישהו שראיתי גדל, שהיה חלק מהנוף המהמם של היישוב טלמון, הידיעה שהוא נפל, שיבשה לחלוטין את הדעת וערבבה את כל החדרים של הלב. ואני ממש לא היחידה, מצאתי בשחנשים עם שכנות וגם בהתבוננות פשוטה בעיני החברים בקהילה שאנחנו לגמרי באותה סירה ששטה עכשיו על נהרות של כאב. שכולנו חסרים. מיד אחרי שמחת תורה נפל בקרב בן נוסף מהיישוב, ישי פיטוסי הי"ד, שנלחם בגבורה בבסיס נחל עוז, וכל כך קיווינו שזהו הצער האחרון, ששילמנו מחיר כבד וזהו.

קהילה זו מעטפת כל כך מיוחדת. הרי לרוב, אנחנו לא בוחרים מי יהיו השכנים שלנו. לפעמים אנחנו מכירים פה ושם, לפעמים יש שיקולים של מיקום ליד ההורים או ליד העבודה, וכמובן שיקולים כלכליים גם נכנסים בהחלטה איפה לגור. אבל כאשר עוברים למקום חדש ונוצר הקסם הזה, שקבוצת אנשים הופכת למשפחה, זה מופלא וזה הופך אותנו למקשה אחת בטוב וברע. כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

משפחת פניגשטיין היא משפחה מיוחדת מאוד. הזרימה שלהם, הבית הפתוח לכל אחד, שיעורי התורה שמתקיימים אצלם בקביעות עם כיבוד כיד המלך, הילדים המדהימים שלהם עם האור על הפנים. באמת משהו מיוחד. משפחה שרוכבת על אופניים, מטיילת המון, עושה סקי, מלאה מלאה בחיים! פשוט חיים! לא אגזים ואומר שלא ראיתי שם אף פעם עצב, רק טוב ושמחה שנשפכים החוצה, המון נתינה וחסד. חלק גדול מהנתינה גם נסתר מעין כל, בשקט ובצניעות.

לא פלא שמעוז שגדל בבית כזה, היה קסם של ילד, מלא בכריזמה, יצירתי, אהוב מאוד על כולם, תמיד עם חיוך זורח ומאיר על הפנים, בכור מבין שבעה, שאחיו הלכו שבי אחריו והעריצו אותו. הוא למד בישיבת רמת גן, אחר כך שירת בדובדבן ולאחר השירות למד בישיבה בכרמל.

כל כך שמחנו איתם כשמעוז התחתן עם אודיה המקסימה, ועכשיו אנחנו רואים את טנא הקטנה בת שלושת החודשים עם העיניים הכחולות והיפות שלה, עוברת מיד ליד, בלי לדעת או להבין שהתייתמה. אי אפשר לתאר…

את הבית גדשו במשך ימי השבעה אלפי מנחמים, מכל מיני מגזרים, בצורות ובצבעים שונים. הם כל כך אהובים, ואי אפשר שלא לרצות ולשמוע עוד סיפור על מעוז, עוד דברים מחזקים. ושיהיה ברור: הם מחזקים אותנו. בעוצמות, בהבנה שמעוז נפל בשביל משהו גדול. צורית, אימו של מעוז, הלכה כל ימי השבעה עם חולצה כתומה של גוש קטיף שכתוב עליה בגדול שחוזרים הביתה… יש פה מהות ויש מטרה.

אלעד, האב, אמר בשבעה שהצלף שירה במעוז, באותו רגע ירה בלבבות של אלפי אנשים. זה כל כך נכון!

פגשתי בשבעה את החיילים מהצוות של מעוז. בחורים מקסימים שהפנים שלהם עם כזה תום ויופי שאי אפשר לדמיין שהם נלחמים עם כל כך הרבה גבורה. כל כך מאפיין את החיילים שלנו וגם את מעוז הי"ד. חלקם הגיעו כמעט מדי יום לשבעה. בשיחה איתם, כל הטוב של העולם נשפך מהפנים שלהם, אבל כשצריך להילחם, כוחות הגבורה מתגלים בהם בעוצמה כדי להילחם ולהכות ברשע. מזרעו של דוד המלך, עדינו העצני.

כששאלתי אותם איך זה יהיה להיכנס שוב לעזה, כשהם ראו ממש מקרוב את מעוז נופל ואת המשפחה שלו כעת יושבת שבעה, כולם ענו לי בפשטות שאין שאלה בכלל, שנכנסים כדי לנצח ועושים את זה בכל הכוח, ועכשיו אפילו עוד יותר, כדי להמשיך את המשימה של מעוז! ריבונו של עולם, אילו חיילים יש לך פה בארץ, תשמור עליהם!

