אז מה היה מיוחד בראש הישיבה שלך? "מה זאת אומרת? ראש הישיבה שלי שימש בחו"ל כרב בכמה קהילות במשך עשרים שנה לפני היותו ראש ישיבה! ורבותיו בחו"ל היו מגדולי גליציה וליטא שלפני השואה ומהם שאב את גדלותו התורנית! ראית את למדנותו העמוקה בספרו 'הדר איתמר' ואת יכולת הפסיקה שלו בשו"ת 'שיח נחום'?"
ראיתי, אבל יש עוד רבנים שמשלבים למדנות עם רבנות ופסיקה.
"וראית שמלבד היותו איש הלכה השולט בכל חלקי התורה הוא היה גם איש הגות? קראת את ספרו 'מסילות בלבבם'? איש הגות והלכה ממש כמו הרמב"ם!"
האמת שקראתי. אולם יש רבנים רבים בציונות הדתית שהם גם פוסקים וגם אנשי הגות, ממש כמו הרמב"ם…
"אבל ראש הישיבה שלי היה גם פרופסור למתמטיקה, ושילב תורה ומדע (גם ממש כמו הרמב"ם…)".
נו… ברוך ה' לא אלמן ישראל ויש לא מעט אנשי מדע שהם גם תלמידי חכמים.
"ומה תאמר על זה שהוא חצב דרך חדשה בלימוד הרמב"ם: ללמוד את הרמב"ם מתוך הרמב"ם עצמו, תוך מבט על הפרק ועל סדר ההלכות ועל ספרות הגאונים ופירוש רבנו חננאל! היש כמותו בלימוד הרמב"ם?!"
האמת שברמב"ם – ראש ישיבתך אכן היה יחיד בדורו. אבל הרבה ראשי ישיבות חצבו דרך לעצמם, זה בחסידות וזה במהר"ל וזה בהוראת הגמרא וזה בתורת הרב קוק…
אז במה היה מיוחד ראש הישיבה שלנו?! התכנסנו השבוע מספר רבנים ותלמידים לספר על ראש הישיבה. ישבתי והקשבתי לדברי הרב גבריאל גולדמן:
"הייתי בחור ישיבה צעיר בתחילת שנות העשרים כשנתבקשתי לשמש ברבנות כפר אדומים. הלכתי לרב לשאול אותו מה לעשות, והרב אמר: 'תלך!'. "אבל הרב, איך אני אדע מה לענות בשאלות של מקווה, עירוב וכשרות? 'אתה תלמיד חכם ותצליח בקלות! ואני אהיה לצידך בכל שאלה'!". הרב גולדמן סיפר כיצד ראש הישיבה דחף אותו לקפוץ למים העמוקים של הרבנות ונטע בו את הביטחון הגמור שהוא יצליח לשחות בהם.
האמת שהופתעתי. הרי גם כשאני ואשתי התלבטנו אם לעבור לשוהם לרבנות קהילה או להישאר בישיבה, הרב אמר לי נחרצות: "מה ההתלבטות? אני בטוח שתצליחו! אני כאן לצידכם בכל שאלה!".
פתחתי גם אני וסיפרתי לחבריי: כשהייתי אברך צעיר וכתבתי את 'הדריכני באמיתך' – ספר הלכה בדיני טהרת המשפחה – הגשתי אותו לרב שאני מכיר. אך עוד לפני שפתח את הספר הוא דחה אותי בגערה: "אתה תכריע בין הש"ך והט"ז?! מה אתה, הגר"ש אלישיב? תשאיר לרבנים גדולים לכתוב בהלכה!". התייבשתי, אבל אזרתי את שארית כוחותיי ופניתי לראש הישיבה לשמוע את דעתו. הרב לקח את הספר ואחרי ימים ספורים חזר אלי ואמר שעבר על כולו. "אתה חייב לפרסם את הספר! הנה אני כותב לך הסכמה!". ואני, שעדיין לא היה לי ביטחון לפרסם, התמהמהתי, אך מדי פעם הוא היה שואל: "נו, מתי יצא הספר?" עד שהוצאתי אותו לאור. הרב נטע בי את האומץ והביטחון לכתוב ולפרסם.
