הרב פתחיה פוגל: לחיים ולברכה! ודאי שמעתם פעם על החסיד ר' מנדל פוטרפס, שהיה משפיע חשוב בחב"ד. הוא חי הרבה שנים ברוסיה ועבר גלות ארוכה וקשה במחנה עבודה בסיביר, ורק מאוחר יותר הגיע לארץ.

בין הסיפורים על קורותיו במחנה, הוא סיפר שיום אחד הגיע לשם בן אדם שרצה לבדר את הבריות. אותו אדם לקח חבל ומתח אותו מראש ההר בצד אחד אל ראש ההר בצד השני, כשאמצע החבל עובר מעל עמק, בגובה רב.

בהתחלה, כל האנשים מסביב התאספו לראות מה הולך כאן, ואז הבן אדם שאל אותם מה הם חושבים – האם הוא יצליח ללכת מצד לצד או לא? כולם אמרו: חס ושלום, אין סיכוי, זה מסוכן וכו'. הבן אדם לא הקשיב למפחדים למיניהם והלך על החבל מצד לצד, מעל התהום, עד לקצה. לפני שעלה פעם שנייה על החבל, הוא החזיק חפץ כבד ושוב שאל את המתקהלים מה הם חושבים, האם הוא יצליח לעבור בשלום או לא. גם בפעם השנייה כולם חששו, אבל בסוף ראו שהוא הצליח טוב מאוד. כך היה פעם אחר פעם, עד שכולם השתכנעו שהוא יודע את המלאכה היטב.

אחרי כמה פעמים שעבר מצד לצד לא פגע, הוא העלה אתו מריצה על מנת להוביל אותה על החבל. שוב הוא שאל את הסובבים אם הוא יצליח, והפעם כולם אמרו לו – "בוודאי, אתה עושה את זה מצוין". אז הוא חייך ושאל: "טוב, אז מי מוכן לבוא איתי ולעלות על המריצה…?"

אנחנו באנו לכאן כדי להתוועד, והשאלה היא: מי עולה אתנו על המריצה? אתם מוכנים ממש להיכנס פנימה להתוועדות?

לחיים לחיים. חסידים אומרים: "כי בשמחה תצאו" – על ידי השמחה בה' יתברך יוצאים מכל המיצרים, הגבולות והצער.

מדכדוך לפריצת דרך

הרב יהושע שפירא: לחיים לחיים! אדמו"ר הזקן אומר בספר התניא באופן חד משמעי, ששמחה היא תנאי הכרחי לעבודת ה'. אמנם יש לזה סיבות רבות, אבל אדמו"ר הזקן מרחיב על סיבה אחת מרכזית. הוא מביא משל לעבודת ה' מהיאבקות של שני אנשים. אחד מהשניים הוא אדיר ממדים – בריון כזה, אבל הוא עייף ומדוכדך. לעומתו, השני הוא קטנצ'יק, אבל מלא חיות, שמחה ובטוח בניצחון. מי מהם ינצח? ודאי שהשמחה והחיות יכריעו את הכף, ובעזרתן אפשר לנצח גם אדם עם כוחות גדולים.

אדמו"ר הזקן אומר שכך גם הדברים במלחמת היצר. אי אפשר לנצח את היצר הרע בלי חיות ושמחה בעבודת ה'. אם אדם מדוכדך, היצר הרע מפיל אותו בקלות. רק אם אדם זורק את כל החשבונות הצידה, ומסתער במלוא החיות על עבודת ה', אז הוא יכול לנצח את היצר ולעוף קדימה. לכן בכל פעם שיש עת צרה, עת קרב ומאבק, אדם צריך להתמלא בשמחה ובגבורה. אחרת, אי אפשר לנצח את הקרב.

כשמסתובבים בימים הללו בשטחי הכינוס של החיילים לפני שהם יוצאים לקרב, רואים אותם עומדים כולם ביחד ושואגים בחיות עצומה. עומד שם איזה חניך תורן וצועק: "מחלקה ג' – אריות!" מיד אחריו, כל המחלקה שואגת: "מחלקה ג' אריות!" מבחוץ זה יכול להראות קצת מוזר, אבל אל יהא הדבר קל בעיניכם. אלה אנשים אינטליגנטים וחכמים, והם יודעים שדיבוק החברים הזה, עם האקסטזה והחיות שמכניסים ללבבות, הם חלק בלתי נפרד מהניצחון במלחמה.

