"אנחנו צריכים להבין באיזו תקופה אנחנו חיים", פותח הרב איתן איזמן. "מאז חורבן הבית, במשך 2000 שנה כל הזמן קיווינו שנוכל לחזור לארץ ישראל. כשעם ישראל נמצא מחוץ לארץ ישראל, זה חילול השם. זה לא המקום הטבעי שלנו. המקום הטבעי, המקום האלוקי שבו אנחנו צריכים להיות ורק בו נוכל לצמוח, הוא ארץ ישראל. כל הנבואות של נביאי ישראל נאמרו בה או בעבורה, כשהן קשורות וסובבות את הארץ הקדושה. ולכן, יחד עם הכאב והשכול העוטף אותנו, אם אחרי שנים כה ארוכות זכינו לחזור לכאן, זה סימן שנבואות הנחמה מתחילות להתגשם".
הרב איתן איזמן, ממייסדי רשת החינוך 'נועם צביה' ומי שעמד בראשה במשך עשרות שנים ומראשי בית ההוראה 'בית אברהם', מכיר את השכול מקרוב. לפני 22 שנה שכל את בנו צבי יהודה (ציקי) שנהרג בתאונת דרכים בעת שירותו הצבאי ביחידת אגוז. השנה, בשמחת תורה, ירדו להגן על תושבי עוטף עזה שניים מנכדיו, האחים נועם וישי סלוצקי, לוחמי גולני במילואים, והשתתפו בקרב על קיבוץ עלומים שם נהרגו שניהם. כשאני מביטה בתמונות המשפחתיות המוצגות לפניי, מראה פניו של ציקי, הבן, דומה מאוד לשני אחייניו, ואי אפשר לטעות בקשר המשפחתי הניכר כל כך בתווי הפנים.
אם לא די בכך, הרב איזמן משוחח איתי יום אחרי שקם מאבלות השלושים על אשתו, הרבנית לאה ע"ה. אך למרות הכל דיבורו חי, קולח ורווי שמחת חיים, וכך גם תוכן הדברים – דיבורים המעניקים כוחות ותעצומות נפש לשומעים והקוראים.
בחייהם ובמותם לא נפרדו
האחים היקרים, נועם, 31, נשוי ואב לבן פעוט – נטע – שהיה אז בן שנה, וישי, 24, נשוי ואב לבת – בארי – תינוקת שהייתה בת חודשיים כשנפל, התגוררו בבאר שבע. ברגע שנודע להם על חדירת המחבלים לעוטף בבוקר שמחת תורה, הם לקחו את אקדחיהם ודהרו לשטח עוד לפני שנקראו על ידי יחידות המילואים שלהם. נועם וישי הגיעו עד לקיבוץ עלומים, כאמור, שם הצטרפו לקרב שהתחולל במקום ונלחמו בעוז רוח ובגבורה עד שנפלו. האחים סלוצקי שלחמו יחד ונפלו באותו יום נטמנו זה לצד זה בהר הרצל, ביטוי מוחשי עד כאב לפסוק "בחייהם ובמותם לא נפרדו". הסטיקר שהפיק אחיהם צביקי לזכרם נושא את תמונותיהם ואת הכיתוב: "גיבור הוא אדם שאינו יכול לעמוד מנגד".
"היו עוד אלפים שיכלו לנסוע ולסייע בלחימה וממקומות קרובים יותר לעוטף. לא כולם בחרו לעשות את זה, והבנים שלי כן. הם יצאו מהמקום הנוח והטבעי שלהם מתוך המחשבה מה יועיל לכלל, גם כשהדבר היה כרוך בסיכון עצמי. וזו קריאה משמעותית שצריכה להדהד בציבור, בחברה הישראלית, זו הדרך שבה נוכל להמשיך לחיות כאומה: אם אנשים יבינו שאנחנו לא רק חיים לעצמנו אלא גם לזולת", אמר אביהם הרב שמואל סלוטקי בראיון לגלובס. "קיבלנו החלטה", הודיעו האחים למשפחה שניסתה לשכנע אותם לחזור הביתה. "הם היו חדורי מטרה, הסתערו יחד כתף אל כתף וחיסלו לבדם כ-40 מחבלים", סיפר אחיהם. ואכן, קיבוץ עלומים ניצל מטבח גדול הרבה יותר, הרבה בזכות נועם וישי. "לאורם יחונכו דורות רבים וזו זכות גדולה", אמר אביהם בסרטון לזכרם.
"מהיכן הם לקחו את תעצומות הנפש הללו?" תוהה הסבא הרב איזמן. "לעזוב אישה וילדים, תינוקות ממש, ולחרף נפשם כך עבור אנשים שהם אינם מכירים?". אני אומרת לרב שזה בוודאי בזכות החינוך שהם קיבלו בבית אבא וסבא. לעומתי הוא משיב שזה החינוך של עם ישראל, והוא ממשיך ומדבר על אופטימיות ועל אמונה.
הרב, מהיכן אתה שואב את האופטימיות הגדולה שאתה מקרין?
"חזרנו לארצנו, נבואות הגאולה מתחילות לקרום עור וגידים למול עינינו. אלה תהליכים אלוקיים שקורים בעם ישראל" הוא אומר והתלהבות אמיתית בקולו. "בירושלים יש כבר כמעט מיליון תושבים. אני יושב עכשיו במרפסת שלי בקרית משה, צופה על שכונת רמות. לפני ששת הימים זו הייתה ירדן, והיום זו שכונה יהודית שגרים בה בין שמונים למאה אלף תושבים! אנחנו נמצאים בתהליך מדהים. כשהקימו את המדינה היינו שש מאות אלף איש, והיום אנחנו כמעט עשרה מיליון תושבים, ומתוכם שמונה מיליון יהודים. הובטחנו ש"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים", ואכן מסתובבים בינינו אנשים רבים בגילאי שמונים ותשעים. אנחנו זוכים לנכדים ולנינים, ואמי ע"ה אפילו זכתה לחימשים! אלה תופעות חדשות הנובעות מכך שעם ישראל חוזר לארצו. הקדוש ברוך הוא מחדש את עמו בארץ ישראל, וזה מקור לאופטימיות שאין כדוגמתה" הוא עונה.
אין בקולו של הרב ולו טיפה של רחמים עצמיים, למרות האובדנים שהיו ועודם מנת חלקו. כשהוא מדבר על התחיה של עם ישראל בארץ ישראל ניכר כי זו אכן נחמה גדולה עבורו: "גם העולם החומרי וגם העולם הרוחני גדלים ומתעצמים בארץ ישראל. בפן החומרי יש לנו ערים שלמות ויישובים נפלאים בכל מקום, גם ביהודה ושומרון, וגם הנגב פורח ועוד ישוב לפרוח עוד בע"ה. מצד העולם הרוחני אנחנו רואים כמה עולם התורה פורח בצורה שלא הייתה כדוגמתה: ההיקפים של התלמידים ושל הישיבות גדולים יותר גם מעולם התורה המפואר שלפני השואה: ישיבות הסדר, מכינות, ישיבות תיכוניות, תלמודי תורה, והכל בהיקפים שלא הכרנו! יש שיעורי תורה כמעט בכל נושא ובכל מקום בארץ! כמובן, אנחנו רוצים יותר מזה כי הצמיחה היא תמידית ובוודאי שגם לא הכל מושלם, אבל אם נסתכל על רוב הכוס המלאה שיש לנו בינתיים, נראה שזה דבר נפלא ובהחלט יש לנו ממה להיות אופטימיים".
חווינו אסון גדול, אנחנו במלחמה, חיילים נופלים ויש גם מאבקים פנימיים. האם נכון לדבר כעת על פריחה והתעצמות?
"כרגע אנחנו בחולשה לאחר מה שקרה לנו בשמחת תורה, אבל אנחנו מתאוששים" אומר הרב. "מתי הייתה לעם ישראל עוצמה צבאית כזאת גדולה? הצלחנו להתאושש, הצלחנו להחזיר את הצבא ללחימה מרשימה. תראי איזה מסירות נפש יש לחיילים שלנו, איזה ניסים קורים להם בכל יום ובכל שעה". הרב מציין גם את עולם התשובה ואת החיפוש העמוק של הדור הזה: "אנשים מחפשים ולומדים, רוצים למצוא דרך רוחנית שתרומם ותעצים אותם. אני לא מתעלם מהדתל"שים וגם לא מהוויכוחים בין חלקי העם, זה היה בכל הדורות, אבל חלק גדול מזה הוא גם בגלל שאנחנו לא יודעים להסביר את עצמנו נכון".
מה הכוונה?
"חלק גדול מהציבור המתקרא 'לא דתי' מפחד מאיתנו, כי הוא לא יודע למה אנחנו מתכוונים ומה אנחנו חושבים. הם לא מכירים את היופי ואת הסבלנות של התורה וחוששים מכפייה. הם לא מכירים את החסד המדהים שקיים בחוגים שלנו: אילו עוצמות של חסד ואיזו אהבת חינם שאין כדוגמתה! אנחנו צריכים למנף את זה ולתת את ההרגשה שאנחנו אוהבים את כולם גם כשאנחנו מתווכחים". הוא חוזר ואומר שהוא לא מכוון להתעלמות מהבעיות חלילה: "אנחנו לא מטאטאים שום דבר מתחת לשולחן, לא שמחים במה שלא טוב, אבל הטוב כל כך גדול ויש הרבה סיבות לומר מזמור לתודה לקדוש ברוך הוא".
נכות השכול – האחוזים משתנים
הרב מדבר מנקודת מבט לאומית וכללית. איך מתמודדים עם הכאב והאובדן האישי?
"מבחינת ההתמודדות האישית, השכול הוא קשה ביותר" הוא אומר בכנות. "השכול האישי הוא דבר נוראי. שכלנו בן לפני 22 שנה ואנחנו יודעים עד כמה זה קשה". לאחר פטירת רעייתו אמר הרב בראיון לערוץ 7 כי "אין לי ספק ששבר כזה (אובדן הבן. ה"צ) עשה אצל רעייתי פגם גדול בנפש, ועד כמה שאנחנו יכולים לבחון את הדברים אפשר לשער שזו הייתה אחת מהסיבות למחלת הדמנציה בה הייתה חולה בשנים האחרונות". "אבל", ממשיך הרב ואומר לי, "אני תמיד אומר לכולם ורבים מצטטים אותי: שכול זה כמו נכות ונכות לא עוברת, אבל את אחוזי הנכות כל אחד קובע לעצמו. כשיש עשייה גדולה ומבורכת, אדם מצליח להתמודד גם עם השכול".
הוא מספר על היתומים והאלמנות הרבות שהוא פוגש במהלך ניחומי האבלים: "כשפוגשים את האלמנות הצעירות האלה ומשוחחים איתן, מגלים איזו אמונה יש בהן, איזה כוח ואיזו מסירות. בשיחות שלי איתן אני יוצא נפעם מהכוחות האמוניים הגדולים שלהן: הן מדברות על איך לבנות את עם ישראל, ועל כך שכעת זה התור שלהן להתמודד, להתגבר ולנצח". הרב מספר שאלמנות צעירות רבות שוחחו עם בעליהן על האפשרות שהם לא יחזרו חלילה מהמלחמה, ועל הצורך והמחויבות להמשיך לחנך את הילדים שלהן לתורה ולמצוות ולעוצמה גדולה. "זה פשוט דור נפלא, זה שיח שאנחנו לא מכירים אותו".
כאיש של תורה הרב מביא את נקודת המבט התורנית על האבלות: "אי אפשר לטאטא את השכול מתחת לשולחן. גם במציאות התורנית שלנו אנחנו מתמודדים עם השכול" הוא אומר, ומצטט את מגילת איכה: "בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים". "אנחנו רואים את זה גם היום" הוא נאנח, "אבל ברוך השם יש לנו ממי לקבל כוח ועוצמה: כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב". אנחנו רואים את הכוחות האלו כי הם מלווים אותנו יד ביד, אין חייל שהיה במלחמה שלא ראה ניסים שלא יאומנו, ויש רבים שבעקבות הטבח הנורא חיזקו את הזהות היהודית שלהם ומחפשים קשר לעם, לארץ ולקדוש ברוך הוא".
נקודת המבט של הרב איזמן מחפשת כל הזמן את הטוב, גם בתוך הכאב הגדול: "כשהבת שלי ישבה שבעה על שני בניה, הנכדים שלנו, חיתנו באותו זמן נכדים אחרים. תוך כדי השבעה שישבתי על אשתי, נולד לנו נין. החיים ממשיכים, ברוך השם, ויש גם הרבה שמחות. ה' נתן לנו 7 ילדים, יש לנו כמעט 40 נכדים ו-25 נינים" מחייך הרב. "ה' מלווה את כולנו בתוך השכול הכואב, ומזכה אותנו להיות בתוך עשייה חינוכית ענקית".
כאמור, הרב איזמן הוא ממקימי רשת החינוך נועם צביה ועמד בראשה במשך עשרות שנים. זוהי רשת חינוך ציונית-דתית ברמה תורנית גבוהה, המונה כיום כמעט עשרים אלף תלמידים הלומדים ב-68 בתי ספר יסודיים ותיכוניים בכל רחבי הארץ. הרב מדבר על עשיה למען הזולת ועל עשיה חינוכית ככלי להתמודדות עם השכול, ומסביר שכאשר אדם חי חיים בעלי משמעות והשפעה על הזולת, יש לו כוחות להתמודד.
"הכאב של המשפחות השכולות הוא נורא, אבל אי אפשר לנתק את זה מכל התהליך שעובר עלינו וקורה לנו: יש לנו כלים עצומים! מעולם לא היו לנו כאלה תלמידי חכמים, כאלה רבנים! אלפים עורכים את המבחנים ללימודי רבנות בכל שנה, אנחנו חיים בעולם של תורה, של אמונה ושל חסד. מפעלי החסד הם אדירים גם אצל אותם אנשים שיש לנו ויכוחים מרים איתם. הם יודעים לתרום לעם ישראל דברים מאוד גדולים, ולכן התקווה היא גדולה.
"אנחנו צריכים לפעול, לחנך, להיפגש ולדבר" אומר הרב, ופונה אלי באופן אישי: "יש לך כלי נפלא ביד, במה שאפשר לכתוב בה לציבור גדול. אשרייך! את יכולה להפיץ אור גדול מאוד לעם ישראל, לעורר ולהאיר כל כך הרבה דברים יפים! כיום, הרבה מאנשי מהתקשורת כל כך נהנים להראות את הדברים האפלים, אבל אנחנו לא חייבים לרומם את הדברים המכוערים. אנחנו צריכים לקדש את הדברים היפים, להראות ולהבליט אותם כדי לתת לאנשים כוחות ולרומם את רוחם, וברוך השם שאנחנו לא צריכים להמציא את הדברים היפים, הם מאירים בעוצמה גדולה".
האם יש לרב שאלות אמוניות כמו: למה עשה ה' ככה? שני נכדים שנפלו ביום אחד?… רבים שואלים את השאלות הללו בנוגע למה שקרה לנו בשמחת תורה.
"כאמור, השאלות שאני שואל את עצמי הן: מאיפה לקחו הנכדים האלה את העוז והכוח ללכת להילחם בשביל עם ישראל?" הוא עונה. "מאיפה הערבות הזאת, הכוח האמוני הגדול הזה?" הוא מתפעם. "כמוהם יש עוד רבים שעשו זאת, ואני גאה באנשים הצעירים האלה שפועלים ויוצרים ועושים למען העם והארץ. אם היה לנו את הפנקס של הקדוש ברוך הוא, היינו יכולים לענות על שאלות אמוניות כמו שאת שואלת, אבל אין לנו את הפנקס הזה. אנחנו יודעים שסוד ה' ליראיו. יש נשמות שזוכות לשנים ארוכות ויש כאלה שזוכות לימים ספורים לא עלינו. אין לנו דרך לעמוד על הסוד האלוקי המיוחד הזה. אנחנו רק יודעים ש"צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו", אבל בהסתכלות המלאה והגדולה אנחנו יכולים לראות את הדברים החשובים, את התהליכים הגדולים".