פעמים שהגענו אליו – אני, הרב אלי רייף ורבנים אחרים – בשאלה הלכתית לאחר שכבר השבנו לשואל, כדי לשמוע מה דעתו, ולצערנו התברר שדעת הרב היתה שונה… אבל אז הוא היה רגיל לומר: "כבר הורה זקן!". מי זקן? הרי אנו רבנים צעירים בני שלושים ואילו הוא פוסק ענק בן שמונים! לרב היה חשוב שחס ושלום לא נאבד את הביטחון להמשיך לפסוק ולהורות.
פעם אחת היה לי זוג שכמה ימים סמוך לחתונה גילה שהיה להם טעות בתהליך הטהרה. הזוג היה בלחץ ומיד פנינו לראש הישיבה לבדוק האם יש פתרון הלכתי. אני הייתי רק בתחילת דרכי בהדרכת חתנים וחשתי אחריות למצב, וכבר אמרתי לעצמי: אני לא הולך יותר לקחת אחריות ולהדריך חתנים! ראש הישיבה הסתכל עלינו ולפני שהתייחס לשאלה, הרגיע ואמר: "יהיה בסדר, אל תדאגו, אלו דברים שקורים".
לא רק בענייני הלכה הרב חיזק בנו את הביטחון. פעמים שבאנו להתייעץ בענייני הנהגת הקהילה: מחלוקות, שינוי מנהגים, שלום בית ועוד. הרב פתח בפנינו אופקים רחבים בהנהגה קהילתית ויחד איתנו בירר את השיקולים לכאן ולכאן, אבל ברגע שהיינו שואלים: אז מה בסוף לעשות? הרב היה אומר: "אתה מרא דאתרא, אתה תדע מה לעשות".
עוד תלמיד, עוד רב ועוד סיפור ואנו מגלים שראש הישיבה שלנו היה מיוחד ביכולתו האדירה להעצים את תלמידיו. העניין פשוט צף ועלה ממאות סיפורים שסיפרו ושכתבו התלמידים השבוע מיד לאחר פטירתו. או כפי שניסח זאת הרב רמי ברכיהו, רב המשטרה: הסלוגן של הרב היה: "והעמידו תלמידים הרבה". ואכן הרב העמיד תלמידים רבים על הרגליים.
סיפור רודף סיפור והזיכרון פונה עוד כמה שנים לאחור, לתקופה שבה היינו תלמידים צעירים. הרב העביר שיעור כללי עשרות שנים, בכל יום שלישי אחר הצהריים. אנו היינו מרוכזים במהלך של השיעור כדי להבין עוד הלכה קשה ברמב"ם. אולם הרב היה מרוכז לא ב'מה' הוא מעביר אלא ב'איך' הוא מעביר. שוב ושוב היה אומר במהלך השיעור: "נו, מה אתם חושבים?" "הרי זו שאלה פשוטה שכל אחד יכול לשים לב אליה!" הרב העביר לנו את המסר שההסבר שלו 'פשוט' ושכל אחד יכול היה לעלות על השאלות ועל הפתרון.
לפעמים אחרי השיעור הוא היה יושב עם התלמידים שעות כדי לשאת ולתת בדברים שנאמרו בשיעור. התלמידים הרגישו כמה הוא מחשיב את דעתם ואת דרכי החשיבה שלהם. מעולם לא אמר: "קבלו דעתי", אלא: "אפשר לפרש גם כך".
כל תלמיד שהיה בא לשאול את ראש הישיבה שאלה בהלכה, אחרי פעם או פעמיים כבר ידע שמיד הרב יפנה לשמוע את חוות דעתו: "ומה אתה אומר?".
מסתבר שיש מי שמפתחים תלמידים תלותיים על ידי שבונים סביבם הילה של גדלות ועוצמה. אולם ראש הישיבה פיתח בנו עצמאות, ביטחון עצמי ואמון שאנו יכולים לעמוד באתגרים הלימודיים, הרוחניים והמנהיגותיים ולהצליח. אדם קטן מגדל תלמידים קטנים שלעולם יישארו תלמידים, אך רב גדול מצמיח תלמידים שהופכים לגדולים בתחומם בזכות עצמם.
כל מי שפגש את הרב ראה לפניו תלמיד חכם הבקי בכל תחומי התורה, תקיף ודעתן, הדורש את היושר והאמת. הרב השרה על הסובבים אותו יראת הרוממות. תפילת העמידה של הרב היתה ארוכה מאוד, בה הוא עמד ניצב ללא תזוזה כעומד לפני מלך (עיינו משנה ברורה מח,ה). אורו של הרב היה כמו השמש המאירה בצהריים, שדוחפת את מי שסביבה להתדמות ולהאיר כמותה, בגדלות.