כשאדמו"ר הזקן היה בכלא התחולל מאבק גדול. המאבק היה סביב השאלה, האם תורת החסידות תיחסם ותינעל על ידי הצאר הרוסי שמנע כל התפתחות שלה, בעקבות ההלשנות, או שאדרבה, הכל יתהפך והיא תתפשט בכפלי כפליים. היציאה מהמיצר למרחב היא על ידי השמחה, כמו שנאמר "כי בשמחה תצאו". יציאה כזאת היא במעלה עליונה, שלא רק חוזרים למה שהיה לפני המיצר, אלא ביתר שאת – מגבירים לעילא ולעילא את הפצת אור החסידות.

אני רוצה לומר לכם את האמת, הסיפור של י"ט כסלו נוגע אלי באופן אישי. היום לחבר'ה שנוסעים לישיבה יש תיקים גבוהים כאלה, יותר מהראש. אני לא מבין בשביל מה צריך תיק כזה גדול – כשאני הייתי בגיל הזה, היינו כנראה יותר זמן ברצף בישיבה בלי לחזור הביתה, ולא היה צורך בתיק כזה. בכל אופן, בתיק שכן היה לי, תמיד חצי מהתיק שלי מילא ספר 'ליקוטי תורה'.

הרבה פעמים אני חושב לעצמי, שבלי ההסברות המופלגות והבהירות של אדמו"ר הזקן לא הייתי איפה שאני היום. הביאורים הרחבים והמופלאים כל כך, שבזכותם גם אדם עם נפש בהמית גסה ועם שכל אנושי נמוך יכול להבין אלוקות, ירדו לעולם בזכות י"ט כסלו. כל כך הרבה מהתורה שזכיתי להן בשנות חיי, באו רק בגלל אותה הכפלת כוח של י"ט כסלו! הרי המאמרים שנאמרו אחרי י"ט כסלו הם לאין ערוך מוסברים, מבוארים ומחודדים מהמאמרים שנאמרו קודם לכן! לפני המאסר, האדמו"ר הזקן היה דומה בתורות שלו לרוב תלמידי הבעש"ט והמגיד ממזריטש, שדיברו על החסידות בתמציתיות ובהסתרה. רק מאז י"ט כסלו, בעקבות היציאה בשמחה מהמאסר, ההסברות של אדמו"ר הזקן הרבה יותר ארוכות ובהירות. הרבה מהמחשבות שלי, והרבה מאוד מעבודת הלב שלי, הם תוצאה של אותו י"ט כסלו.

מהפך כזה, שדווקא מתוך הצרה יוצאים למרחב גדול יותר, פוגשים גם בחנוכה. היוונים טימאו את כל השמנים ופרצו פרצות בהיכל ה'. הם גם יצאו להכריח יהודים לעבוד עבודה זרה בעיירות ובכפרים, והמצב של עם ישראל היה מדוכדך, כפוף ועייף. הלחץ גבר, עד שבסוף הייתה התהפכות והגיע זמן של "פדה בשלום נפשי". בעקבות ההתהפכות, האור שעד אז היה סגור וחתום בתוך היכל ה' – האור של המנורה, שדלק כל הלילה לפני ה' ללא אף אדם שצופה בו – מתגלה פתאום בכל מקום. המנורה מגיעה לבית של כל יהודי באשר הוא שם. בכל מקום ומקום יהודי מדליק נר על פתח ביתו, כדי להזכיר את מנורת המקדש. מדליקים נרות משקיעת החמה "עד דכליא ריגלא דתרמודאי". האור מאיר אפילו עד סוף הרגליים של התרמודאים, שהם אומה רחוקה מאוד. בחנוכה, הכל מואר מאור המקדש. איך זכינו להתהפכות הזאת? "פדה בשלום נפשי מקרב לי", מתוך הקרב והמלחמה, מתוך המאבק והגזירות – דווקא משם, אדרבה, יש "אתהפכא חשוכה לנהורא" וריבוי אור בכפלי כפליים.

