בימים אלו מלאו יובל שנים למלחמת יום הכיפורים, אירוע שנצרב בתולדות העם כולו ובפרט בבשרם ובנפשם של הלוחמים שנטלו חלק בקרבות הגבורה.
הרב אהרן איזנטל, אז תלמיד בישיבת "כרם ביבנה", מוצא עצמו ביום השני למלחמה כנהג טנק בחטיבה 679, יחד עם שניים מחבריו – הרב חיים סבתו (ראש ישיבת מעלה אדומים, מחבר הספר 'תיאום כוונות' על אירועי הימים ההם) ששימש כתותחן, והרב אליהו אפללו כטען־קשר – תחת אחריותו של מפקד המגדיר עצמו "אתאיסט", ויחד הם שועטים לקרבות הבלימה ברמת הגולן.
שעתיים של שיחה קולחת זיכרונות חיים העבירו אותנו לעולם אחר. רעמי התותחים, העשן וקריאות הקשר התערבבו להם עם רגעים של גבורה אנושית נדירה ואמונה איתנה, כזו המתגלה בימי מלחמה.
סיפורו של טיקטין
"טיקטין, רד! טיקטין, רד!"
היום השלישי למלחמת יום הכיפורים. הטנק שלימיני, בפיקודו של רס"ן פרץ טיקטין, עלה לעמדת אש, וראה מולו טנק סורי במרחק של 800 מטרים. טיקטין מורה לתותחן שלו לבצע תאום כוונות של תותח הטנק תוך כדי ירי, משימה מורכבת ובוודאי בתנאי קרב. ללא תיאום, התותח לא יפגע בטנקי האויב. הטנקים החלו לירות זה על זה, כשכל טנק סוגר בפגזיו על יריבו. היה ברור שמי שיירה ראשון ישמיד את יריבו, והיה ברור שזה יהיה הסורי, כי הטנק הישראלי התעכב בשל הצורך לתאם את הכוונות תוך כדי הירי. "טיקטין, רד מהעמדה!" צעקו המפקדים בקשר.
טיקטין הורה לצוות שלו: "אנחנו לא יורדים מהעמדה עד שלא נשיג תאום כוונות". הטנק הסורי ירה, ופגע. הטנק העלה אש ועשן. היינו בטוחים שהוא הושמד.
מה שלא ידענו הוא שהפגז פגע בחלק הקדמי של התובה, שבו פלדת הטנק מעובה, והוא לא חדר. הטנק הזדעזע, אבל הצוות לא נפגע. רק אחרי שהתותחן הודיע לטיקטין שהוא השיג תאום כוונות, הטנק גלש לאחור. הצוות התארגן מחדש, עלה שוב ופגע בטנק הסורי בפגז הראשון.
בעיניי, הסיפור הזה הוא תמצית הסיפור של החטיבה שלנו, ואולי בכלל של המערכה בגולן. עלינו לקרב כשאנחנו לא ערוכים בשום מובן שהוא, ואכן בהתחלה ספגנו מכה קשה מאוד. אבל בסופו של דבר, בזכות מסירות הנפש והאומץ של הלוחמים ובעזרתו יתברך, הקערה התהפכה ונחלנו ניצחון.
מפקד לעת מצוא
תפילות יום הכיפורים בישיבה, ישיבת "כרם ביבנה", היו מרוממות. לא ידענו על פריצת המלחמה עד צאת היום הקדוש. כשהדבר נודע לנו עוד התבדחנו; המלחמה הקודמת נגמרה בתוך שישה ימים, זו בוודאי לא תארך יותר משלושה. היינו בטוחים שעד שנגיע למחנה, הקרבות כבר יוכרעו על ידי הכוחות הסדירים.
הגעתי לפנות בוקר למחנה "יפתח", ששוכן דרומית לראש פינה. במחנה בוקה ומבולקה. שלחו אותי לצוות האורגני שלי, אבל כשפגשתי אותו הוא אמר לי: "יש לי כבר נהג. לך חפש לך צוות וטנק." כך! זה היה המפגש המהמם הראשון שלי עם המלחמה.