ואכן ראיתי שבלי משים כמה מההנהגות של הרב חיקיתי בקהילתנו, ואשתף אתכם בכמה מהן:
כבר בתחילת דרכי ברבנות קבעתי עם הקהילה, ששבת אחת בחודש איני נמצא בקהילה, ואת השיעורים יעבירו חברי בית הכנסת. כך שמרתי שהקהילה לא תפתח תלות ברב ונשמר מקום בו חברי הקהילה יוכלו להתפתח בעצמם בהעברת הדרשות והשיעורים. שהרי כך לימד אותנו הרב.
עם כל גדלותו וריכוזו בתפילה, הרב היה מחלק במהלך תפילת ליל שבת ממתקים לילדים שהגיעו לבית המדרש. כל רגע היה נכנס ילד אחר לומר לרב "שבת שלום" והרב היה מחלק לו בחום סוכריה על מקל. היה חשוב לו שהתפילה תהיה עם הילדים ושהם יפגשו אותו, ובכלל היה לו לב חם לילדים. גם אני לקחתי על עצמי לחלק ממתקים לילדים הבאים לבית הכנסת, בזמן התפילה. לפעמים הייתי מאבד את הריכוז, אבל מהרב למדתי שהמפגש שבין הרב לילדים חשוב. ואם הרב נהג כך, מי אני שלא אנהג?
הרב נהג בכל דרשת ערב שבת לפתוח בשאלה היוצאת מהפרשה ולקשר אותה לעניין אקטואלי שמעסיק את החברה הישראלית. לפעמים דבריו היו מכוונים לנושא שפורסם שעות ספורות לפני כניסת השבת ואפילו אנחנו לא היינו מעודכנים. בכך הרב העביר לנו את המסר שהתורה היא תורת חיים שיש בה הדרכות רלוונטיות לכל הדורות והמצבים, וגם רמז לנו שאנו כתלמידי חכמים צריכים להיות מצויים בעניינים שמעסיקים את הציבור. כשהגעתי לקהילה ראיתי עד כמה מסרים אלו חשובים לציבור, והשתדלתי ללכת בדרכו.
כחלק מתפיסתו הציונית הרב דגל באיחוד הנוסחים, שהרי כך ראוי לנהוג בתקופה של קיבוץ הגלויות. בישיבה הרב הנהיג שכל חזן מתפלל בנוסח שלו, ובימים נוראים כל בני הישיבה היו מתפללים יחד בנוסח מעורב: תפילה אחת בנוסח אשכנז ותפילה שנייה בנוסח עדות המזרח. גם הנוסח של הסליחות היה נוסח מעורב. המסר היה שבעניינים אלו אין להקפיד על מנהג כזה או אחר, והעיקר לאחד את הציבור ושנוכל להתפלל יחד.
מצד שני כשהרב סבר שמנהג מסוים אסור, הוא אסר לנהוג כמותו בתקיפות. כך היה ביחס לעמידה בעשרת הדיברות שהרב ראה בזה חשש למינות, כמו שכתב הרמב"ם בתשובה. וכך היה בפנייה למלאכים בתפילה, שהרב סבר שיש בזה שמץ של עבודה זרה ושינה את הנוסח כפנייה לבורא עולם בלבד.
כשהגעתי לקהילה, גיליתי די מהר שגם בה יש קיבוץ של נוסחים: נוסח ירושלמי ונוסח צפון אפריקה. מדי פעם היו מתחים סביב ענייני הנוסח והניגונים. במשך מספר שנים חזרתי שוב ושוב על המסר שלימד אותנו הרב שהעיקר שאנו כציבור נוכל להתפלל יחד ואין להקפיד על ניגון או פיוט כזה או אחר. כשהגיעה שעת הכושר, יצרתי בקהילה שיח משותף, ולאחר מספר דיונים הצלחתי לרתום את הקהילה לנוסח מעורב שקראנו לו: 'נוסח מערב-ירושלמי', וכך איחדנו את הקהילה, כדרכו של הרב.
אז מי היה ראש הישיבה?
ראש ישיבה היה איש תקיף שהאמת נר לרגליו, אך מצד שני איש רגיש ומלא ענווה. איש שברגע אחד הוא ראש ישיבה שמעביר שיעור עמוק ברמב"ם וברגע שני הוא סבא זקן שמחלק ממתקים לילדי האברכים; רב שכלתן בתפיסתו האמונית שנאבק בכל דבר שיש בו ריח של מיסטיקה, ובמקביל עובד ה' שתפילתו ארוכה ומלאת הוד ויראה; רב שנולד בחו"ל ולא גדל על תורת הרב קוק, אך ציוני גדול שוויתר על תפקידי מפתח בחו"ל כדי לעלות לארץ ושנלחם בעוז ובלהט על אחיזתנו בארץ ישראל.
ראש הישיבה היה מסדר הקידושין שלנו, סנדק בבריתות שלנו ומי שחתך תלתל בחלק'ה של בנינו. ברמה האישית – ראש הישיבה היה מי שלמדתי ממנו כללי פסיקה, הנהגה רבנית והוראה בענייני טהרת המשפחה.
אבל יותר מכל היה ראש הישיבה "מורנו ורבנו". "מורנו" – בתכני הלימוד, אבל במיוחד "רבנו" – שריבה והעצים אותנו ורבים כמותנו להיות עצמאיים בכל תחומי החיים שבהם אנו פועלים.
תשובה בתוך שניות
הספדו של ראש הישיבה, הרב יצחק שילת
הגמרא במסכת ברכות מספרת: רַבִּי אֶלְעָזָר חֲלַשׁ. עַל לְגַבֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן – ר' אלעזר חלה, ור' יוחנן רבו נכנס לבקרו. חֲזָא דַּהֲוָה קָא גָּנֵי בְּבֵית אָפֵל – ראה ר' יוחנן, שר' אלעזר שוכב בבית אפל. גַּלְיֵיהּ לִדְרָעֵיהּ וּנְפַל נְהוֹרָא – ר' יוחנן גילה את זרועו, ונפל אור שהאיר את הבית. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָּכֵי רַבִּי אֶלְעָזָר – ראה ר' יוחנן שר' אלעזר בוכה. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי קָא בָּכֵית? אִי מִשּׁוּם תּוֹרָה דְּלָא אַפֵּשְׁתְּ – שאלו, למה הוא בוכה. אם משום שלא למד מספיק תורה, זו לא סיבה טובה, כי הרי שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. ר' אלעזר הסביר: על הַאי שׁוּפְרָא דְּבָלֵי בְּעַפְרָא קָא בָּכֵינָא – על היופי של הרב, של ר' יוחנן, שיבלה בעפר.
כשהקמנו את הישיבה, הרב חיים סבתו שליט"א ואני, היינו בסך הכל שני אברכים צעירים. במובן מסוים, היינו במציאות של בית אפל. כמה תורה כבר הספקנו ללמוד? אולי כיוונו את הלב, כפי שאומרת הגמרא "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לשמים", אבל זה לא היה מספיק בשביל לבנות בניין לדורות. כשהגיע אלינו הרב רבינוביץ', אז האיר האור בישיבה.
בימים שלפני הקמת הישיבה, הרב חיים ואני למדנו בישיבת הכותל. הרב רבינוביץ' חיפש באותו זמן אפשרות לעלות לארץ ישראל ולקבוע את עצמו במקום תורה. הוא הגיע לביקור בישיבת הכותל, ואני ישבתי ולמדתי עם חברותא. הישיבה למדה מסכת מסוימת, ואנחנו למדנו בסדר צהריים מסכת שונה – מסכת יבמות. הרב רבינוביץ', שהיה אז כבן חמישים, ישב בבית המדרש, כדי להרגיש את האווירה בישיבה. בשלב מסוים הצעתי לחברותא שלי, בעקבות שאלה שמאוד התחבטנו בה, לנסות לשאול את הרב האורח. הישיבה למדה אז כאמור מסכת אחרת, ובאותו יום הוא אמר בישיבה שיעור במסכת של הישיבה. פנינו אליו, והרב שאל: "במה אתם עוסקים?" ענינו שבסוגיה פלונית במסכת יבמות, ויש לנו שאלה. זו לא היתה שאלה פשוטה, וכדי לענות עליה צריך היה להיות בעניינים. בכל זאת, בתוך שניות הרב נתן לנו תשובה בהירה ומאירת עיניים. ממש הבנו הכל.