כמובן, אלה לא דברים הנכונים רק לשעתם. אלה דברים שמיועדים לנו היום. אנחנו נמצאים באמצע קרב, קרב קשה, עם החמאס יימח שמו וזכרו, שה' ייתן כוח לחיילי צה"ל להשמיד להרוג ולעקור אותו מעל פני האדמה. כשחושבים על מה שקורה, לפעמים יש מקום בלב שאומר: אולי אפשר להחזיר את כל הסרט אחורה… אז ברור שאי אפשר, אבל אנחנו גם לא חולמים רק על לחזור למה שהיה. הקב"ה הביא עלינו קרב בשביל לפדות אותנו לגאולה גדולה עוד יותר: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה". אנחנו מצפים ללידה גדולה של ישועה ואור, הרבה מעבר למה שהיה לפני המלחמה. כשם שאור המקדש יוצא, בעקבות הניצחון של חנוכה, להאיר את כל העולם כולו, כך אור התורה שבבתי מדרשות ובבתי כנסיות יצא למרחב להאיר את כל העולם כולו באור של גאולה. זאת גאולה שעתידה להיות לא רק בכך שניצוץ אחד של אור מגיע עד ריגלא דתרמודאי, אלא שתהפוך להיות גאולה כלל עולמית, בה כל העמים יהפכו "שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'".

בתפילה אנחנו אומרים שהקב"ה הוא "בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות". על ידי המלחמות, הקב"ה מצמיח ישועות. מתוך הקרב והמלחמה נולדת ישועה גדולה שלא הייתה בעולם קודם לכן. מכוח האור של החשמונאים הגיבורים, ומכוח האור של י"ט כסלו, אנחנו מתפללים שגם היום הקב"ה ייתן לנו עוד מאותו סוג של מהפך. מתוך המאבק החריף על האור היהודי בשנה האחרונה – מלחמת יום הכיפורים של כיכר דיזנגוף, אם אפשר להתפלל פה או אי אפשר להתפלל – יבוא גילוי גדול. לא שחס ושלום אנחנו מצביעים ואומרים מה התרחש בגלל מה, אבל אחרי שהקב"ה הביא אותנו עד הנה, אנחנו מתפללים לפניו שיפדה בשלום נפשנו. "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים עמו". מתוך ההתכווצויות למיניהן, הקב"ה ייתן לאור הגדול לפרוץ לכל עבר. כל האור שלמדנו מרבותינו הקדושים: הבעש"ט הקדוש, המגיד ממזריטש, האדמו"ר הזקן וכל הצדיקים, בעזרת ה' יופיע ויוליד לנו אור חדש על ציון ויפדה אותנו. "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם". לחיים לחיים!

חסידים בעלי תשובה

הרב אייל ורד: לחיים ולברכה! ה"לחיים" פה עושים על עראק, שזה ראשי תיבות של "עושה רצון קונו". שנזכה בעזרת ה' לעשות רצון קוננו! אתם יודעים עד מתי שותים ערק? עד שרואים את האיילות שמצויירות על הבקבוק, איך שהן מתנגחות אחת בשניה. זה סימן שצריך לעצור עם השתייה… בינתיים אפשר להמשיך, אז שיהיה לחיים ולברכה!

פעם התוועדתי בקהילת "נהורא" ברמת גן, ושם הרב יובל בר נתן אמר משפט שהוא מלכוד כזה, וגם אני עכשיו הולך למלכד אתכם וגם לעזור לכם. הוא אז אמר: "התוועדות מתחילה ברגע שהראשון יוצא… אז מתחילים באמת". הפעם אני אהיה בין הראשונים לצאת, בגלל שאני עוד צריך להגיע בבוקר לשיירה שעולה לאחד המוצבים בחרמון ולהתוועד שם בשבת הקרובה. ברוך ה' יש לנו כבר כמה התוועדויות שקבענו להתוועד בצבא.

בי"ט כסלו, מעבר לכל המעלות המיוחדות של היום הזה – ראש השנה לחסידות, יארצייט של הרב נריה ועוד, יש עוד מעלה אחת: זה היום שבו מתחילים מחדש את ספר התניא. נגמר הסבב הקודם של מסלול הלימוד היומי, ומתחיל מסלול עוד פעם מחדש. ההתוועדות כאן היא הזדמנות לקבל קבלה טובה ולהצטרף ללימוד הזה. כידוע, המנהג המקובל הוא להתחיל את לימוד התניא מעמוד השער שלו. בשער הספר מדובר על כך שהספר הזה מיוסד על פסוק אחד בסך הכל: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". בפשט הפסוק, ה"דבר" שקרוב אלינו הוא מצוות התשובה עליה מדובר שם בפרשה. ובאמת, בראשית החסידות, כשהתלבטו איך לקרוא לתנועה החדשה הזאת, היו שרצו לקרוא לה תנועת "בעלי תשובה". בסוף הלכו על "חסידים", אבל בעצם אלה עניינים די קרובים, וספר התניא עוסק בביאור שלהם, וכך אדמו"ר הזקן גורם לכל אחד מאתנו להרגיש היטב איך שהדבר קרוב.