לשמחתי פגשתי את חברי הרב חיים סבתו, שהיה תותחן מצטיין, וגם הוא חיפש צוות להצטרף אליו. צירפנו את אלי הטען־קשר, ידידנו מהישיבה. מצאנו טנק נטוש בתוך תעלה, ולידו ארגזי פגזים. היה צורך לחמש את הטנק ולזווד אותו. מצבם הטכני של הטנקים היה בכי רע, והיו חסרים פריטי זיווד הכרחיים. תוך כדי שאנו עובדים במלוא המרץ על הכשרת הטנק, הגיע אלינו חייל מבוגר ושאל אם יש לנו מפקד. משענינו בשלילה, הוא אמר לנו, "נעים מאוד, שמי דב פסטרנק, ומעכשיו אני המפקד שלכם".
לא ידענו עד כמה המצב בגולן חמור, והנה ניגש לטנק ישעיהו הולץ, חברנו מישיבת "הכותל", הוא אומר לנו "המצב ברמה קשה, תתפללו!". דב, שעמד בכיפת המפקד וחיזק את המקלע, הרים את ראשו ואמר: "אני רוצה שתדעו עם מי אתם יוצאים לקרב, אני אתאיסט!", משכנו בכתפינו, והמשכנו להכין את הטנק. חיים החל לבצע תאום כוונות מאולתר, ופתאום הגיע קצין וצעק: "מה אתם עומדים פה? המצב בגולן נורא! תעלו מיד למעלה!" ודב הורה לי להניע ולנסוע. חיים לא הספיק לבצע תיאום כוונות.
הגשרים מוכנים לפיצוץ
נסענו על השרשרות דרך ראש פינה לעבר גשר בנות יעקב. בפתח קיבוץ מחניים, עמד קיבוצניק וזרק לכל טנק שעבר שקית תפוחים. היה זה דבר בעתו; לא הספקנו לטעום כמעט כלום ממוצאי צום יום כיפור, ובטנקים לא היו מנות קרב. באחד הטנקים, שאנשי הצוות שלו היו בני ישיבות, התעורר מיד ויכוח אם מותר לאכול את התפוחים, שהרי גידלו אותם בשמיטה… הדיון הזה מדהים אותי גם היום. הלכתית ברור שהיה מותר להם, ובכל זאת, הדקדוק במצוות גבר על הצורך, אף שאין ספק שהם היו רעבים מהצום ובדרכם לשדה הקרב. מפקד הטנק ניסה לשכנע אותם לאכול, אך הם סרבו, ושניים מהם – הרב שמואל אורלן וישעיהו הולץ הי"ד – נהרגו זמן קצר לאחר מכן.
הגענו לגשר בנות יעקב, והנה אנחנו רואים חבלנים מניחים מטענים על הגשר. המצב בגולן היה כל כך קשה באותה שעה, עד שפיקוד צפון ביקש לפוצץ את הגשר כדי שהסורים לא יוכלו להזרים עליו אחר כך כוחות לעמק החולה. לימים גיליתי שהמח"טים בגולן ביקשו מאד שלא יעשו זאת, כי המשמעות היא אבדן הגולן וכל מי שהיה בו. אנחנו לא ידענו זאת באותה שעה. מבחינתנו המשמעות הייתה ברורה: יש סיכוי טוב שמי שעובר את הגשר לא יחזור. דוב אמר לי בשקט בקשר: "רוני, סע."
בדרך ראינו חופת טייס נפרשת בשמים, כלומר – מטוס נפל. אמרתי: "סורי, בטוח". אבל דב אמר: "שלנו". שלושה שבועות לפני כן הכוחות שלנו הפילו 12 מיגים. שמטוס שלנו יפול? אין מציאות כזאת. לא ידעתי שהשמים היו מכוסים על ידי טילי קרקע־האוויר שלהם.
הגענו למה שמכונה "המחצבה", לימים "צומת השריון" – על שם הקרב שלנו. פתאום ראינו תותח מתנייע מגיע בדהרה ועליו מחזה שלא ראיתי מעולם: כחמש עשרה איש, חלקם פצועים וחלקם תלויים על הרכב, והם צועקים: "הסורים כבשו את נפח!" עד לאותו היום לא האמנתי שכוחות שלנו יברחו כך משדה הקרב. זה מתאים אולי לצבאות אחרים; לא לצה"ל. רק אז התחלתי להבין את חומרת מצבנו.
שובר שמירה
בערב נכנסנו אל שטח המחצבה של כפר גלעדי. היה צריך לכוון אותי בזהירות בין האלונקות. עליהם שכבו חבריי, חלקם פצועים וחלקם הרוגים. חיים ואני החלטנו שאנחנו לא נתעניין במהלך המלחמה מי נהרג, מי נפצע ומי עודנו בחיים. במהלך הלחימה, יש להתרכז בלחימה.
