אי אפשר באמת לכתוב על תפילה. זה לא דיון, פירוש או בירור. תפילה היא דרך. ה-דרך ללב, למלך, לקשר. אבל אנחנו פה כי אי אפשר בלי. כי הלב הפועם מתגעגע. כי אולי מילים נאלמו ואותיות פרחו באוויר. כי אולי הלב מבקש להתחדש, להתחזק, לחזק. כי ריח אלול באוויר. כי הסליחות ותפילות החגים מחכות לנו שנציץ עליהן ונתאהב מחדש.
אז… תפילה. מהלב, מהסידור, בשדה, בבית כנסת, מול הנרות, מול הסירים, בפתח הבית, בנסיעה, בשקט, בהמולה, במניין, בקברי צדיקים, בתהילים, בשבת, ביום חול, עם הילדים, על הילדים, עלינו, על העם, מאחורי הפרגוד, במעגל ראש חודש… לכל אחת (אני מקווה) יש את הרגע הזה שנכרתה לה ברית עם התפילה. ברית שפתיים. אין סוף דרכים שהתווה המלך כדי שנתקרב אליו, אל הלב.
אי אפשר להכריח להתפלל. תפילה היא מפגש. וזו השאלה והבקשה – איך מייצרים מפגש, מרחב, גם בעייפות ובמרוץ הזמן, איך שומרים על נוכחות וערות מול מילים, סדר ולב?
תפילה היא דרך. מסע דינמי חי ומשתנה, עם תתי סעיפים, מסעפים, מחלפים, יו-טרן, כבישים מהירים ופקקים… דרך שמכניסה עומק וחיות. דרך ללמוד ללכת בה,
מהתחלה.
בעזרת נשים של 'הכותל הקטן', במקום החבוי והפנימי הזה, ראיתי פעם אישה מרימה ידיים ועיניים ולוחשת: ירוסלם. ירוסלם. לידה ישבה זו שלא הפסיקה למולל פחדים ובקשות מהסידור, לבקוע את החומה. הגיעה גם זו שלא ידעה מה לומר, הוציאה מהשקית דף ובמבט מתנצל התחילה לקרוא שמות. טעמי חיים פשוטים. ורק אני, מולן, ישבתי וכתבתי אותן על הלב הזה, ורק אז יצאו המילים דרך כל הרחמים, קימורים, סדקים וחומות. שפת אם, שנהיה קרוב אליך.
לפני כמה שנים הייתי סביב עניין שדרש תפילות, וכיאה לשדרוג בעבודת ה' – גם המתנה לתשובה. עם ההמתנה – נלקחה ממני יכולת התפילה. ככה הרגשתי. אין מילים. לא מצליחה. עומדת מול אותיות הקודש של דוד המלך – והראש והלב מפוזרים במקום אחר. הרגשתי שצריך תפילות על התפילה… גם זה לא היה. מודה. אספתי את החברות הקרובות וביקשתי מהן: תחזיקו איתי, תתפללו בשבילי תפילה. אני לא מצליחה… זה היה מאוד חזק ומיוחד. ידעתי שיש תפילה, גם אם לא ממש עכשיו – מעגלי כוח ניתנים. מעגלי קשר מתחזקים. והדרך למלך – מתרככת.
"כִּי בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת בִּבְחִינַת אִשָּׁה…", אומר רבי נחמן. ואולי זה הסוד. תפילה בעברית פירושה לתפול. לחבר. להדביק שברי חרס. פתיל ותפילין. כשאני מרגישה תפלה וחסרת טעם – אני נזכרת באימהות שלנו. נזכרת באותה זקנה שבנתה כיריים והעלתה אותם לגג, ולמרות הדרישה לגשם היא התחננה לבורא שיחכה עם הגשם עד שהכיריים יתייבשו…
ובעוד נשים מתפללות, תופלות קשרים, מחפשות חיבורים מתוך החיים, בחיים – "רבי יוסי ברבי חנינא אומר: תפילה אבות תיקנום". זה עתיק, קדום, זה הלב. זה חי עוד בטרם היינו, זה תמצית הקשר. צריך רצון ולב. האבות (גם מלשון 'לאבות' – לרצות…) והאימהות הקדושים שלנו היו עבדי השם, הולכי דרכים.