ובכן, אז עוד לא ידעתי בכלל שנקים ישיבה. לא היו לנו שום כוונות כאלה, אבל זכרתי טוב מאוד את הביקור הזה בישיבת הכותל, וכשזה עמד על הפרק, ידעתי למי לפנות. הרצון של הרב רבינוביץ' לחפש מקום לעלות אליו בארץ ישראל, היה חזק מאוד, מפני שכך הוא היה: איש ארץ ישראל! אמנם את רוב שנותיו הוא חי בחוץ לארץ, אבל בנפשו הוא היה כל השנים איש של ארץ ישראל. שנים לפני שהוא עלה לארץ פגשתי פעם את בתו שהיתה בארץ לזמן קצר בתור תלמידה "חוצניקית". היא דיברה עברית צחה, עברית של ישראלים. שאלתי אותה: מניין העברית הזאת? והיא ענתה לי: "אנחנו בבית מדברים עברית". הרב תמיד היה בנפשו איש של ארץ ישראל.
הרב היה תלמיד של גדולי עולם. באחת השנים הראשונות, אחרי שהרב התמנה בישיבתנו לראש ישיבה, הוא אירח פה את אחד מרבותיו. שמו היה הרב פינחס הירשפרונג זצ"ל. הוא היה מגאוני גליציה, שחי בסוף ימיו בקנדה. הוא היה דמות מופלאה, נכנס לבית המדרש, והתעניין מה אנחנו לומדים עכשיו. סיפרתי לו בין השאר שפתחנו כולל הלכה, ולומדים בשר בחלב. כשהוא שמע מה הנושא, הוא התחיל לומר בעל פה את דברי הטור. לא את הגמרא, אלא את דברי הטור! בעל פה, מילה במילה, את הסימנים של הלכות בשר בחלב. ישנה תמונה של הרב רבינוביץ' יושב בשיעור אצל הרב הירשפרונג. זאת תמונה שבה הוא נראה כמו שהכרנו אותו – חסון, רחב כתפיים ובעל הדרת פנים. אפשר לראות בתמונה את הצמא שלו ללימוד, את הרצינות שלו.
אתמול שמענו מפי הרב מרדכי, בנו של הרב, דבר נפלא מאוד. שמענו על עדות מפי רב אמריקאי, בשם הרב בולמן, שסיפר פעם על מה ששמע מהרב יוסף אליהו הנקין זצ"ל. הרב הנקין היה נחשב לעמוד התורה באמריקה. הוא היה ממש גדול הדור, במובן זה שהוא היה פוסק ההלכה הגדול של יהדות אמריקה, עוד לפני הרב משה פיינשטיין. בנוסף לגדולתו בתורה, הרב הנקין היה ידוע כצדיק תמים, וזאת עובדה שהיתה מפורסמת בכל העולם. הוא עסק כל ימיו בצדקה. הוא גם היה עניו גדול וגם איש חסד גדול. הרב פיינשטיין היה אחריו הפוסק באמריקה, אבל בזמנו הרב הנקין היה תל תלפיות שהכל פונים אליו.
הרב בולמן, שהיה אף הוא כמו הרב רבינוביץ' רב באחת העיירות הקטנות באמריקה, סיפר לרב מרדכי, שהוא פנה פעם אל הרב הנקין ושאל אותו: מה יהיה בעתיד? מה יהיה עם התורה באמריקה? והרב הנקין אמר לו "אל תדאג – יש לנו את הרב נחום רבינוביץ'". אתמול בהלוויה, הרב מרדכי סיפר את זה בפעם הראשונה בחייו. זה סיפור מדהים. האמירה של הרב הנקין קשורה לא רק לגדלות בתורה של הרב רבינוביץ'. עיקר הנקודה היא הצדקות של האומר והצדקות של המדובר. הרב הנקין ידע שהרב רבינוביץ' הוא אדם שכולו אמת וצדק. כולו יראת ה', וכולו רצון אמיתי להנחיל תורה בישראל.
עוד דבר מדהים ששמענו בהלוויה, היה הסיפור על התקופה שהוא שימש כרב קהילה בצ'רלסטון, שם הוא יסד בית ספר תורני לילדים בגיל יסודי, והוא בעצמו לימד בבית הספר. פעם בא רב אורח ושאל את הרב מה הוא מלמד, והרב ענה שהוא מלמד א"ב לילדים. האורח שאל "בשביל ללמד א"ב צריך את הרב?" אז הרב ענה לו: "כשאני מלמד א"ב אני מלמד תורת אמת". הא"ב זה לימוד שהוא ודאי תורת אמת. אם מלמדים תורת אמת, אז יש תקווה.