אחת הנקודות המיוחדות בספר התניא היא, שבדרך כלל אדם כותב ספר בעקבות רעיונות שעולים בדעתו. ספר התניא נכתב באופן אחר. אדמו"ר הזקן מעיד בהקדמה, שהספר נכתב כתשובה לכל השאלות שנשאלות בעבודת ה'. אחרי שנים ארוכות שבהן באו חסידים ל'יחידות' אצל אדמו"ר הזקן ושפכו בפניו את אשר על לבם – על ריחוק מה', על תפילות חלולות, ובכלל, כל מי שליבו בל עמו. כל אלה באו לאדמו"ר הזקן, עד שבשלב מסוים, מחוסר זמן, אדמו"ר הזקן החליט לתת תשובה בכתב כל הדברים הללו.

לכן, כשלומדים את ספר התניא, קורים שני דברים. הראשון הוא, שאתה פוגש ספר שמדבר עליך ואליך. יש כאן את יריד הספרים – תארו לכם שאתם עוברים ביריד הזה, ופתאום רואים ספר שכתוב עליו את השם שלכם. כתבו עליך ספר. מה תהיה התגובה שלכם? "וואי! כתבו עלי ספר!" ללמוד ספר כזה, זה לימוד ששייך לעולם אחר לגמרי. הדבר השני שעשה אדמו"ר הזקן, וגם הוא מורגש בעת הלימוד בתניא, זהו הגילוי של הסוד הכי גדול שיש. הסוד הוא, שהבעיות שלי הן גם של החבר שלי. אני לא לבד עם הבעיות האלה. עד היום חשבתי שרק אני כזה גרוע, ופתאום מתברר שכולנו כאלה. ואם כולנו כאלה, אז אפשר להתחיל לדבר באמת. אפשר להפסיק להסתתר, ואפשר לפתוח את הלב, לקחת כוסית של משקה ולהתוועד יחד בלב פתוח. אז אפשר גם לתת עצות אחד לשני – קצת לעודד ולפעמים קצת לצבוט, כמו התוועדות חסידית טובה – כי אני לא לבד. על דוד המלך כתוב שהיה "מפזז", כלומר, מפרק את הפוזה… יש לנו אפשרות לדבר דיבורים של אמת.

אדמו"ר הזקן אומר בשער הספר, שהיות ה"דבר" קרוב יתבאר בדרך "ארוכה וקצרה". הדרך הארוכה שהיא קצרה עוברת דרך השאלות של אדמו"ר הזקן בהתחלה, וכדי לבאר אותן הוא עובר איזה מסע בספר התניא, עד שבסוף משהו מתיישב על הלב. האריכות של הדרך יוצרת את אחת התנועות הכי משמעותיות בחסידות, והיא התנועה של "לב נשבר". "שבר" שייך גם לעניין התקווה. פרשת מקץ, שהיא בדרך כלל סמוכה לי"ט כסלו בצורה כזו או אחרת, מלאה לב נשבר. כולם נשברים ומתוודים. בהתחלה יש הווידוי של שר המשקים שמזכיר את חטאיו, ומזכיר את שכחנותו כלפי יוסף. בהמשך יש וידוי של פרעה המלך הגדול, שהוא לא יודע לפתור את החלום. מלך כזה שמודה שהוא חסר אונים, זו חתיכת וידוי. הווידוי הבא הוא של יוסף – וידוי שכולו רוממות – כשיוסף אומר שפתרון החלומות הוא רק בידי שמים: "אלוקים יענה את שלום פרעה". והווידוי הכי גדול מגיע בהמשך הפרשה, כשהאחים מקבלים על עצמם את הדין: "אבל אשמים אנחנו על אחינו". הם מתוודים ואומרים שהם אשמים על חוסר האחווה. זאת פרשה שכולה וידוי, ולכן האור מתחיל להאיר בה. גם בספר התניא מתחולל איזה שהוא וידוי. מתחילים להתוודות ולהבין מאיפה להתחיל לתקן.

המחשבה הזאת על התניא, מביאה אותי למחשבה אחרת שאני רוצה לשתף אתכם בה בקשר למלחמה שאנחנו נמצאים בעיצומה. ישנה כיום תופעה ייחודית שמעולם לא הייתה בתולדות מדינת ישראל, והיא בעזרת ה' תביא אותנו לניצחון גדול. מעבר לניצחון בגשמיות, בעזרת ה' יהיה ניצחון גדול בקנה מידה שלא ראינו גם מבחינת התודעה. כבר עכשיו, יש בשטח דיבורים וגם מעשים שלא חלמנו שיהיו אי פעם, ועוד יהיו בעזרת ה' מעשים למעלה מהם.

מה הסיבה לשינויים הללו? העניין הוא, שכידוע, התורה מזהירה אותנו שמלחמה היא מקום שמפעילים בו כוח. זאת עוצמה שעלולה להביא את האדם ואת העם ל"כוחי ועוצם ידי". מדינת ישראל חוותה את זה בבירור, אחרי ההצלחה במלחמת ששת הימים. האמת היא שגם אחרי מלחמת יום כיפור שנפתחה בהפתעה, היה אחר כך די מהר מהפך. לעומת זאת, המלחמה הזאת שאנחנו נלחמים בה עכשיו, מצד אחד אנחנו רואים שצה"ל עושה גדולות ונצורות, אבל כולם נלחמים עם לב נשבר. אין אף אחד שמבסוט מהמצב. נקודת המוצא הנמוכה כל כך של המלחמה הזאת, לא נגמרת. היא כל הזמן מלווה אותנו, ובולטת במיוחד בכך שיש חטופים עדיין. להילחם בלב נשבר, זאת מדרגת דוד המלך. להילחם מתוך לב שבוכה לה' יתברך, שהוא רחוק מכל גאווה כרחוק מזרח ממערב. בגלל המכה הגדולה שקיבלנו, נלחמים עם כל הידע המקצועי, וגם עם כל הגבורה והעוז, אבל כאלה שהולכים ביחד עם לב נשבר. השכינה שורה בישראל ויהיה ניצחון גדול מאד בגלל הענווה הזאת. כבר עכשיו, יש דיבורים אחרים – אף פעם לא שמעתי את ראש הממשלה שלנו נשבע על משהו. הפעם הוא עומד ונשבע לחסל את החמאס. אמן! בדרך כלל מנהיגים מבטיחים הבטחות שאפשר לסגת מהם. הפעם, הוא עומד וכבר כמה פעמים נשבע. יהי רצון שהקב"ה יעזור לו למלא את שבועתו זאת.

הימים האלה, שמתחילים בי"ט כסלו ואחר כך ימי החנוכה, הם ימים של גבורה. ימים שבחוץ החשכה גדולה, אבל בפנים האור הולך ומתגבר. הזכות של הימים הללו תעמוד לכולנו – לחיילי צה"ל, לכל תלמידי החכמים ולכל מי שלומד תורה למען חיזוק הרוח הפנימית של עם ישראל – לראות אור גדול. שנזכה לראות בישועת ישראל ובהשבת כבודם של ישראל.

"כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". כולנו בעלי תשובה ומתוודים על האחווה, "אבל אשמים אנחנו על אחינו". כל אחד יחשוב על איזה אח שהוא לא מספיק שם אליו לב, ויתחבר אתו מחדש. עכשיו אנחנו בזמן שפוגשים את כל האחים הללו בצבא, בשירות המילואים, ואנחנו רואים כמה אנחנו קרובים. ביום הראשון במילואים עוד היו קצת ויכוחים על הרפורמה המשפטית, אבל אחרי יום או יומיים כולם הרגישו שזה מאחורינו ועכשיו אנחנו ביחד. אמנם החיים הם לא במילואים ואחר כך נחזור לענייני היום יום, אבל בכל אופן יש פה יסוד ובסיס גדול מאוד ליחס אחר בינינו. שהקב"ה ייקח את כל הצער והכאב ויהפוך אותם ללב נשבר, ולשבר מלשון תקווה. בזכות היום הזה, ובזכות תורת הפנימיות שמתגלה בו, יתהפך עלינו הכל לטובה ולברכה ולגבורה. אמן ואמן! לחיים!