זמן לאבל יבוא אחר כך.
במהלך הלילה, המח"ט אורי אור דיבר עם הלוחמים: "אני יודע שעבר עליכם יום קשה מאוד. נכנסתם היישר מיום הכיפורים לשדה הקרב, לא היינו מוכנים. אני רוצה להגיד לכם שמחר מחכה לנו יום קשה עוד יותר. אבל אני מאמין בכם. אני סומך עליכם. אנחנו ננצח".
אורי אמר למפקדים שיש חשש שקומנדו סורי יתקוף אותנו, ולכן כל צוות ישאיר לוחם ער במהלך הלילה. היו לנו ארבע שעות, מחצות הלילה ועד ארבע לפנות בוקר. היינו ארבעה אנשים בצוות. המפקד דוב אמר: "אני אקח את השעה הראשונה, ואתם תתחלקו ביניכם כרצונכם – שעה של שמירה לכל איש צוות". השעה הראשונה היא הכי נוחה לשמירה. חשבתי שזה הגיוני, אחרי הכול, הוא היה המפקד, והכי חשוב שהוא יהיה ערני. אני לקחתי את השמירה של שתיים עד שלוש.
ניסיתי לנמנם בתא הנהג, לצבור כוחות. פתאום אני מרגיש שמישהו פותח את מדפי התא, ואני שומע את קולו של דב: "רוני, קום. תניע את המנוע ותמלא את ג'ריקן המים."
הבטתי בשעוני. ארבע. לא הבנתי מה קרה. אני הייתי אמור לשמור בשתיים… מישהו שבר שמירה! שאלתי את חיים אם הוא שמר במהלך הלילה, והסתבר שגם הוא התעורר בארבע. שלושתנו התעוררנו בארבע. כשביקשנו מדב להבין מה קרה, הוא אמר לנו בצניעות: "ראיתי שאתם כאלה צעירים ועייפים, ועברתם יום קשה. אמרתי לעצמי: ניתן להם לנוח. שמרתי כל הלילה…"
כשחיים שמע זאת, הוא הסתכל עליי ואמר: "אם אלה המפקדים שלנו אנחנו ננצח, אין לי ספק בכך". איך ננצח, הלא היינו כל כך מעטים מול החטיבות הסוריות.
אינסטינקטים של חייל
תפסנו עמדות לכיוון דרום־מזרח. הטנקים הסורים הגיעו לקו החזית בשבע בבוקר, כדי שהשמש תסנוור אותנו. החל קרב שריון בשריון, מעטים מול רבים…
באיזשהו שלב אמרתי לדוב, "אנחנו כבר רבע שעה בעמדת אש. זה זמן רב מדי, מישהו כבר העלה אותנו על הכוונת, אנחנו צריכים לרדת". דוב ענה לי בקשר פנים: "אנחנו כרגע הטנק היחיד בעמדת האש. אם נרד, הסורים יעלו על הרכס שמולנו. אנחנו חייבים לשמור על קו הרכס".
נהג טנק רואה רק טווח קצר לפניו, אך גם בראייתי המוגבלת ראיתי ענני אבק נעים לכיוון הר שיפון, והבנתי שהסורים מנסים לאגף אותנו מצפון. נשארנו רק ארבעה טנקים. מפקד הכוח, רס"ן אמנון רימון, הורה לנו להתכנס אליו.
הגענו לאזור המחצבה, שהיא מין אגן גדול, כשהטנק של פרץ טיקטין לפניי. פתאום הטנק של טיקטין ירה תוך כדי תנועה ודוב צעק בקשר: "תותחן, טווח קרבי, אש!" הבנתי שנתקלנו. חיים אמר "אני לא רואה כלום" ודב צועק "תירה, תירה", על מנת לייצר עשן ואבק סביב הטנק. באותו רגע ראיתי את הטנקים הסורים השחורים על הרכס מולנו, כשהם יורים על הטנקים שלנו.
במלחמה, אין זמן לחשוב, צריך לפעול אינסטינקטיבית. למרות שהאימון שלנו היה קצר ביותר, זה הספיק להטמיע בנו אינסטינקטים, וידעתי מבלי לחשוב שכשנתקלים בטנקי אויב תוך כדי תנועה, יש לבלום ולנסוע אחורה בזיגזג. זה מה שהציל אותנו. במלחמה, מה שמוטמע בך הוא מה שעשוי להצילך. נסעתי אחורנית בזיגזג, כשבקשר נשמע רעש בלתי נסבל. פקודות ללא הרף, קשר עלה על קשר, ופתאום – שקט. דממה. לא הבנתי מה קרה.
קראתי בקשר לדוב, והוא לא ענה לי. נשפתי לתוך הפומית לבדוק את הקשר – והוא היה תקין. קראתי, "חיים? אלי?". איש לא ענה. לפי ההוראות, בהעדר קשר יש לעצור את הטנק. עצרתי. ידעתי שהדבר יהפוך את הטנק למטרה נחה. אבל אלו היו ההוראות, ואותן ביצעתי. חיכיתי להתפתחות, מבלי להבין מה קרה.
ואז שמעתי את קולו העמום של חיים: "רוני, תיטוש!". ניסיתי לפתוח את המדפים, אבל לא הצלחתי להרים אותם. הבנתי בדיוק מדוע. אמרתי לחיים: "חיים, התותח שלך יושב על המדפים שלי". לא הייתה לי אפשרות לצאת. אני לכוד.
מסירות חיים
הטנק היווה מטרה נייחת. משמעות הדבר היא אחת, הוא הולך לחטוף פגז. חיים היה צריך לקבל החלטה ברגע: האם הוא מסכן את החיים שלו, או מוותר על החיים שלי.
המבחן האמיתי במלחמה הוא לא הכושר הקרבי, גם לא קיום המצוות השגרתיות. בסיטואציה הזאת האתגר האמיתי הוא האתגר האנושי. מה אתה עושה ברגעי מבחן? האם אתה נוטש, או מוכן למסור את חייך למען חברך?
חיים עלה על הטנק וניסה לצודד את התותח. אבל המנגנון החשמלי לא עבד. רגע לפני כן הוא עוד היה תקין.
בלית ברירה, התחיל חיים לסובב את התותח עם הידית הידנית. הפעולה הייתה איטית ומתישה מאוד. כל שניה הרגישה כמו נצח. ידענו שבכל שניה עלול פגז לפגוע בטנק. בשלב מסוים חיים אמר לי: "אין לי עוד כוח". בקושי הספקנו לאכול מאז צום יום כיפור. לא היו לו עוד כוחות פיזיים להמשיך ולסובב את הידית. ואני עדיין לכוד.
ובכל זאת חיים לא נטש. הוא מצא ליד תא המפקד פטיש פלסטיק, והחל להלום בידית עם הפטיש. בשארית כוחותיו, הוא הזיז את התותח מספיק על מנת שאוכל לפתוח.
קפצתי מהטנק. חיפשתי את אנשי הצוות וראיתי את דוב זוחל על ארבע במרחק מהטנק. לא הבנתי מה קרה לו; חשבתי שהוא חטף צרור בחזה. צעקתי לעברו "דוב!", והוא לא ענה לי. רצתי לעברו, בעודי ממשיך לקרוא בשמו, והוא עדיין לא ענה. רק כשהגעתי אליו וטפחתי על שכמו, הוא הרים את פניו המפויחות ואמר לי: "אני לא רואה ולא שומע. תיקח אותי".
חסד של טרמפ
רק אחרי הצהרים התחוור לי מה קרה. הסורים ירו לעבר הטנק שלנו, והפגז החטיא, אבל שפשף את הקסדה של דוב המפקד. מעוצמת המכה, מרכזי השמיעה והראיה במוחו נפגעו. מעוצמת המכה גם הקשר ניתק. דוב, לא רואה ולא שומע, נתן הוראה לנטוש, כי חשב שהטנק נפגע בירכתיים, אבל רק חיים ואלי שישבו בצריח שמעו את הפקודה, והם קפצו מהטנק, וכך נשארתי לכוד בתא הנהג עד שחיים חילץ אותי.
הרמתי את דוב, שהיה גדל־גוף, תמכתי בו, והובלתי אותו תוך שאנו מתרחקים מהטנקים הסוריים שיורים עלינו אש מקלעים.
עברנו את הכביש שעולה לעין־זיוון. השכבתי את דוב ליד כמה עצי אקליפטוס. מהטנק השני טיקטין הצליח להיחלץ, אבל כמה דקות אחר כך הטנק נפגע ונדלק. הנהג, דוד מזרחי הי"ד, נהרג מיד, ושלושת אנשי הצוות האחרים קפצו בוערים מהטנק.
לא ידעתי איך נמשיך מכאן. הסורים קרובים. כמובן שלנטוש את דוב – לא עלה בדעתנו.
לפתע קלטה עיני רכב אזרחי נוסע על הכביש מעין זיוון לעברנו. המחשבה הראשונה שלי הייתה: "מה הוא עושה פה, הלא הסורים יורים על כל דבר שזז". המחשבה השניה הייתה: "בטח עיתונאי…" ואז המחשבה השלישית: "זאת ההזדמנות שלנו!". היססתי אם זה יהיה נבון, אבל בכל זאת קפצתי ממקומי על שפת הכביש והושטתי יד לטרמפ…
הוא חלף על פניי.
יש רגעים במלחמה שבהם אתה אומר לעצמך: זהו־זה, "נגזרתי מארץ החיים". זה היה רגע שכזה. נוספה אליו גם תחושת החמצה נוראית: אילו רק היה עוצר, היינו יכולים להינצל, ועתה מאין יבוא עזרנו.
לימים גיליתי שהנהג ברכב הזה היה אוריאל חפץ, איש אצ"ל לשעבר. כשפרצה המלחמה הוא עלה מיוזמתו ברכבו הפרטי לרמת הגולן, נכנס לתוך שדה הקרב וחילץ פצועים שמצא. יש לדעת שבאותו השלב לא היה חילוץ פצועים מתוך השטח. מי שנפגע נאלץ לנסות לחלץ את עצמו רגלית. האיש האמיץ והנפלא הזה עלה עם רכבו הפרטי ונכנס אל תוך המערכה כדי לחלץ פצועים.
כשהוא הגיע אלינו, הוא כבר הספיק להעמיס ברכבו את הפצועים, פרץ טיקטין ושמואל הרשקו. לא היה לו מקום ברכבו, ולכן הוא לא עצר. למעשה הוא הציל את חייהם של השניים. הם היו שרופים בכל גופם ובזכות פינויים לתאג"ד חייהם ניצלו.
התעוררות של אתאיסט
הטנקים הסורים הלכו וקרבו. החלטנו שאיננו יכולים עוד להישאר. תמכתי בדוב, והתחלנו לנוע לכיוון גשר בנות יעקב. בניסי ניסים הסורים לא ירו עלינו, והגענו לצומת השריון. לא הכרנו את הגולן, ולא היה לנו מושג היכן אנחנו נמצאים; ניסינו רק לצאת מהמלכודת הזאת, ולכן פנינו לכיוון מערב. לא יכולתי להרחיק עם דב, ולכן ירדנו מהכביש אל עבר ערוץ נחל בצידי הכביש. דב שכב, ספק מעולף ספק ישן. האדמה רעדה סביבנו, וקולות הירי של טנקים לא חדלו עד שעות אחר הצהרים. לא ידענו אם השטח נכבש על ידי הסורים. על הכביש, לא רחוק מאתנו, חלף נגמ"ש שנראה לנו כסורי. נשכבנו, שלא יראו אותנו.
אחר הצהרים השתרר שקט. דב התעורר והרים את ראשו. הגשתי לו מימיה ושאלתיו "דוב, איך אתה מרגיש?" שאלה אנושית פשוטה.
לתדהמתי הוא ענה לי: "יש א־לוהים!".
הבנו שהשמיעה שלו חזרה.
שאלתי אותו: "מה עושים עכשיו?"
הוא כמו לא הבין את השאלה שלי.
"חוזרים לטנק, נמצא את כוחותינו וממשיכים להילחם".
אמרנו לו: "לא התפללנו היום. לפני שאנחנו חוזרים קודם נתפלל".
התפללנו מנחה ואמרנו את המזמור "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'" פסוק בפסוק כמו שנהגו לאומרו בישיבות. על אותה תפילה כתב הרב חיים בספרו "שלא הייתה חציצה בין הפה והלב".
הרגע האחרון
חזרנו לשדה הקרב. שקט מוחלט שרר בכול. עורבים סבבו בשמים וקרקרו בקול גדול. כל השטח היה מלא בטנקים שרופים וצריחים הפוכים. נכנסנו לתוך גיא ההריגה.
