איש אשר רוח בו

איש אשר רוח בו

חולמים ומגשימים

אביעד שלנו הי"ד, ושיר שלנו תבדל"א. הייתם שני ילדים עם עיניים גדולות ומלאות תום, מלאי אידיאלים, וכאשר גיליתם את התדר המשותף ביניכם – מיד ניצתה שלהבת אהבתכם. גדלתם בקהילת מצפה יריחו הנפלאה, התחתנתם בני 18, ילדים גדולים מהחיים, מחפשים כל הזמן כיצד להיטיב עם הכול וכיצד למלא שליחותכם בעולם.

אביעד שלנו האהוב, כבן היית לנו. מהר מאוד גילינו את אישיותך המופלאה. הרצון לעזור ולסייע בכל דבר, החיוך המבויש, ההירתמות לכל משימה, הצניעות והשמחה, "אך שמח". תמיד היה שגור בפיך: "אין בעיה", "מה הבעיה", "נארגן", "נסדר".

ככל שנקפו השנים, הלכה ונחשפה אישיותך המיוחדת. בעל ואב למופת, מפרגן ודואג, מוצא זמן ללמוד עם חגי, להיות עם הילדים, צוריה כרמי ורפאל, ואפילו להתחיל לתכנן את הבר מצווה. אוהב את הילדים וכל הזמן מפתיע.

מהר מאוד נכנסת לשאת בעול עם הציבור. היית כתובת לכל דורש, מבקש תמיד לעזור, עם יכולת מדהימה ליצור קשר עם אנשים פשוטים ועם שרים, ולדחוף עוד ועוד פרויקטים לטובת הכלל. הייתה בך יכולת מופלאה לעבור כל מכשול, בירוקרטי או בין אנשים. ידעת לאבחן במהירות היכן מונחת הבעיה ולפתור אותה. לסול מסילות לליבות בני אדם, להקשיב, לשכנע ולמצוא את הדרך הנכונה שתוביל להשגת המטרה הסופית, והכל בדרכי נועם, שכולם יהיו מרוצים. כשמך שלמה, שהשלום שלו.

כך מצאת זמן גם לעבוד וגם לדחוף כחבר מזכירות את תכנון שכונת הבננה ואת בריכת הישוב, ועוד ועוד פרויקטים, וכך הלכת להקים את השכונה בגבעה ואת בית הכנסת במרכזה. חברי הגבעה קראו לך 'המנוע'. אתה היית היוזם והדוחף, הרוח החיה.

לפני כחודש הכנסנו לבית הכנסת שלכם את ספר התורה שכתבנו לעילוי נשמת ההורים ובני משפחה. כאשר דיברנו על הרעיון עדיין לא היה כלל בית כנסת, אבל אתה אמרת לי כהרגלך "אין בעיה, יש כבר תכניות, יהיה!" אני מודה שקצת פקפקתי, ידעתי כמה אתה עסוק, איך יהיה? אבל אתה, ושיר לצדך, תכננתם והזזתם. יחד עם החברים בגבעה חפרתם ויצקתם ובניתם, והכל קם וצמח לנגד העיניים. אני זוכר שחודשיים לפני שאלתי אותך מה אתה חושב שיהיה מוכן עד התאריך והשבת, והשבת: "הכל".

תוך כדי מילואים חוזרים נכנסת לעשיה בקצב בלתי נתפס. באירוע הכנסת ספר התורה אמרתי לציבור שאם היו באים לפני שבוע עוד לא היו משתלבות מסביב לבית הכנסת, ולפני חמישה ימים עוד לא היו חיפויים לקירות, ואתמול עוד לא הייתה גדר סביב גן המשחקים… אבל אתה טיפסת על הקירות והבאת פועלים ודאגת שישנו במקום ויספיקו הכל. אם חושבים על זה, בחודשים האחרונים של חייך עסקת באינטנסיביות ובהתלהבות בהקמת בית כנסת ובמקביל בהקמת ביתכם הפרטי החדש. כמה חלמת להיכנס אליו, אבל נתת כל הזמן קדימות לצרכי הכלל ובמיוחד לבית הכנסת. באתי אליך לפני זמן מה, ואמרתי לך שיש סכום שייעדתי לכם להקמת ביתכם. שמחת, אבל אמרת לי שאשמור אותו כרגע אצלי והסברת: "פשוט אם אני אקח אותו עכשיו, הוא ייעלם בתוך צרכי בית הכנסת…". והדבר חזר על עצמו, כל סכום שהשגת היה מיועד מיידית לבית הכנסת.

איזה הספק לאיש אחד. מה שאנשים לא מספיקים שנים רבות – עשית בימים.

ספר התורה נכנס להיכל ביום כ"א אלול. מי היה יכול לחשוב כי חודש בדיוק לאחר מכן, ביום רביעי כ"א בתשרי (א"ך שמח), יום הושענא רבה, יעלה ספר תורה בסערה השמיימה, צדיק מהרוגי מלכות הדומה לספר תורה.

גיבור ואיש מלחמה

אנו נמצאים בתקופה גדולה והרת גורל לעמנו. אנו חשים את גודל הסכנה אליה הגענו כתוצאה מטיפוח אשליות וחלומות שווא, אשליות שהאויב הוא לא אמיתי, או שניתן להתמודד איתו בפיתויי כסף ודחיית הקץ. עלינו לדעת מה עומד לפנינו, שכן לא חסרים לנו אויבים ושונאים שהיו שמחים לפתוח את שערי אושוויץ מחדש. עלינו להבין את גודל הסכנה אליה הגענו. הכל יודעים כי האויב מצפון היה מוכן לפריצה נוראה ולהגשמת תכניתו לכיבוש הגליל. עלינו לעמוד על נפש עוללנו וטפנו בלא היסוס ובלא מורך לב.

כמו כל משפחת לוחמי צה"ל, חששנו שיקרה לך משהו, אבל ידענו כמה חזק אתה ואיזה מקצוען אתה. הרי בכל דבר מעשי היית שתי רמות מעל כולם. אמרנו: אביעד? הוא ידע להסתדר. הוא יקפוץ, הוא עירני, מקסימום ייפצע ויקום. אבל "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". בשמים רצו אותך לידם, ואנחנו כולנו נותרנו כאן להתמודד עם לכתך מעמנו.

היית דמות של יהודי שורשי ולבבי, והתעלית ביום האושפיזין של דוד המלך לדמות של לוחם מבית דוד, איש ללא חת ואיש אשר רוח בו.

התבוננתי בך בשנים האחרונות וראיתי את צמיחתך. הפכת למנכ"ל. מנכ"ל של מעשים טובים, כתובת לכל עזרה וסיוע. רבים פנו אליך לעצה ועזרה, ואתה הלכת ופיתחת שאיפות עוד יותר גדולות, להגשים חלומות גדולים. אתה ושיר הייתם חמ"ל מבצעים מלא אנרגיה. האמנת בכל מאודך בגאולת ישראל, ושאיפתך הגדולה הייתה לתרום באופן משמעותי להשגת מטרה זו.

יצאת בשליחות עמך, עלית והתעלית. כאבת עד מאוד את קולות החולשה וההחלשה העולים בקרב המחנה, והיית נחוש להיות מאלה המחזקים ומאמינים. שאבת כוח מהרוח הגדולה של הלוחמים הנמצאים בשטח ומחוללים את המערכה, ואמרת לי: "עם הרוח הזאת יש תקווה גדולה".

ערב חג הסוכות. החג מתקרב ואני רץ סביב ההכנות ובראש מחשבה: אני חייב לתת חיבוק לאביעד לפני החג, מחר בבוקר הוא חוזר ללבנון. בדקות האחרונות אני רץ לרכב ודוהר לגבעה. נכנס ומוצא את אביעד עסוק באגידת ארבעת המינים שקניתי לפני כמה ימים עם הילדים והנכדים.

אני מצטרף. קושרים. "מחר אתה חוזר?" אני שואל. אביעד משיב בחיוב. הבן, רפאל בן הארבע, מרים את הראש מהמשחק על הרצפה ופולט משפט מצמרר: "אל תלך", הוא אומר, "אתה תמות שם". צמרמורת. אבל שנינו מתעלמים וממשיכים בשלנו.

"ראית את הלולב הטקטי שלי?" שואל אביעד. מסתבר שביציאה הקצרה אביעד קפץ לארגן צינור קשיח, סגירה, לולב קצוץ לגודל המינימלי, אגוד היטב, יושב לו בתוך מטול שנראה כמו אר. פי. ג׳י. או חצוצרה של הלויים בבית המקדש. אביעד מניף את המטול. "זה יחזיק מעמד שם גם בסבך", הוא אומר בחיוך, "כל החבר׳ה יוכלו ליטול לולב". ושיר מוסיפה: "הנשק החדש נגד החיזבאללה".

