בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני
שלוש הארות לעבודת הנפש

שלוש הארות לעבודת הנפש

א. שיפוצים
בידוע שההקבלה הכי טובה לתהליך נפשי היא שיפוצים בבית. ניסור, שיוף, קדיחה, צביעה, בלגן אימים, אבק ורעש, מקום זמני שצריך לשהות בו, וחוסר סבלנות משווע. אלה יכולים להיות שיפוצים, או עבודות בכביש, כל דבר שמטרתו טובה לבסוף, אבל בינתיים הוא עוצר לך את התנועה. והבעיה היא שאם כבר התחלת את העבודות אין דרך חזרה. אי אפשר לעצור באמצע, אי אפשר להחזיר קיר משויף לצבע הקודם ודלתות למקומן ומסמרים שהוצאו ורצפות, אי אפשר להחליק מחדש כביש מגורד. התחלת אז תסיימי, וצריך הרבה סבלנות עד שזה מגיע למשהו שראוי להיות המקום שלך שוב. יש הרבה עבודה בשיפוצים. הרבה ניקיון, וכבר ממיינים את כל הפריטים וזורקים את מה שלא צריך, וקונים את מה שכן צריך, והגב כואב והידיים נסדקות וזה תמיד לוקח יותר זמן ממה שתכננת. אבל בסוף – בסוף נשענים אחורה בתוך בית יפה ומחודש.
וככה זה גם בתהליך נפשי. כולל הסדקים וכאב הגב והלב וההמתנה הנצחית הבלתי נסבלת עד שיהיה לי בפנים מקום לעצמי. נקי, יפה, חדש, וסוף סוף מסודר. וכשמבינים שזה ככה גם בנפש, לפעמים קל יותר לשאת את תקופת הבלגן וההמתנה.
ב. מכאן עד כאן
בתפיסה שלנו לשכל יש גבול והגדרות, הוא מדויק יותר, ואילו הרגש הוא מעיין נובע, מתפרץ, מתרוצץ. אין לו גדרות וגבולות, הוא אש מתלקחת, לעתים אפילו מסוכנת. רגש נתפס כהפרזה, כיציאה מן הגבול. כשאומרים על אדם שהוא רגשן, מביעים גם את חוסר השליטה שבתכונה הרגשית הזו.
לכן פשוט נפעמתי לגלות דיבור בהשראת ימימה אביטל על הנתינה, ובכלל על כל מידה רגשית: היא צריכה להיות מתוחמת, מכאן עד כאן. כלומר, אני צריכה להחליט איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת. לכאורה זה ההיפך מרגש, ההיפך מהתפרצותו המתלהבת. בפועל – המידה שומרת עלי. זה שאני נרגשת מכאן עד כאן לא אומר שחסר שם חום לב. זה שאני נותנת למישהו אחר מכאן עד כאן – כלומר בגבולות שבהם אני מרגישה שאני מסוגלת לתת (והלב יודע, הלב תמיד יודע כמה נכון), זה לא אומר שהתחשבנתי והתקמצנתי על הנתינה. אנחנו לא מצליחים להבין שיש מידה וגבול והם יכולים לבוא ביחד עם חום ועם רגש. זה תמיד נתפס בעינינו שזה או־או. או שכל, או לב. המהלך הנכון הוא להכניס את חום הלב בתוך השכל, וקורטוב של שכל בתוך הלב המרגיש, ולדעת: מכאן עד כאן.
ג. השוואת תדרים
יש דברים שעדיין לא הצלחתי לעשות. יש מקומות שאליהם עוד לא הצלחתי להגיע. יש דלתות שהמגע שלהן מרגיש נעול בפניי. בנוהל הקבוע תמיד הייתי שואלת: למה את הכל אני מצליחה כל כך בקלות אבל דווקא את זה לא? איך כל השערים פתוחים לרווחה ורק השער הזה חתום? ומעמידה במרכז את הנעול, החתום והנכשל. עד שלימדו אותי להסתכל על הדברים בדיוק הפוך. יש עניין בעולם של השוואת תדרים. עוד לא הצלחתי בתחום א', אבל את תחום ב' אני שורקת מתוך שינה. יבוא תחום ב' וילמד אותי על תחום א'. כמו שהצלחתי במקומות אחרים, אני יכולה להשוות את התדר המצליח גם למקומות שאליהם עדיין לא הגעתי. רוצה לומר: אם הצלחתי כאן, הרי שאני יודעת מה זה להגיע, ויודעת מה זה לפעול כשהשער פתוח, ומרגישה איך זה עובד כשזה נכון. התחושות הללו כבר טמונות בתוכי. יגיע הזמן, יהיה סיוע מן השמים, אעשה את מלאכתי, ואצליח גם בתחום החסום. בעולם שבו יש תמיד יד אלוקית מושטת, לא הנעול מלמד על הפתוח. הפתוח הוא זה שמשווה ומעלה גם את הנעול.

[email protected]

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן