עבור העם היהודי, אוקראינה היא מדינה של ניגודים. מצד אחד, בית גידולם של ענקי תורה ותלמידי חכמים רבים, ומצד שני אזור של פוגרומים עקובים מדם, רציחות וסבל. מצד אחד מקום הולדתה של תנועת החסידות ושל גדולי האדמו"רים, ומצד שני בית גידולה של התנועה הפרנקיסטית. גם אישי תרבות ומנהיגים פוליטיים יהודיים רבים גדלו באוקראינה, לצד תנועת ההשכלה, המהפכנות והסוציאליזם. מהבחינה הגשמית מדובר במדינה מסכנה שנותרה במקומות רבים ברמת התפתחות כמו לפני מאתיים שנה, אך ברמה הרוחנית דווקא אדמתה הצמיחה יבול רב שכזה לעם היהודי.

מיקומה האסטרטגי בין מרכז אירופה לרוסיה גרם לכך שמדינות חזקות ממנה תמיד נאבקו על אוקראינה. לאורך השנים היא הייתה תחת שליטת האימפריה הטטארית-מונגולית, פולין המורחבת, ליטא, האימפריה העות'מנית וברה"מ. הכיבושים הרבים שעברו עליה עוררו גורמים לאומניים מקומיים כמו הקוזאקים וההיידמקים, שחלק בלתי נפרד מההתקוממויות שלהם כלל פגיעה ביהודים. למעשה, למעט שנתיים קצרות לאחר מלחמת העולם הראשונה, אוקראינה מעולם לא הייתה מדינה עצמאית עד לפירוק ברה"מ ב-1991. לאורך השנים חוו יהודי אוקראינה אירועים קשים, ביניהם פרעות ת"ח-ת"ט (1649-1648) בהובלת המנהיג חמלניצקי, פרעות פטילרה בשנים תר"פ-תרפ"א (1920-1919) וכמובן תחת הכיבוש הנאצי, בו נרצחו כ-900 אלף יהודים. בשורות הבאות ננסה להראות את הנקודות היהודיות הבולטות באוקראינה – חלק קטן מבין מאות אתרים ומקומות ראויים לציון.

אומן – עיר מבצר חשובה במחוז קייב. בעקבות טבח שערכו ההיידמקים (תנועה של קוזאקים אוקראיניים שמרדו מספר פעמים בשלטון הפולני) ביהודים בסביבות קייב בשנת 1768, נמלטו עשרות אלפי יהודים לעיר אומן. הם לקחו חלק בהגנת העיר, אולם המושל אפשר לתוקפים להיכנס לעיר תמורת הבטחה שלא ייגעו לרעה בפולנים, רק ביהודים. ואכן בטבח שאותו הובילו ז׳לזניאק וגונטה הידועים לשמצה, נרצחו עשרות אלפי יהודים. בעיר אומן לבדה נרצחו בשלושה ימים בלבד, ה־ז בתמוז תקכ״ח, כ־20,000 יהודים. השורדים המעטים קברו את הנרצחים בשני קברי אחים גדולים, והאירוע נחרת בזכרונם של יהודי אוקראינה במשך זמן רב.

בקיץ תקס"ב (1802) קבע רבי נחמן את מושבו בעיר ברסלב, ובדרכו לשם ביקש לעצור באומן. כשנכנס לעיר עבר דרך בית הקברות הישן, בו נקברו הקדושים שנרצחו על ידי ההיידמאקים, ואמר: ״כמה נאה ויפה לשכב בבית החיים הזה״. ואכן, לאחר פטירתו, התעקש תלמידו רבי נתן שרבי נחמן ייקבר שם לצידם.

האדיטש – בעיצומה של מלחמת נפוליאון שניטשה בין רוסיה לצרפת, בערב ראש חודש אלול תקע"ב (1811), עקר רבי שניאור זלמן, "בעל התניא", יחד עם משפחתו מן העיר ליאדי. היה זה בעקבות התקדמותם של הכוחות הצרפתיים לכיוון העיר. פניהם של הרבי ומשפחתו היו מועדות לעיר קרמנצ'וג, אולם בשל טעות בניווט הגיעו לעיר פיענא, שם הסתלק לשמי מרום בכ"ד טבת. לפני פטירתו לחש לסובביו שלוש פעמים את שם העיירה "האדיטש" הסמוכה, ורימז בכך על רצונו להיטמן באדמתה.

בשנים האחרונות נפתח במקום מתחם יהודי מפואר הכולל חדרי אירוח, בית כנסת, מסעדה, ספרייה ומקווה. בתוך הציון, שעבר שיפוץ מקיף לפני כמה שנים, נקבע שלט ובו מילותיו האחרונות של בעל התניא, אשר לפני פטירתו פרש את ידיו לשמיים ואמר: "אני מוסר את כל המסירות נפש שלי כדי שכל מה שיהודי יבקש ממך עד ביאת המשיח, תאזין לו כפי שאתה מאזין לצדיק גמור בראש השנה".

דניפרו (לשעבר יקטרינסלב ודניפרופטרובסק) – בעיר זו כיהן שנים רבות כרב העיר הרב לוי יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מלובביץ'. במשך יותר מעשרים שנים ריכז את פעילות הקהילה והנהיג אותה ביד רמה, ואף נאבק בגאון בדיכוי שהפעיל המשטר הבולשביקי כנגד שמירת המסורת וקיום המצוות. בסופו של דבר הוא נעצר בשל פעילותו היהודית והוגלה לקזחסטן בשנת תרצ"ט (1939), גלות שממנה לא התאושש עד פטירתו בתש"ד (1944). הרבי מלובביץ' עצמו התגורר בעיר בין השנים 1923-1907.

בשנים האחרונות הוקם בעיר "מרכז מנורה", פרויקט מרשים בעל שבעה מגדלים בדוגמת מנורה, המרכז את הפעילות היהודית בעיר.

תיעוד מעניין על הבית בו התגורר הרבי נכתב על-ידי המשורר אברהם שלונסקי (תר"ס-תשל"ג), שהתגורר בנעוריו בשכנות למשפחת שניאורסון. הוא היה ידיד נעוריו של הרבי מלובביץ' והשניים למדו יחד אצל אותו מלמד. בילדותו הרבה שלונסקי לבקר בבית משפחת שניאורסון; תקופות שלמות היה אצלם בן בית ואף סעד על שולחנם מטעמי כשרות. בזכרונותיו סיפר שהוא ואחיו "הושפעו מן האווירה שבבית משפחת שניאורסון… הרב התמיר והנאה עם זקנו המרשים נראה כמלך… השולחן הארוך המכוסה לבד ירוק, הרהיטים החומים והמון ארונות עמוסי ספרים מכורכים… הכל נשא חן… ואמר הדרת כבוד. אמונתם התמימה, כמו גם השכלתם הרחבה, חוכמתם ואישיותם המרתקת… השפיעו על שלונסקי ועזרו לו לבסס את השכלתו היהודית הרחבה". (חגית הלפרין, המאסטרו – חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי).

קייב – עיר הבירה של אוקראינה, שלא תמיד הסבירה פנים ליהודיה. במאי 1881 (תרמ"א) נערכו בה פרעות בהשתתפות כ-4,000 פורעים. הסופר יחזקאל קוטיק, שהיה עד שמיעה וראיה לאירועים, סיפר עליהם בספר זכרונותיו מ-1913, יותר מעשרים שנה לפני השואה (בתרגומו של פרופ' דוד אסף): "בתוך זמן קצר התברר לנו שבקייב אכן יהיה פוגרום, שקייב תהיה הראשונה… עדויות לכך נמצאו לא רק בגוי שברחוב ובמבטו, אלא גם באוויר המחניק, בכתלי הבניינים, באבני הרחוב. חיכינו… לא הייתה ברֵרה אלא לחכות. לאן נברח? א-לוהים שלי! אחר כך כבר נשמעו דיבורים מפורשים. היחפנים, שעבדו על שפת הדנייפר ומספרם בקייב הגיע לאלפים, כבר אמרו בגלוי שייגשו ל'עבודה'. הם דיברו על העבודה הזאת בגאווה, משום שכנראה הרגישו את הקרקע יציבה מתחת לרגליהם: 'את העבודה הזאת נעשה טוב יותר ממה שעשו ביֶלִיזַוֶטְגְרַד.' אחרים אפילו הרחיקו לכת: 'אנחנו לא נשדוד, רק נהרוג! נשחט!' קשה מאוד לתאר את מצב רוחו של יהודי הממתין לפוגרום. זו מטוטלת איומה שנעה חרש בין מוות לחיי אימה: מוות – חיים, מוות – חיים. כך מן הסתם מרגישים בני צאן המובלים לשחיטה."

באבי יאר – אתר הרג המוני בפאתי קייב, שבו רצחו הנאצים כ-50 אלף יהודים (ועוד מספר דומה של לא-יהודים, צוענים וכד'). כעשרה ימים לאחר כיבוש העיר החליטו הנאצים לחסל את האוכלוסייה היהודית. אזור היערות הסמוך לעיר גודר והיהודים הובלו תוך הטעיה שהם מגורשים מהעיר. בתוך יומיים נרצחו בבורות הירי 33 אלף יהודים, ובהמשך נרצחו עוד למעלה מ-15 אלף. הנאצים טשטשו את הראיות במקום עד שכמעט שלא נשאר זכר למקום. רק בתשל"ד (1974) הוקמה במקום אנדרטה סובייטית ראשונה לנרצחים, אך היא כלל לא ציינה כי הקורבנות שנרצחו במקום היו יהודים, אלא רק "אזרחי אוקראינה". רק בשנת 1991 הוצב שלט המכיר ביהדותם של הנרצחים.

אישה אחת בלבד, דינה פְּרוֹנִיצֶ'בָה שמה, הצליחה לברוח מן המקום הנורא הזה. בזכרונותיה סיפרה: "היהודים חשבו שהם הולכים לתחנת רכבת. כאשר הגענו לבאבי יאר, נכנסו הרבה מאד חיילים אוקראינים עם כלבים והתחילו להכות. אי אפשר היה לברוח לשום מקום. כולם התחילו לצעוק, כולם בכו, במיוחד ילדים ונשים… הגרמני התחיל לירות והאנשים נפלו לתוך הבור כמו זבובים. נפלתי לתוך הבור. שכבתי על הגופות של האנשים המתים ולא זזתי. אחרי מספר דקות התחילו לכסות את הבור עם אדמה, גם עלי זרקו אדמה. רק בערב הצלחתי להוריד את האדמה שכיסתה את הגוף שלי, לצאת מן הבור של באבי-יאר ולברוח אל היער. באמצע הלילה הגעתי אל הבית של אחי…"

אודסה – עיר נמל לחופי הים השחור והעיר השלישית בגודלה באוקראינה. מרכז יהודי חשוב במאה ה-19, ויותר משליש מתושביה היו יהודים. אודסה שימשה כמרכז לתנועת ההשכלה, ופעלו בה סופרים ופעילים משכילים בולטים: אחד העם, מנדלי מוכר ספרים, ח.נ. ביאליק ועוד. הסופר הנודע שלום עליכם מיקם בה כמה מסיפורי "מנחם מנדל" שלו, סדרת מכתבים מומצאים שנשלחו בין סוחר יהודי החולם להתעשר ועוזב את הכפר הקטן בו הוא מתגורר לטובת לעיר הגדולה, לבין אשתו שיינה-שנדל. וכך כותב לה מנחם־מנדל: "דעי לך שאני לא יכול בכלל לתאר לך את העיר אודסה, את גודלה ואת יופיה ואת אופיים הטוב של בני המקום ואת עסקי הזהב שאפשר לעשות פה. תארי לעצמך: אני רק יוצא החוצה עם המקל אל גרֶצְק, כך נקרא כאן באודסה הרחוב שהיהודים סוחרים בו, וכבר יש לי עשרים אלף עסקים קטנים: אני רוצה חיטה – יש חיטה, סובין – יש סובין, צמר – יש צמר, קמח, מלח, נוצות, צימוקים, שקים, דגים מלוחים – בקיצור, כל מה שיש לו שֵם אפשר למצוא פה, באודסה… הנה, לא מזמן הגיע לפה שַמָּש אחד, והוא עוד לא גמר לומר "שמע ישראל" וכבר זכה בשלושים אלף, ועכשיו הוא מצפצף על כולם. אני אומר לך, זוגתי היקרה, הזהב פה ממש מתגלגל ברחובות." עם זאת, הקהילה היהודית סבלה מפוגרומים חוזרים ונשנים במהלך השנים. במהלך הפלישה הנוכחית לאוקראינה, הצליחו הרב אברהם וולף, שליח חב"ד ורבה הראשי של אודסה, המנהל ביחד עם אשתו חיה את בית היתומים במקום, לפנות את 120 הילדים השוהים בו לאזור מקלט. בעיר פעילה גם קהילה גדולה, מיסודה של ישיבת ‘אור שמח’ מירושלים, בשם "תקווה" בראשות הרב שלמה בקשט. הקהילה מקיימת פעילות ענפה של קירוב והפצת יהדות בקרב תושביה היהודים של העיר המתגוררים באודסה, מפעילה גני ילדים, בתי ספר יסודיים, תיכוניים, ואוניברסיטה יהודית.