מצאנו את הטנק שלנו. תא הנהג היה מלא רסיסים. גולגל ההינע של הטנק היה פגוע. הבנו מיד שחיינו היו תלויים על חוט השערה. הסורים ירו על הטנק אחרי שנחלצנו. שאלנו את דוב מה עושים עכשיו.
הוא אמר בפשטות, "מתקנים את הטנק, וממשיכים".
הוצאתי ערכת כלי נהג על מנת להתחיל את התיקון. קראתי לכל אנשי הצוות, אבל חיים לא הגיע. הלכתי לחפש אותו. הוא עמד על הטנק והוציא מאחד התאים את התפילין שלו. אמרתי לו: "חיים, השמש כבר שקעה!" והוא השיב לי "נקדימון בן גוריון", והחל להניח את התפילין. לימים הוא יספר בספרו "תאום כוונות" שביום שבו הוא הגיע למצוות, הרב של הקהילה שלו קרא בפניו את הרמב"ם בסוף הלכות תפילין שמי שיש לו תפילין בזרועו וכו' מובטח לו שלא יחטא, שנאמר "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם", והורה לו: "שלא יעבור עליך יום ללא הנחת תפילין!". כידוע הפסוק שציטט הרמב"ם הוא הפסוק של מי ששמו חיים… זכינו שמלאך ה' חילץ אותנו ושם נפשנו בחיים.
מתואר כאן משהו מהאירועים הרבים שחווינו במלחמה, וב"ה התקיים בנו "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי".
מעגלים נסגרים
אחרי המלחמה, שאלתי את עצמי: "מה המלחמה אומרת לי? מה היא החובה שלי בעקבות המלחמה?" בעיניי, המלחמה הסתיימה בניצחון מזהיר. חלקים נרחבים מהציבור שקעו בדיכאון. אני חשבתי להפך: אם מתבוננים במערכה כולה, מהפתיחה בתנאים בלתי אפשריים עד הסיום כשניצבנו במרחק 35 ק"מ מדמשק, הלא זו התגלות נצח ישראל! לכן יש ללכת אל האתגר הבא.
זמן מה אחרי המלחמה הצטרפתי למפעל ההתיישבות. הקמנו את כולל הדיינות בפסגות. כעשור אחרי המלחמה התבקשתי להצטרף לסגל הרמי"ם בישיבת הגולן. היה בכך משום סגירת מעגל. מבחינתי עד אז, הגולן לא היווה מקום נעים: הזיכרונות מהמלחמה היו של אש ועשן, טנקים בוערים וחברים מתים. ובתעסוקת המילואים, כשאבטחנו את היישובים, לוו את הנסיעה בבט"שיות הפתוחות ממטרים של גשם וקור עז. אך משעברתי להתגורר בגולן גיליתי את נפלאות חבל הארץ המקסים הזה, וגדולה היא אהבתי למקום וליושביו.
אני מתעניין לא מעט בהיסטוריה של המלחמה, והיום אני יודע שמה שהחטיבה הזאת עשתה הציל את מדינת ישראל מקטסטרופה. לפני שנים פגשתי את יצחק רבין וסיפרתי לו שהייתי בקרבות על נפח. הוא אמר לי: "זה היה אחד הקרבות החשובים במלחמה". היום אני יודע שהייתה לקרבות שלנו משמעות הרבה יותר גדולה מזו של קרב מקומי, וכי בלימת הסורים בגזרתנו השפיעה על כל המלחמה, ואף על הקרבות בסיני. לחטיבה 679 יש מקום של כבוד בתולדות מדינת ישראל.
הכבוד האמיתי מגיע ללוחמים, בין אם זה מפקד, טנקיסט, איש תחזוקה או אחד מאנשי השיירות הלוגיסטיות, שאפשרו לנו להמשיך להילחם. בין אם תסתכלו על ההקרבה והנחישות של דוב, על הדוגמה האישית של טיקטין, על רוח ההתנדבות הבלתי נתפסת של אוריאל חפץ או על הסיכון העצמי שנטל על עצמו הרב חיים סבתו – המפתח לניצחון הגדול היה הרוח שבאנשים היקרים, אלו וכל הלוחמים הרבים שהערו נפשם לעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם.
מתוך ראיון שנעשה על ידי יעקב חורין, מיזם "דור כיפור 73"