שם בשבעה, מתגלה מאוד כוחה של קהילה. אנשים נכנסים ויוצאים בלי סוף, המון עומדים כי אין מקום לשבת. במוצאי שבת היו הפסקות חשמל כל כמה דקות וגשם שוטף בחוץ, והמנחמים לא מפסיקים להגיע. נשים יקרות תקתקו את התורנויות, היו אחראיות על כל האוכל והכיבוד שהיה צריך בכמויות, נערות ניקו וסידרו. מערכת משומנת של קהילה שרק רוצה להיות חלק ולתת כתף. זה מה שאנחנו יכולים לעשות עכשיו, ולוואי והיינו יכולים יותר.

הנתיבות שלום אומר על הפסוק בפרשת "ראה": "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", היינו שבכל מה שאני נותן לפניכם, הן העניינים הרוחניים התורה והעבודה, והן העניינים הגשמיים שאדם עוסק בהם, בכל אלו העניינים יש ברכה וקללה. שמחמת פגם עץ הדעת שגרם לעירוב טוב ורע, יש בכל העניינים בעולם הזה עירוב טוב ורע, ויש בהם ברכה וקללה".

הרגשנו גם את המילים הללו על בשרנו כקהילה. באותו יום שבו נטמן מעוז בהר הרצל, שעות ספורות אחר כך התחתנה בת היישוב, שעברה תאונת דרכים לא פשוטה והשמחה על נישואיה הייתה כפולה. ביום שישי, עשרה בטבת, התקיימה ברית לשכנים יקרים, בשבת עלו לתורה חיילים מופלאים שהגיעו הביתה אחרי מעל 70 ימים שלחמו, והשמחה לראותם בריאים ושלמים הייתה עצומה. עוד עלה לתורה שכן קרוב שהתארס, וביום ראשון התחתן שכן נוסף. כל זה בתוך השבוע של השבעה.

כמו שכתב הנתיבות שלום, ברכה וקללה מעורבבות, טוב ורע שדרים זה לצד זה, והתחושה שכקהילה אנחנו צריכים להחזיק את כל עמדות הנפש יחד, להכיל בלב את השבעה המרסקת, אבל לתחזק גם את קרני האור בתוך החושך, להעצים את הטוב ולהודות על השפע שהקב"ה משפיע עלינו. כי האור גדול מן החושך.

כשזורקים אבן לנהר, היא יוצרת סביבה מעגלים מעגלים. יצאנו למלחמה הזו מתוך מעגלים של שמחת התורה, ואנו מתפללים שנזכה לרקוד מאוד בקרוב במעגלים של גאולה, של ביחד אמיתי ומחבר, ושל שירת ניצחון.

שכנים לא יושבים שבעה

שכנים לא יושבים שבעה,

שכנים מתרסקים בהלוויה ובהספדים

ובעיניים נפוחות חוזרים הביתה

למקלחות וארוחת ערב לילדים.

שכנים לא יושבים שבעה,

הם מגיעים לבית האבלים לתפילות

ומבשלים להם ארוחות בסירים

שמטפטפות מעליהם דמעות.

שכנים לא יושבים שבעה,

הם מתחלקים לתורנויות,

ולומדים משניות, לעילוי נשמה,

ומבררים אם אפשר לעזור בדבר מה.

שכנים לא יושבים שבעה,

הם מעלים לסטטוס תמונה ומודעה.

הם במעגלים קרובים-רחוקים,

אין להם הלכות ואין חוקים.

והם מתרפקים על זכרונות עכשיו..

איך היינו שם כשעלה לכיתה א' עם ילקוט על הגב,

ופגשנו אותו בבית הכנסת, בשבת ומועדים,

ובשבתות ארגון רוקד את הריקודים.

בבר המצווה זרקנו עליו סוכריות,

וכשהתארס שאגנו קולולולו בקולי קולות

ושמחנו מאוד לראותו חתן ביום חופתו,

והתרגשנו כשעלמה נאה צעדה לצידו,

וכולנו הפכנו קצת לסבתות בשכונה,

כשנולדה לו תינוקת מתוקה וקטנטנה.

וללב אין מילים והקול נאלם בגרון

כשהרגע שלנו המשותף האחרון,

הוא ללוות אותו למנוחת עולמים בארון.

שכנים, שבעה לא יושבים.

הם בעמידה מצדיעים וכואבים.