סיימנו. הזמן דוחק, החג בפתח. אביעד מלווה אותי החוצה. אנו מביטים על הבית ההולך ונבנה מאחורי הקרוואן. מול הרי מואב, מול יריחו. עכשיו השקיתי את הבטון של התקרה שיצקנו לפני כמה ימים. אנחנו מביטים. אביעד רציני. אני חש שראשו נמצא שם במלחמה, אליה הוא חוזר מחר בבוקר. לפתע אנחנו מתחבקים. חיבוק חזק וארוך, כזה שלא היה. אביעד היה ביישן, לא איש של חיבוקים. בעצמי הופתעתי מעוצמת החיבוק. לא ידעתי כי זוהי פרידתנו האחרונה.

אחר כך יתברר כי הרבה אנשים זכו לפתע בחיבוק מפתיע, במעגלי החברים, בעבודה ובמשפחה. הנשמה ידעה. גם ההורים, אלי ונעמה, חשו. גם הם זכו לזמן איכות מיוחד עם אביעד שהתברר כפגישת הפרידה.

למחרת בבוקר הוא יצא. עוד הספיק בשעה שש בבוקר לשפצר את הקסדה בעזרת השכן אבי.
הוא הלך ללא מורא, גיבור ואיש מלחמה היודע את משימתו. וכדברי המדרש: יצא בלולבו כאדם שיוצא מלפני השופט זכאי שהוא שמח. ביום הושענא רבה עלה זך ונקי לישיבה של מעלה בהגינו על עם הקודש יחד עם חבריו הקדושים, הי״ד.

עזרת ישראל מיד צר – בהידור

"בן שמונה עשרה לחופה" אמרו חז"ל, ושיר ואביעד, שני עובדי ה' באמת, הקימו בית בישראל בדיוק ככתוב. מטבע הדברים קצת דאגנו. ידענו כי שיר בוגרת מאוד, אבל את אביעד עדיין לא ממש הכרנו. אמרנו: מה בוער? לא ידענו כי הזמן קצוב. כלומר, ידענו כי הכל מאמינים שהוא יתברך חותך חיים לכל חי, אך לא ידענו שהקצבה קצרה יותר מהרגיל, והזמן דוחק, והזוג צריך להספיק להכניס הרבה ב־13 שנים.

בשיחה עם אביעד הבהרתי את עמדתי. "אתה בטח מבין", אמרתי, "שאם מתחתנים השירות הקרבי יורד מעל הפרק, כן? הרי לא תשאיר את אשתך הטריה בבית לבדה ותלך לשירות קרבי תובעני. אתה תשרת בתפקיד עורפי קרוב לבית. נראה הגיוני, כן?"

אביעד הנהן בראשו ואמר בחכמה ובחיוך מבויש: "ברור, 'נקי יהיה לביתו'…", רק לא הוסיף "שנה אחת".

גם את המצווה הזאת הוא קיים ובהידור, ויחד הניחו את היסודות הגשמיים והרוחניים לביתם החדש.

ערב אחד, בחלוף שנה וקצת, הוזמנתי לכוס קפה בביתם. בזהירות שיר הודיעה, "החלטנו להתגייס". שאלתי לאן, והתשובה: גולני. הבנתי כי המערכה אבודה ואיחלתי להם בהצלחה.

ידעתי שאני גאה בהם. השירות הצבאי הינו בראש ובראשונה זכות גדולה ולא כל אחד זוכה בה. וגם אם יש המוותרים על קיומה של מצווה זו הרי אין אנו רשאים ליבטל ממנה. וכשם שלא יאמר אדם: איני מניח תפילין, איני שומר שבת, מפני שאני עסוק במצות תלמוד תורה, כך לא יאמר שאינו עסוק במצות הצלת הכלל משום שהוא עסוק בתורה, שכן אנו מצווים לשמור את כל המצוות הכתובות בתורה שיש בידנו לקיימן.

2,000 שנה אשר גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו השכיחו מאיתנו תורות רבות, ובתוכן שכחנו את תורת הלחימה לקיומה של מצות עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. כיצד עושים זאת? באים גיבורי דורנו, אביעד ושיר וכל הלוחמים, ומלמדים אותנו.

וכך, לאחר שנה ומשהו, צעדה משפחת ניימן הצעירה לבקו"ם להתגייס לגולני, ואביעד עם התינוק חגי על הידיים. צלם עיתון ידוע הנציח את המעמד והם יצאו לדרך.

בתקופה הראשונה טירונות, אחר כך אביעד עובר לרבנות ולבסוף, בדיוק לפי התכנית, הוא דואג להשתבץ בחזרה כחייל קרבי מן השורה בחטיבת כרמלי, רבת המעש והעלילה.

