איך יכול להיות שבמשך ימים רבים, חודשים ושנים אני מתערבלת עם אותה עבודה פנימית, מול אותם נושאים? הולכת צעד קדימה, שניים אחורה, מנסה גם את הצדדים ותוהה בתסכול איך היא עדיין על סדר היום, איך יתכן שאני במלוא הדרי וחוכמת לבי לא הצלחתי בעבודה הזאת, איך גייסתי את כל חילותיי עם כל התחמושת האפשרית ועדיין אאבק באותו תחום גם מחר? מאבק ארוך, מעייף, מהול בציפייה עצומה לתוצאות.
"מאבק בחומר הוא סימן למאבק פנימי בקשר ליכולת לעשות עבודה פנימית" (על פי ימימה). זהו משפט מפתח בלימוד, והוא עמוק מאוד. הוא אומר, למעשה, שהמאבק האמיתי אינו בחומר, כש"חומר" הוא כל התמודדות הניצבת לפתחי (כעס, קנאה, לשון הרע), אלא הוא רק סמל למאבק שמתחולל בנפשי בנוגע לשאלה – האם אני מאמינה שיש ביכולתי לעשות עבודה פנימית טובה ויעילה ולהצליח? למגר סוף סוף את התכונה הלא רצויה, ולהתקדם ליעד הבא?
כשאני ניגשת למלאכתי, אותו אמון שאני יכולה להצליח, הוא הדבר הבסיסי ביותר שנדרש ממני. לפעמים הוא הכל. גם אם התהליך יארך זמן, ויש לו אלפי סעיפים קטנים, גם אם הייתי מולו כבר שנים. העניין פה הוא לא מידת הכעס ולא העצבות ולא תאוות כאלה ואחרות. העניין פה הוא אמון אמיתי ביכולות שלי שיביאו לכך שהמציאות שלי תיראה אחרת, טובה הרבה יותר.
לנטרל את חומר הנפץ
כשאני מאמינה שאני באמת באמת יכולה, תחושת המאבק היא החוט הראשון שמתנתק ומנטרל את חומר הנפץ הזה – התסכול, הערבוב, הצער, הכישלון. המלאכה היא אותה מלאכה אמנם, אבל עשייתה מתוך תחושת אמון עמוקה נותנת לי כלי עבודה מוצלחים יותר. השאלה המרכזית היא האם האדם מאמין שהוא מסוגל לעשות את מלאכתו הנדרשת ממנו. האם הוא יודע שיש בו כוחות. האם הוא מרגיש עד כמה הוא עטוף בברכה גדולה.
וכשאין מאבק, העבודה קלה יותר: "העושה את מלאכתה ללא מאבק מבטיחה את התחזקותה" (על פי ימימה). כלומר, כוחות הנפש מופנים אל העבודה עצמה, ולא מתכלים על הלחישות הפנימיות שאומרות כל הזמן "אין לך כוח, את לא יכולה". וממילא, כשכוחות הנפש מכוונים אל העבודה עצמה, היא נעשית בצורה טובה יותר, ואנחנו מתחזקים.
ועוד מילת חיזוק קטנה
אם לוקחים בד קנבס צהוב, ורוצים לצייר עליו, נדמה שהציור עצמו צריך להיות דווקא בצבעים מנוגדים לצהוב, כדי שיראו אותו טוב יותר. בפועל, זה בדיוק להפך: השפופרת הצהובה תתרוקן הכי מהר. שימוש באותה "תכונה" של הצבע גם ברקע וגם בציור – דווקא הוא זה שידגיש ויוכל להראות לנו תמונה עשירה.
כשאני רוצה לגשת למלאכה מסוימת, אפילו לתפילה, איני יכולה לגשת אל מה שאיני יודעת לקרוא לו בשם. אם אני מבקשת אומץ, סימן שיש בי תכונה פנימית של אומץ, מתוכה זיהיתי שהוא נחוץ לי. וכן אם אני רוצה לגשת למלאכה שתתן בי כוח וחיוּת, שתיטע בי סבלנות והקשבה, שתמלא את ידיי בחסד, שתגרום לי להרהר בחמלה ורוך, אני צריכה לדעת שכל אותן תכונות קיימות בי כבר, גם אם עדינות וחבויות. הידיעה הזו, שהדבר שאני זקוקה לו קיים בי כבר – יכולה להשלים את קומת האמון הנבנית בי, כי איני מבקשת את מה שאני לא יודעת וצריכה, ואיני ניגשת למלאכה שאין בי כלים לעשותה.
לפעמים, כל העזרה הבאה מבחוץ יכולה להועיל רק בתנאי שהבסיס יציב – הידיעה שיש לי אותי, ויש לי את ה' איתי. יש לי עבודה פנימית כנה ואמיתית, אמונה תמימה שאני יכולה, וידיעה שאני נושאת במלאכתי ברכה גדולה.