אוסטרוג (אוסטרואה) – עיר במחוז ווהלין, הייתה מרכז מסחרי חשוב ואחד המרכזים היהודיים המובילים בווהלין. בין המנהיגים הבולטים שפעלו בה היו רבי שלמה לוריא, המהרש"ל (חי בסביבות 1550); רבי שמואל איידלס, המהרש"א (חי בסביבות 1580); רבי דוד הלוי סגל, הט"ז (חי בסביבות 1600); רבי אברהם גומבינר, בעל 'מגן אברהם' (חי בסביבות 1600); רבי ישעיה הורביץ, השל"ה, ועוד. בראש הקהילה החסידית עמד רבי יעקב יוסף (שנודע בכינויו רב ייבי, על שם ספרו), וגם רבי פנחס מקוריץ התגורר בעיר תקופה מסוימת. לאחר כניסת כוחות הנאצים נרצחו ב-1942 כמעט כל 10,000 יהודי העיר, בסיוע אנשי המקום.

בספר "כוכבי אור" מובא מעשה שהיה: קהילת אוסטרהא סבלה רבות מן הגויים המקומיים, ואחת הגזירות שנגזרו עליה הייתה שכל הלוויה שיצאה לבית הקברות היהודי חייבת לעבור דרך בית תיפלה שהוקם על ידי הנוצרים בסמוך לבית העלמין. דרישה זו, משקוימה, לוותה תמיד בבזיונות רבים מצד כמרי הכנסיה ופעמים רבות הגיעה גם להכאות. לא זו בלבד, בכנסיה זו פעלו כוחות כישוף חזקים שהשפיעו על העוברים בסמוך לה והעלו בליבם מחשבות של כפירה ועבודה זרה. משהגיע זמנו של המהרש"א להיפטר לבית עולמו, ציווה כי על מיטתו יניחו את ספריו. "אל דאגה", הבטיח, "בקרוב תסתיים הגזירה". קהל עצום ליווה אותו אל מקום מנוחתו. מן החלון של הכנסיה הטמאה השקיף הכומר הראשי על הציבור הרב המתקרב למקום וחייך בהנאה. הוא צלצל בפעמונים המכושפים והתבונן מבעד לחלון, אולם איש מבין מלווי המיטה לא קרב אל הכנסיה. הקהל הרב עמד מלכת, והנה קם המהרש"א וישב על משכבו, נטל בידו את חיבוריו והחל מעיין בהם. עם כל דפדוף – החלה הכנסיה לשקוע יותר ויותר בעומק האדמה. ומששקעה כולה במקום הראוי לה – עצם המהרש"א את עיניו וחזר להיות נפטר כשהיה…

מז'יבוז' – אחת משלוש הקהילות היהודיות העתיקות ביותר באוקראינה, ומקום מגוריו של מייסד תנועת החסידות – רבי ישראל בעל שם טוב ושל רבי ישראל סירקיש, הב"ח. בזמן פרעות חמלניצקי בשנת 1648 נרצחו בה כ-600 ראשי אב. פרעות נוספות התרחשו בה בשנים 1651 ו-1664 ובתחילת המאה ה-18. בין תושבי העיר הידועים היה רבי ברוך, נכדו של הבעל שם טוב ודודו של רבי נחמן, וכן רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא, ה"אוהב ישראל". עם כניסת הנאצים לעיירה, הקיפו אנשי הגסטאפו ועוזריהם האוקראינים את יהודי הגטו וריכזו אותם בכיכר העיר. הצעירים רוכזו ונשלחו למחנות עבודה, ויתר היהודים, כאלף במספר, נרצחו על גדות נהר הבוג. כ-2,500 יהודים הצליחו להסתתר בבונקרים ובכפרי הסביבה, ובמשך שלושה שבועות נמשך ציד היהודים, בסיומו נמנו כ-3,500 הרוגים שנקברו בקבר אחים מחוץ לעיר. מעטים מאוד מבני קהילת מז'יבוז' ניצלו. עם תחילת הפלישה הרוסית הנוכחית, הפך ציון הבעל שם טוב לנקודת כינוס של מאות פליטים יהודיים הנסים מחוץ לאזורי הקרבות, בבחינת "זכותו יגן עלינו…"