לפני כמה שנים שמתי לב שהילדים כמעט לא רואים אותי מתפללת מסידור… אני קמה מוקדם, ולפעמים פותחת את היום כשהלילה עוד רודף אחריו… שם, בשקט, אני גולשת למילים ולאותיות. אבל הילדים היו קמים לתנועה, לעשייה, ויש משהו בלראות תפילה. לראות ממש. "רבי יהושע אומר: תפילות כנגד תמידין תיקנום". רבי יהושע שומע בית מקדש… הסדר הפנימי. סדר העבודה. תמידין – זה ישמור על הפולסים, דופק הקשר.
פעם שאלנו את הרב שלנו, מה לעשות כשמתפללים והמחשבות והלב נודדים, או שהלב פשוט… לא נפתח. הוא ענה לנו שיש עבודת ה' בגדלות, ויש עבודת ה' בקטנות – לעבוד את ה' ממקומנו. כמו שכתוב על דוד המלך וספר התפילה הנצחי שלנו – תהילים: לעיתים "מזמור לדוד" – ההשראה, הנביעה, הנבואה והחיות מגיעות מגבוה, ולעיתים "לדוד מזמור" – המקום שבו אני מונחת מביא את הנביעה, החיבור והקשר.
נשים לשות תפילה. תפל-י. מכניסות פלפל אם הטעם תפל. מבקשות את הטעמים.
הבעל שם טוב כותב שתפילה היא כמו קשר בין איש ואשה. מפגש ער, חי, מקשיב ומבטא. גם בזוגיות לא משאירים הכל זורם ונראה איך ומתי ומה… בונים בתוכנו מחויבות פנימית ורצון, ומשקים את הקשר במים חיים.
לפעמים אני נעמדת מול המילים, והגוף רוצה לרקוד בכלל.
או אין לי מילים והכל כבד, כ ב ד.
לפעמים הסידור מרגיש רחוק-רחוק, עמוס, ואני צריכה לפלס את הדרך בין כל הרווחים והדפים והאותיות עם הניקוד.
ולפעמים,
לפעמים מודה ושמחה שמישהו כתב את הלב ונתן לו מילים ותנועה, ותיאר כל כך טוב ואמיתי את מה שאני היום הזה.
ולפעמים אנחנו מתפללות הכי טוב מול האורז.
באמת, התפילות של הבקשות לא תמיד נענות – אבל אני יודעת שאנחנו כבר זזנו, שמשהו כבר קורה. אנחנו לא רואים, לא יודעים מה, אבל משהו ברקיעים מתחולל, נע. משהו באוויר מקבל תשובה לבקשה.
לפעמים אנחנו אוספות בקשות להיכל התפילות בשמיים. ממוללת, ממלמלת ומפלפלת את כל מה שיש ואפשר ושייכנס ללבבות. כמו תבלין כזה שמפזר ריח טוב…
והשנה בכלל, על כל 'בום' או אזעקה או 'סתם' הודעה מהביטחון היישובי – מצאתי בסידור מילים ישנות, עתיקות, שיוצאות מהפה ומחברות ישר אל החבל. לחבלי המשיח. כל עדכון חדשות (טוב וקשה…) שהגיע, "תפלתי" אותו מיד למקור, שלא אתבלבל, במילים קצרות מהסידור או פרקי תהילים בחבורת ווטסאפ… השנה התפילה שגורה על פינו וליבנו, על חיילינו, עמנו, כוחותינו…
אני באמת אוהבת את זה שחז"ל דייקו את הזמנים לתפילות מסוימות… כך הם פינו לנו זמן לדייט זוגי, שלא נימרח ונתרץ שניפגש…
כאלה אנחנו. לפעמים מתמסרות לאיזו מילה, והיא נראית כמו ציור אין סופי.
ולפעמים אין זמן, בדילוגים מהירים מקפצת על המילים, מדלגת על האותיות.
או כלום. ריק. ואז, אם מצליחים, עומדים בשם מה שפעם רצינו או לא, ונותנים לזמן להתפלל במקומנו. תפילה בזמן.
לפעמים תפילה זו בקשה. אחד אחד אני עוברת, מציירת את הראש והלב שלהם, רוצה בשבילם, מזכירה אותם, מתחננת, מציירת חתונות ושמחות והצלחות.
מבקשת על הבית של כולנו, ושל החברות והחברים, ושלך.
לפעמים נר פשוט מוציא את התפילה הכי אמיתית ועמוקה.
ולפעמים צריך להמשיך לחפש, לחזר, לאסוף רגעים, יהלומי רצון
ולחבק אותם
להתפלל עליהם.
להתפלל עלייך.