לא כולם מסוגלים להסתכלות הזו…
"הקדוש ברוך הוא יצר אור גדול שיאיר בע"ה לעתיד לבוא, והוא האור שנברא ביום הראשון. בינתיים יש לנו את המאורות שנתלו ביום רביעי, ואנחנו יכולים להתבונן דרכם בלבד. אלה שני כלים נפרדים, אבל תמיד באור היותר גדול רואים למרחק גדול יותר. הרי למה לפני 200 שנה לא הייתה אנטיביוטיקה ואנשים לא יכלו להינצל ממחלות שהיום הן קלות מאוד? גם מגפת הקורונה קטלה מיליונים ברחבי העולם לפני שנמצא החיסון. אנחנו לא יודעים את החשבונות והמחשבות של ה', אבל הכוח האמוני שלנו נובע מהנשמה האלוקית הטהורה שלנו שיכולה לראות דברים גדולים, אמיתיים וטובים. כשמתחברים לנשמה, לחלק הגבוה בנפש, אפשר לקבל כוחות. יחד עם זה אנחנו יודעים גם לחוות את הצער והכאב, ולכן יש לנו הלכות אבלות – כדי שלא נתעלם מהרגשות הקשים והכואבים, שלא נדחיק את החוויה של האובדן אלא ניתן לה מקום וביטוי".
הרב מדגיש כי יש בכוח ההתבוננות בממד הלאומי לתת כוח גם לפרט: "אנחנו רואים דברים מדהימים כל שנה וכל יום, רואים את הגידול של העם וברוך השם טוב לנו. צריכים לחבק מאוד את האנשים שחווים שכול, ללטף אותם בצורה הכי גדולה, אבל לא פעם כשאני בא לנחם משפחות שכולות, אני דווקא יוצא מחוזק. אני רואה כל כך הרבה אור וצדדים חיוביים של הילדים שלהם שנהרגו! איזה גיבורים, אנשי חסד, גדולים בתורה ולמדנים שבכל הזדמנות שהייתה להם הם רק הוסיפו בחינוך, בלימוד, בטוב וחסד סביבם. צריך להקשיב טוב ולראות איך האנשים האלה, הכואבים, המשפחות השכולות, מגדלות את עצמן במסירות נפש עצומה.
"אפשר וצריך לדעת להתנחם" אומר הרב, ונזכר במה שאמר לו הרב שפירא זצ"ל כאשר בא לנחם אותו על נפילת בנו: "הוא שאל מאיפה בכלל יודעים שאפשר לנחם? וענה: כי הנביא אומר לנו "נחמו נחמו עמי", ולכן אנחנו מתנחמים, ואנחנו מתנחמים דרך "עמי": מי שרואה את עם ישראל ויודע להסתכל עליו נכון, מבין שהקדוש ברוך הוא יצר לו עם סגולה ונתן לו כוח מיוחד – "תהילתי יספרו". התפקיד של עם ישראל הוא לספר את הגבורות האלוקיות, את הכוח האלוקי שטמון בהם".
המלחמה לבעל המלחמות
המלחמה כעת בעיצומה. המערכה בדרום לא תמה, החזית הצפונית מתחממת ויש מתח גדול לגבי העתיד. מה הרב אומר לכל הדואגים והחוששים?
"אנחנו בהמשך הגדול של מלחמת השחרור. כל האויבים האלה חיכו לרגע שבו הם חשבו שיוכלו להילחם בנו, והנה הקדוש ברוך הוא מלמד אותם שאין אפשרות לעלות שוב על עם ישראל. עם ישראל חוזר חזרה לאדמתו ובעזרת השם יעמוד על מכונו. "בונה ירושלים ה'", והוא בעל המלחמות. תראי, רצו לעשות לנו שואה נוספת אבל לא הצליחו לעשות את מה שהצליחו לעשות לפני 80 שנה, כי התחזקנו מאד מאז".
מה יכול כל אחד מאיתנו לעשות כדי לתרום לעוצמה של עם ישראל כנגד אויביו?
"הכוח האישי של כל אחד כולל תפילה, לימוד תורה וחסד והרבה הרבה אהבת חינם, בבחינת "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק". רק כך נוכל להתרומם, להתחדש ולהגיע לשלמות הכוחות שלנו כאומה וכפרטים".