לבוב (לביב, למברג) – העיר הגדולה ביותר בגליציה המזרחית, ששימשה אזור מעבר בין מזרח למערב אירופה. יהודים חיו בה מתקופות קדומות מאוד. בזמן פרעות חמלניצקי (ת"ח-ת"ט) סבלו היהודים באזור אבדות גדולות בנפש, אך בעיר עצמה ניצלו היהודים תמורת תשלום כופר עצום. בין תלמידי החכמים הבולטים שחיו בה היו רבי יהושע פאלק, מחבר 'ספר מאירת עיניים' על חושן משפט, ורבי דוד הלוי, מחבר 'טורי זהב' (ט"ז) על השולחן ערוך. בתחילת המאה ה-19 החלה ההשכלה לחדור לעיר ובהמשך היא הייתה אחד משדות הקרב העיקריים במלחמת ההתבוללות.
אחרי מלחמת העולם הראשונה עברה העיר לשליטת פולין, והייתה המרכז היהודי השלישי בגודלו בפולין, עם כ-100 אלף יהודים. רובם נרצחו בידי הנאצים בסדרת גירושים ברוטלית, שבוצעו בשיתוף פעולה מצד אזרחי המקום. לאחר סיום מלחמת העולם השניה בשנים תש"ו-תש"ז, בעקבות הסכם שנחתם בין ממשלת ברה"מ וממשלת פולין המתחדשת, ניתנה רשות למשך זמן קצוב לבעלי אזרחות פולנית לעזוב את ברה"מ. המעבר התקיים (בעיקר) בלבוב. בעקבות כך נקבצו רבים ללבוב על מנת לעבור את הגבול (בדרך זו עזבו חסידי חב"ד רבים את המדינה, ומבצע ההברחה נקרא לימים בשם 'יציאת רוסיה תש"ו').

סלאוויטא – מקום משכנו של בית הדפוס הנודע שנוסד בשנת תקנ"ב (1792) בידי רב העיירה, רבי משה שפירא בן רבי פנחס מקוריץ. הדפוס נועד במקור להדפסת ספרי חסידות, אך נודע במיוחד במהדורות המפוארות של התלמוד הבבלי שהודפסו בו. גם המתנגדים לא היססו להשתמש בהן למרות אופיו החסידי של הדפוס. הדפסת התלמוד הבבלי הייתה כרוכה בעלויות גבוהות, וכדי לאפשרה קיבלו בני משפחת שפירא בשנת 1807 אישור מרבנים בולטים (בהם רבי שניאור זלמן מלאדי) כי הזכויות להדפסתו יישמרו להם למשך 25 שנה. ש"ס סלאוויטא הוא יקר המציאות בימינו, שכן בניגוד לש"ס וילנה שנדפס במהדורות רבות, נדפס ש"ס סלאוויטא בשלוש מהדורות שלמות בלבד. חוקר התלמוד רבי רפאל נתן נטע רבינוביץ כתב עליו: "…הדפוס הוא נעים ואין ערך ליופיו".
בעקבות עלילה כאילו האחים שפירא, שניהלו את בית הדפוס, אינם מעבירים את הספרים לצנזורה, הוצא בשנת תקצ"ו (1836) צו לסגירת כל בתי הדפוס העבריים, פרט לדפוס ראם ולדפוס נוסף בז'יטומיר. לאחר שלוש שנים נפסק כי כל אחד מהאחים יולקה 1,500 מלקות ויגורש לסיביר לשארית חייו. לאחר ביצוע העונש היה מצבם הגופני של האחים שפירא רעוע, ובמשך 17 שנים הם עברו מבית חולים אחד למשנהו ומבית כלא לבית כלא. מסופר כי במהלך שהותם בבית הכלא כתבו האחים ספר תורה קטן. שנים אחר כך נרכש הספר עבור הרבי מלובביץ' והוא נהג לרקוד עמו בהקפות שמחת תורה ("ספר תורה של ירושה").

צ'רנוביל – מקום מושבו של רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, מתלמידי הבעל שם טוב ומחבר הספר המופלא "מאור עיניים". מסופר עליו שפעם, בעיצומו של החורף, עלה לציונו של הבעל שם טוב. הקור היה עז והוא נעל לרגליו נעלי בית דקות, ובכל זאת שהה בחוץ כשעתיים. שאלו אותו, איך יכולת לסבול קור שכזה? וענה: הבעל שם טוב משך לכאן אוויר של ארץ ישראל, ובארץ ישראל האוויר חם… בשנת 1986 התפוצץ סמוך לעיר כור גרעיני, ומאז היא פונתה לחלוטין מיושביה.

קרמנצ'וג – עיר מסחר פעילה, שהתפרסמה בקהילה החב"דית הענפה שלה. בסוף המאה ה-19 הייתה כמחצית מאוכלוסיית העיר יהודית. בשבתות שררה אווירה שבתית מובהקת וכל עסקי היהודים היו סגורים ללא יוצא מן הכלל. כך זכתה העיר לכינוי "ירושלים דאוקראינה". בעיר כיהן רב העיר רבי אהרן, נכדו של בעל התניא, שהיה נשוי לבתו של רבי נחמן מברסלב. במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשישיבת "תומכי תמימים" נאלצה לעזוב את לובביץ', הוקמה הישיבה המרכזית בעיר קרמנצ'וג, הרחק מקו החזית. גם ישיבת סלובודקה נדדה לעיר בתקופה זו. במהלך השואה הצליחו רוב יהודיה להימלט לפני כניסת הכוחות הנאצים ימ"ש, ונותרו בה רק 9,000 יהודים מתוך כ-40 אלף שהיו בה. אולם אלה שנותרו בעיר ולא התייצבו למפקד, הוסגרו לאחר מכן על ידי אוקראינים מקומיים לידי הנאצים ונרצחו מיד לאחר מכן.

ברדיצ'ב – תוארה כעיר יהודית טיפוסית בעלת השפעה חסידית חזקה. בתקופת השיא היו בה שמונים בתי כנסיות ובתי מדרשות, בהם גם משכנו של רבי לוי יצחק, "סניגורם של ישראל" ואחד מגדולי החסידות. אחת מתפילותיו שנשא לפני התיבה בימים הנוראים הייתה: "ריבונו של עולם, מה תרצה מעמך ישראל? כתבת בתורתך "דַּבֵּר" – אל מי לדבר? – "אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". "אֱמֹר" – אל מי? – "אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ממי תבקש? – מבני ישראל. את מי תברך – את בני ישראל. שואל אני לפניך – מה תרצה מעמך ישראל? הלא יש לך כּשֹדיים, פרסיים, ישמעאלים, מִדיָינים? מה לך מעמך ישראל! אלא מה – מתעסק אתה אתם בגלל שהם בניך! "חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם"… ציונו של רבי לוי יצחק כוסה עפר ב-1938 על מנת שלא יושחת, ולאחר נפילת מסך הברזל שבו יהודים לפקוד את מיקומו המוערך ובנו על גביו מחדש אוהל תפילה. בשיפוץ שנערך לאחרונה באזור התגלו לפתע המצבות המקוריות של האדמו"ר וילדיו – בדיוק תחת האוהל.

ברסלב – עיר קטנה על גדת נהר הבוג, שהייתה בעלת קהילה חסידית קטנה אך לא נחשבה למרכז יהודי חשוב. השינוי הגיע רק לאחר שרבי נחמן קבע בה את מושבו בשנותיו האחרונות, ולאחר פטירתו העיר הפכה למרכז של חסידיו בהנהגת רבי נתן, שטמון בה עד היום.

זלוטשוב – עיירה במערב אוקראינה, מקום משכנו של רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, מתלמידי הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש, שהיה אחד ממסדרי הניגונים הבולטים בחבורה. אחד מניגוניו נקרא בשם ניגון "התעוררות רחמים רבים", ומקובל שהבעש"ט ביקש שינגנו לפניו ניגון זה קודם הסתלקותו. לאחר שניגנו אמר הבעש"ט: "מבטיח אני לדורותיכם, שמתי, היכן ומי שינגן ניגון זה, אזי בכל היכל שרק אהיה – אני אשמע". לאחר כיבוש העיר על ידי הצבא הגרמני, פתחו בה פורעים אוקראינים בפוגרום קשה בו נרצחו כ-3,000 יהודים. רוב יהודי העיר חוסלו בהמשך במחנה המוות בלז'ץ ובבורות ירי בקרבת העיר.

מזריץ' – עירו של דב בער, "הרב המגיד", גדול תלמידיו של הבעל שם טוב וממשיך דרכו. המגיד ממזריץ' טיפח את גדולי הדור השלישי של החסידות ושלח אותם להפיץ את תורת הבעל שם טוב בכל מזרח אירופה, וביניהם: רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו רבי זושא, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי מנחם מנדל מויטבסק ("פרי הארץ"), רבי אהרן מקרלין, החוזה מלובלין, וכמובן צעיר תלמידיו – רבי שניאור זלמן "בעל התניא".

באחת העדויות הבודדות שיש בידינו על תולדות החסידות ממקור חיצוני, כתב המשכיל שלמה מימון עדות על ביקורו אצל המגיד בעיר מזריץ': "ובכן באתי ביום השבת אל הסעודה המלאה הדרת קודש ומצאתי שם המון אנשים נכבדים, שבאו לכאן מגלילות שונים. לסוף הופיע גם האדם הגדול בהדר דמותו המעוררת יראת הכבוד, הוא לבוש מלבושי אטלס לבן, אפילו נעליו וקופסת הטבק שלו היו לבנות (הצבע הלבן נחשב בעיני המקובלים סמל החסד) הוא נתן שלום לכל אחד ואחד מן האורחים החדשים, הנאספים הסבו לשולחן ובשעת הסעודה שררה דומיה חגיגית. משגמרו לאכול פתח הרבי בנגון נאדר ומרומם את הרוח…". בהמשך תיאר מימון כי במהלך הסעודה המגיד קרא את שמות החברים החדשים ואת שם מקומם, וביקש שכל אחד יאמר פסוק, ולאחר מכן המגיד דרש ושזר את כל הפסוקים בדרשתו. בעת הדרשה הבינו המשתתפים החדשים מדבריו "דבר הנוגע אל עצמו, ואל העניינים הקרובים לליבו".

ברודי – התפרסמה כעיר של תלמידי חכמים ופוסקי הלכה, ונודעה גם כמרכז של לימודי קבלה בזכות יושבי ה'קלויז' המפורסם שלה, שבו ישבו באופן קבוע מספר מצומצם של תלמידי חכמים ולמדנים מופלגים, שהקדישו עצמם ללימוד תורה. בין חכמיה היו: הרב יחזקאל לנדא בעל ה"נודע ביהודה", רבי חיים צאנזר (לא רבי חיים מצאנז), רבי נחמן מהורדנקא, רבי אברהם גרשון מקיטוב גיסו של הבעש"ט ורבי אפרים זלמן מרגליות בעל "בית אפרים". ברודי הייתה מרכז יהודי אינטלקטואלי, אחד ממעוזי תנועת ההשכלה היהודית והיהדות האורתודוקסית בגליציה. בשנת 1847 עצר הסופר הצרפתי אונורה דה בלזק בברודי בדרכו לאוקראינה. לאחר ביקור בעיר, אמר: ”יהודי ברודי, למרות המיליונים שהם יכולים לעשות, לא יעזבו את הטקסים שלהם מאחור“. הקהילה כולה הושמדה במהלך השואה.

נדבורנה – העיר התפרסמה בשושלת החסידית הענפה שפעלה בה – שמוצאה ברבי מאיר מפרמישלאן. על האדמו"ר הראשון מנדבורנה, רבי ישכר בער לייפר, סופר כי מדי יום ביומו כשהיה מגיע לקריאת שמע היה נופל ומתעלף מרוב דבקות, וכך שוכב היה על הארץ אין-אונים זמן רב, ומששבה אליו רוחו שב היה וממשיך. בנו רבי מרדכי מנדבורנה אמר פעם: "כשהיה אבא מארי נצרך להתפנות בשעת תפילתו היה יורד אט אט מדבקותו מסיר את התפילין ויוצא, אולם, האמינו לי, שיהודים רבים מתברכים – שבשעת קריאת שמע תהיה להם דביקות זו". מאפיין בולט בשושלת נדבורנה המורחבת הוא שכל בן הרוצה ומסוגל לעשות זאת הופך לאדמו"ר לאחר נישואיו. בשל כך שימשו בה עד היום, הדור העשירי, יותר מ-100 אדמו"רים.

תודה לאביחי לנגסנר על עזרתו בהכנת הכתבה