כאשר שאלו את אביעד מדוע הוא חוזר לשירות הקרבי, הוא השיב: "הלא יבוא יום ותהיה מלחמה, עוד בתקופה שלנו. ואין שום מצב, אבל ממש אין, שבזמן מלחמה אני לא אהיה שם".

ומאז ועד יום עלייתו הוא לא החמיץ אפילו שירות מילואים אחד. תמיד מתייצב, תמיד בזמן, ותמיד עם חיוך שלא נגמר ודאגה לכל דבר.

"ניימן יניימן"

במלחמה הכל נתעלה, באו החברים וסיפרו כיצד ניימן דואג לכולם.

הוא תמיד הראשון בכוח, מקצועי ויסודי, עם הנגב כמובן.

יצאנו מעזה להתרעננות? הוא מסתובב ודואג לפעילות, "נביא רבנים שיתנו שיעורים".

מגיע חייל חדש למילואים? הוא דואג לקבל את פניו בחיוך רחב ולדאוג לנחיתה כמה שיותר רכה.

כשהיו בעזה, העמידו צוות צלפים בבניין נטוש שהיה מנותק מחשמל. הוא ראה את הצלפים מזיעים ולא שקט עד שאסף כבלים, חתך, חיבר, משך והמאווררים שהיו במקום החלו לפעול.

הוא בודק את ההודעות שיוצאות למשפחות מהנייד של האחראי לכך. "שיהיה יותר רך" הוא אומר, "שלא נדאיג אותם". "מאז הקפדתי עוד יותר", מספר החבר.

בכל שאלה או דילמה, אביעד הוא הכתובת ועצתו מתקבלת. הוא המכריע, וגם המפקדים מבקשים לדעת את דעתו.

ויש מושג חדש בפלוגה: "לניימן", זאת אומרת: לארגן. ניימן יניימן.

כשעלו לצפון, היו בעמדה פנימית אשר גם הרכבים הצה"ליים הסתבכו לצאת משם. לאביעד היה רעיון: צריך כאן את הטרקטורון, אז הוא קפץ הביתה והביא אותו ישר לצפון. ולא רק אותו, גם את הג'יפ וגם עגלה, והכל הועמד לטובת המחלקה והפלוגה.

עם הטרקטורון הוא הפך להיות הנהג הפרטי של אמיתי המ"מ (אשר כולנו מתפללים לרפואתו). בהמשך הגיע המג"ד עם החפ"ק וגילה להפתעתו טרקטורון בין השיחים. החבר'ה חששו שמא אביעד ייענש, ולא שמו לב כיצד אורו עיני המג"ד. הוא שאל: "של מי?" והם השיבו: "ניימן כמובן". "תקראו לו", אמר, והוא בא. "שלך? יש מפתח?" ואביעד הנהן בראשו. וכך, בתוך דקות ספורות, אביעד דוהר לסיור בגזרה כשמאחוריו יושב המג"ד ואוחז חזק. כשחזרו, לחץ את ידו ואמר: "עכשיו הבנתי לפרטים את גזרתנו, עכשיו אני יודע אם תהיה פלישה של חיזבאללה מהיכן היא תבוא".

בעזה הוא נכנס לבתים ומגלה כי בכל בית יש תמונה של אל-אקצא ומתפעם. "הם יודעים על מה הם נלחמים, ותפקידנו שלנו הוא כי נדע אנחנו על מה אנחנו נלחמים". הוא מחפש ומוצא ציור ענק של בית המקדש, וביציאתו הראשונה הביתה הוא נוסע לצייר ורוכש ממנו את התמונה – אותה הוא תולה בחזית סלון ביתו. לזכור ולהזכיר.

תקצר היריעה. הוא מתרים וקונה, מארגן ללא לאות, קופץ על הג'יפ ונעלם, ואז הוא חוזר ומביא איתו כל חוסר. כאן גנרטור וכאן כדורים, מכונת ברד, מקררים ושקי שינה חדשים, וציוד שהוא אוסף ומביא בכל פעם שהוא קופץ לרגע הביתה. אפילו כיסא מסאז' הוא רכש ב'יד שניה'. קופץ לעכו וחוזר, מעלה לעמדה ומחבר. העיקר שיהיה נוח וכיף לכל החברים.

הוא מחודד חושים, עירני וזריז, יצירתי וביצועיסט.

הסיפורים זורמים מכל עבר, וכולם מכוונים למטרה נעלה ועמוקה. אביעד חי בהכרה עמוקה כי אנו בעיצומה של משימה גדולה. על הפרק עומדת הצלת האומה, לא פחות. עם ישראל, העם הנבחר, אשר משימתו להביא לעולם אור וטוב, קדושה וטהרה, צריך להתעורר ולגלות מחדש את החכמה, הבינה והדעת אשר טבע בו הבורא. למלא את שליחותו ולהבדיל בין אור לחושך ולפעול לניצחון האור. לדעת לזהות את האויבים ולפגוע בהם, על מנת להבטיח את שלום העם היהודי ועתיד עולליו ויונקיו.

הוא חי את גודל השעה ואת עומקה של המצווה הגדולה בה הוא עסוק, והוא מקיימה באמונה שלימה ובשמחה עצומה. בידו ספר 'מי מרום' של הרב חרל"פ והוא לומד כשאפשר.

זוהי עבודתו של בן תורה, המבקש וכוסף לחיים של קדושה. לעשות כל דבר בעיתו, ולא להחמיץ את המצוה. אם על פיקוח נפש או ספקו מחללים את השבת ויוצאים ועושים, הרי בעמידה על נפש האומה של כלל ישראל כולו – על אחת כמה וכמה. ולכן כאשר מנסים לשכנעו לעבור למפקדת הפלוגה הוא מזדעק, "האם לשם כך באתי?"

במכתב שהשאיר אביעד הוא כתב: "לשים לב לפרטים הקטנים שכולם מפספסים. לחבר שמסתכל ומחפש עזרה ולא נעים לו לבקש". ומה שכתב – עשה. רתם עצמו למען חבריו, לאחווה ולשלום, והחיוך נסוך תמיד על פניו.

הכל בקטנה, הכל משמעותי

בהגיע רגע האמת, הוא צעד בחוד הכוח. הם סרקו בכל כוחם, בריכוז ובזהירות רבה, את השטח הלבנוני, והם מצאו. חשפו בונקר גדול ובו כמות אדירה של נשק ותחמושת, פצצות ועוד. באותה שעה נע הכוח הראשון להמשך, צריך לחפות, אביעד בחוד והם מתקדמים לאט. לפתע מזהים פיר באדמה. מתקרבים מעט ואז נשמע פיצוץ ועוד פיצוץ, מושלכים רימונים וארבעה נופלים. האם הספיק אביעד לומר קריאת שמע? זאת לא נדע. פניו שלוות וחיוך דק על שפתותיו כאומר: "קחו את החיים באיזי, הכל בקטנה והכל עובר, אבל הכל כל כך משמעותי" (כפי שכתב במכתבו האחרון).

יש גם פצועים. החובש, גיבור בפני עצמו, מסתער על מנת לעצור שטפי דם, לחבוש ולהציל. הפצועים מבקשים שהוא יטפל בחבריהם לפני הטיפול בהם, ותוך זמן קצר מתבצע חילוץ לאחור בשטח קשה וסבוך, באחוות לוחמים, יחד, יד ביד, הם דוחפים את האלונקות בשבילים דקיקים ושפתותיהם ממלמלות את תפילת הווידוי לחבריהם. יחד כולם קדושה לך ישלשו.

וכל מה ששלו הוא גם שלה, היא העומדת מולו ומסייעתו בתפילה, במחשבה, בדיבור ובמעשה. כך מקיימים מצוות בהידור, בתוך שמחה וביטחון, מתוך שלמות פנימית ואמונה עמוקה.

אשרי העם שככה לו, אשרי העם שאלו לוחמיו ומגיניו. הם עמוד האש ההולך לפני המחנה.

אנו זועקים בקול גדול לכל בני העם על כל חלקיו:

בני אב אחד אנחנו, אחים אנחנו.

אנא, אנא, הסירו כל שנאה. הבה נכבד איש את רעהו. נהיה יחד, נחבק, נסיר מחיצות, נשתחרר מפחדים ומדעות קדומות.

לא לקנטורים וחרמות! לא לכינויים והעלבות! רק אהבת ישראל.

גדלנו על ערכי אהבת ישראל, התורה והארץ, ועומדים אנו יחד עם כל בני עמנו בו אנו מאמינים ללא סייג.

אל מול הסכנה ואל מול הקרבן הכבד, אנו מתחננים: בואו נהיה יחד.

נמשיך ללכת עם הרוב המופלא של בני עמנו, אשר תעצומות נפשו וכוחותיו העליונים מתגלים בתקופתנו בעוצמה אדירה. יחד עם הלוחמים נגיע בעזרת ה' לחוף מבטחים, ובעזרת אלוקי מערכות ישראל ננצח.

ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך.

ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דיבר.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן