"'כה תאמר לבית יעקב' – אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה". לשון עדינה, לשון היוצאת מתוך העולם הזה ומתחברת אל עולמות גבוהים. ולא "'תגיד לבית ישראל' – דברים הקשים כגידים", הבאים כך, כהווייתם. ישר, חד, ולא מתחשב בקיים. ההבדל בדיבור מבטא שוני תפיסתי עצום הקיים בין גברים לנשים.
הנשים, בדיוק כמו בגופן, יודעות לחבר עולמות. גופים ונשמות מפליאים להיווצר בהן, וכל החיבור שלהן למעלה נעשה מתוך הכאן הקיים, החומרי, אין סתירה ביניהם. זאת בעוד הגבר, כפי שמסביר המהר"ל, בנוי משני חלקים, שני היו"דים של "וייצר", האחד גבוה והאחד נמוך. יש זמנים בהם הוא כאן ויש זמנים בהם הוא שם. לכן נאמר גם כי "כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה". כי בלעדיה אין לו את החיבור שלו לעצמו בצורה שלמה. וכאשר אדם בא לדבר עם אישה הוא צריך ללמוד שפה. שפה שיוצאת מהעולם הזה אל האלוקי.
הדרך העולה בית א־ל
דוגמה נפלאה לכך רואים אצל יעקב אבינו. הקדוש ברוך הוא אומר לו בפשטות "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" והוא מגיע אל נשותיו ולא מנחית עליהן את הדברים הפשוטים, החדים והברורים. הוא יוצא מהקיים, מהמציאות היומיומית אותה הם חיים, יוצא אליהן מתוך החוויה של הכאן והעכשיו: "רואה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום… ואתנה ידעתן כי בכל כוחי עבדתי את אביכן". ואז מגיעים עוד כמה פסוקים עם תיאור ההוויה הקיימת בחייו של יעקב, ורק אחריה הוא מספר להן כי קיבל מסר אלוקי מובהק כי עליו לשוב ארצה. מדוע עושה זאת יעקב, הלא מדובר ברחל, בלאה, נשים קדושות, עצומות, האם לא היו מקבלות את הדברים כהווייתם? ה' ציווה וכך עושים. אלא שזוהי דרכן של נשים. לצאת מהכאן והעכשיו, מן החוויה (בכל זאת בנות חווה אנחנו) אל האלוקי. ויעקב יודע את הדרך העולה בית א־ל. הדרך אל הלב. ולימד אותנו דרך לילך בה. הוא לא לוקח אותן אל מקומו אלא מגיע אל מקומן. מענטש!
יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת
יום – משול לגבר. בהיר, פשוט וחד. בבוקר אתה מבוקר, הכל חד ובהיר לאור היום, כזה שניתן לראות בו בפשטות ש'זה מה יש'. הלילה לעומת זאת מסתורי, החוויה היא השולטת בו. חלומות מגיעים, האור החיצוני מחשיך והעולמות הפנימיים מתעוררים לחיים. יחווה דעת, יחווה חיבור. כך אנו הנשים מתחברות לדברים מבפנים.
בינה – ליבא (הלב). הלב, המקום המרגיש, החווה. "לא תשנא… בלבבך", מה השנאה בלב – אף האהבה. הלב מדבר בנו, ואי אפשר להוכיח את דבריו אלא לחוש בהם. לדעת ממקור עמוק ונעלם, שהוא בסוד לילה, נסתר ומכוסה. זהו המקום בו ה' מדבר אלינו מבפנים, הוא שם, בערפל, הוא ברור ועם זאת אינו ניתן להסבר, וזה המקום אליו ידע יעקב להגיע. ללכת בעדינות המחברת עולמות של יומיום לנצח. כך הייתה דרכו. אותו יעקב שתיקן תפילת ערבית. ערב – בו מתערבבים היום והלילה, מלאי גוונים וצבעים שונים, הוד ויופי של שקיעה, ותחושות של נעם עם עצב של סיום. יעקב שיצא תמים מכותלי בית המדרש, ולמד לערב דעתו עם הבריות, להתהלך עם אלו ועם אלו, כל אחד בדרכו, ועדיין לומר את דברו. ממנו לומדים גם תקשורת נכונה בין שפת הגברים לשפת הנשים.