כמו שאמרנו, רבינו "גלייה לדרעיה ונפל נהורא" – הוא האיר על הישיבה. הוא הנהיג את הישיבה. הוא היה דמות שאפשר להישען עליה. לא רק בעניין של הגדלות בתורה, אלא האישיות. אישיות של ענווה, של שקט נפשי, של סבלנות, של יכולת להנהיג בנחת. יכולנו להישען עליו. כפי שאמרתי, היינו שני בחורים צעירים כשהקמנו את הישיבה, ולא הרגשנו שאנחנו ראויים להרים משא כזה על הכתפיים שלנו. התחלנו את הישיבה כשבשנה הראשונה היו שלושים בחורים, ובשנה השניה עוד שלושים בחורים, וברוך ה', איכשהו מלמדים שיעורים ומתקדמים. אבל ישיבה שתעמוד לדורות, ושתהיה מבצר של תורה, זאת משימה שנראתה לנו כבדה עלינו, ובצדק. אז זכינו והרב רבינוביץ' בא לישיבה, עם התכונות המופלאות שלו והגדלות בתורה, והוא זה שהקים את ישיבתנו.
אנחנו גדלנו פה במדינת ישראל, כדבר טבעי. גדלנו במרכז הרב, בישיבות ההסדר ובישיבות תיכוניות. הרב רבינוביץ' גדל בחוץ לארץ ורוב שנותיו חי בחו"ל, ולמרות זאת הוא היה כולו מלא אהבת ארץ ישראל ועם ישראל באופן עמוק. היה ממש פלא לראות איך שהוא מתפעל מהפרחת השממה. איך שהוא התפעל ממעשי ה'. הוא חזר על כך עשרות ומאות פעמים: צריך להסתכל על מעשי ה' ולראות מה קורה איתנו. מה קורה עם עם-ישראל.
בזמנו, הוא נסע לרוסיה שהיתה מאחורי מסך הברזל, כדי לחזק את היהדות שם. הכל מתוך השייכות שלו לכלל ישראל. מכיוון שהוא היה איש ארץ ישראל, הוא גם נלחם בכל ליבו נגד פינוי יישובים ולמען הפרחת שממות ארץ ישראל. איך ייתכן שיהודי מחו"ל מרגיש כל כך חזק את ארץ ישראל? ללא ספק, הייתה לו נשמה של כלל ישראל ושל ארץ ישראל. כל זה היה יחד עם התכונות האישיות הנפלאות של ענווה ומתינות, של שכלתנות והשקפה יציבה. השקפה לא מזויפת ולא דמיונית או מוזרה. הכל היה אצלו בהיר מאוד ושכלי.
הדבקות שלו ברמב"ם היתה לא רגילה. לא מפני שהוא חיבר ספר על הרמב"ם הוא נקשר לרמב"ם. הרמב"ם בשבילו היה עיקר בהשקפת עולמו. זאת היתה בשבילו השקפת היהדות, השקפת התורה. העקביות והשיטתיות בהשקפה, זאת נקודה שצריך להתפעל ממנה ולקבל ממנה כוח רוחני גדול. גם אם אתה יודע שיש שיטות ודרכים אחרות, עדיין יש כאן דבר גדול כשאתה רואה אדם עשוי כמגדל השן, בהשקפותיו ובדרכיו.
אנחנו עדיין בתוך השבעה ועדיין עוסקים בבכי. "על דא קא בכינא". עוד יהיה הרבה זמן והרבה צורך לעסוק בתורתו ובאישיותו של ראש הישיבה. ללמוד על האבדה הגדולה שאיבדנו. זכותו תגן עלינו.
הלוא כבר תדעו כי שר וגדול נפל בישראל
ראש הישיבה, הרב חיים סבתו
אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי שלחוני ואלכה לאדוני
אמר הרב
הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו
אמרנו אנחנו
נצחו אראלים את המצוקים
הלוא תדעו כי שר וגדול נפל בישראל.
גאון בתורה, חדשן ופוסק מיוחד בהלכה, מרחיב הדעת וחכם ההגות, נפלא במוסר ובמידות, עניו ושפל דרך, גדול בחינוך, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב תלמידיו אהבת נפש ומקרבם לתורה. נטוע במסורת הדורות ומכיר במיוחד שבדורנו. מקבל כל אדם בסבר פנים יפות. משמח את המקום ומשמח את הבריות. קיבל מזקני הדור הקודם שסמכוהו בהערצה, ומקושר לדור הצעיר בלב ונפש. אוהב עמו וארצו אהבה בלי מצרים. מודה יום יום לבוראו שזיכהו לראות בשיבת ציון, בפריחת ישראל, ישושום מדבר וציה. אוהב את מדינת ישראל ושמח בהצלחתה ועודד תלמידיו לשרת בצבאה.
נקי כפיים שכמעט ולא ידע צורת מטבע. אציל הנפש. כמה ייסורים סבל שהיו מכריעים אנשים רבים אבל הם לא פגמו באצילותו עד יומו האחרון. והרמב"ם היה אורו. בקי במדע ורגיש למצוקות הזולת. ההיגיון הטהור מנחה דרכו אבל בעל לב רגש.
הנמצא כזה?
ארבעים שנה עמד בראש הישיבה והוביל אותה בידיים נאמנות בדרכה המיוחדת, והצעיד אותה מעלה מעלה. ארבעים שנה שאני מלווה אותו יום יום מהבוקר עד הערב, בחול ובשבת, ואני מעיד לפניכם רבותיי: מעולם, מעולם לא ראיתי אצלו אפילו ניצוץ אחד של גאווה ולא קמצוץ אחד של רדיפת כבוד. הנמצא כזה?
ברח ממחלוקת כמו מאש. כיבד קטון וגדול, לימד תלמידיו לחשוב וללמוד ולהיות צמאי דעת. ישר דרך ואוהב אדם. אהב ללמוד תורה ועמל בה עד יומו האחרון.
חיבורו על הרמב"ם 'יד פשוטה' שעמל בו בהתמדה עצומה סלל דרך חדשה ללימוד הנשר הגדול אותו העריץ ובדרכו הלך כל ימיו.
רב, ראש ישיבה, פוסק, מחנך, מחבר, הוגה דעות, איש מדע, מנהיג ציבור. כל אחד מתפקידים אלה זוקק אישיות אחרת. תשומת לב שונה, זווית ראיה מיוחדת וכישורים אחרים, שלעיתים צוררים אחד את השני – לא הרי רב ופוסק המתמודד עם מציאות קיימת כראש ישיבה המחנך למצב אידיאלי, ולא הרי זה וזה כהרי איש הרוח, ולא אלה כמנהיג ציבור. הרב רבינוביץ' היה באופן טבעי כולם יחד וכל תכונה תרמה לחברתה, את כולם הובילה האצילות והענווה, אורך הרוח וההקשבה, כי עיקרו היה חתירה לאמת.
כבר היה הרב מגדולי רבני אמריקה ומחבר ספרים חשובים כשבא ביום חום לוהט למדבר יהודה כשדומה שהחמה יצאה מנרתיקה, לפגוש אותנו בצריף אחד במדבר קרח, מדבר יהודה במישור אדומים בו למדו ארבעים נערים צעירים.
דאגתי אז מה יאמר מי שהיה כבר אז מהגדולים כשיראה אותנו ויראה את ישיבתנו מה היא, והוא אמר: "מצאתי את שאהבה נפשי". ועוד הוסיף ואמר: "אולי לרגע הזה חיכיתי כל חיי, שאוכל להרביץ תורה בארץ ישראל הנבנית".
רבי יוחנן האריך ימים והפליג, וכשהספידו אותו תלמידיו אמרו: קשה היום לישראל כבוא השמש בצהרים. וכך רבינו, על אף אריכות ימיו ומחלתו הקשה, פטירתו היא לנו כבוא השמש בצהריים, כמי שמחשיכה את היום פתאום ולא כשוקעת בעונתה.
מי יעודד תלמיד שליבו נשבר? מי ישמח תלמיד שכתב מאמר ראשון בחייו? מי יסייע לבוגר הישיבה המכהן כרב קהילה צעיר בהתלבטות קשה? אל מי יפנו שאלות בהלכה וטכנולוגיה? מי יאיר לנו פנים? שבר השברנו. המקום ינחמנו.