הבן צועק, אבא אוהב

הרב דוד דודקביץ': ערב טוב! כולנו מתפללים שיהיה ערב טוב. אתם יודעים, בברסלב נוהגים לומר שמהתורות צריך לעשות תפילות. בבית רוז'ין מקובל לומר שהתורות עצמן הן התפילות. כלומר, כשיושבים יחד ומכוונים את הלב לתוכן משותף, ממילא התוכן הזה נשמע למעלה ונשמע למטה. מה ההבחנה בין התוועדות לבין שיעור? בעולם החסידי הרחב, את המילה 'התוועדות' מחליף הביטוי 'שבת אחים'. כשחברים יושבים יחד, האחווה מיישבת משהו בתוך הלב. המטרה של התוועדות, או 'שבת אחים', היא שהדיבורים שמדברים יהיו דו כיווניים. אלה דיבורים שיישמעו למעלה כפי שהם נשמעים למטה.

אני מבקש להזכיר שהיום, י"ח כסלו, הוא יום היארצייט של ר' ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעש"ט. לר' ברוך הייתה דרך מיוחדת בעבודת ה', קצת שונה מהרגיל. הוא היה נושא על גבו את צער השכינה. בנוסף, הוא היה די קפדן. כדי לשמח את לבבו, החסידים נאלצו לחפש מישהו שיעשה קצת מהפך אצלו, ובסוף שלחו את הרשל'ה מאוסטרופולי המוכר לכם מן הסתם. הרשל'ה הוא לא רק בדיחה, אלא דמות אמיתית לגמרי. הרשל'ה הלך לבדח את ר' ברוך, כדי למתק את צער השכינה. אמנם אצל ריבונו של עולם יש גם היבט כזה של בכי ואבלות, אבל בבתים הפנימיים, "בתי גוואי", "עוז וחדוה במקומו".

בכל אופן, רבים תמהו על ההנהגה של ר' ברוך שהייתה בקפדנות כזאת. כשהוא נפטר לבית עולמו ביום ח"י כסלו, מצאו אותו ליד שולחנו כשספר הזוהר פתוח לפניו בפרשת וישב. בדברי הזוהר שם כתוב כך: "אית רוגזא ואית רוגזא" – יש רוגז ויש רוגז. "אית רוגזא דאיהו מברכא מעילא ומתתא, ואקרי ברוך" – יש רוגז שהוא בא מהברכה והוא נקרא "ברוך". כלומר, כשיש אכפתיות ומוכנות של אדם להיאבק על משהו, זהו רוגז חיובי. בצד השני יש רוגזא "דאיהי אתלטיא לעילא ולתתא ואקרי ארור". החסידים ראו רמז גדול בפסקה הזאת של הזוהר, והם קראו אותה קצת בהברה אחרת: "אית רוגזא דאיקרי ברוך" – הכוונה לרבי ברוך. הם הבינו שאצל ר' ברוך הרוגז היה כדי לעורר את הלבבות.

אנחנו נמצאים בימים שצריך לברר בהם היטב את סוגיית הרוגז, ואיפה מערכת היחסים שלנו עם ריבונו של עולם עומדת ביחס אליה. יכול להיות פספוס גדול, אם מי שעוסק בחסידות יפטיר כאשתקד בי"ט כסלו הזה, וכנראה שאחד כזה לא ממש למד חסידות. בחסידות יש בירור מעמיק, מה טיב היחסים בין הדוד לרעיה. בשנה הזאת מתחולל משהו אחר, עם ניגונים אחרים ותווים אחרים.

רבי ברוך, שהוא בבחינת: "רוגזא דשמיה ברוך", אומר לעיתים תורות שיש בהן קפידא, אבל הן נועדו בסופו של דבר לברך את עם ישראל. הפסוק בתהילים אומר: "תשב אנוש עד דכא, ותאמר שובו בני אדם". פשט הפסוק הוא כלשון חז"ל, שהקב"ה מביא את האדם לעיתים עד לדכדוכה של נפש, כדי לדבר אליו דרך הייסורים ולקרוא לו לשוב. רבי ברוך אמר, שצריך לקרוא את הפסוק הזה בניגון אחר: "תשב אנוש עד דכא, ותאמר שובו בני אדם?" כלומר, אנחנו שואלים את הקב"ה – האם אחרי כאלה מכות אתה מצפה שנשוב? כידוע, החסידות חידשה את האפשרות לדבר לקב"ה כדבר בן אל אביו. אם כך, זה המקום לומר: "אבא, הייסורים הללו כבדים עלינו". מן הסתם, ה' יתברך שהוא טוב וישר עושה הכל לטובה, אבל אנחנו מצידנו, ריבונו של עולם, אנחנו לומדים בתקופה הזאת את הפשט של רבי ברוך. כדי שנוכל לשוב – ובסוף גם לשמוח: "שמחנו כימות עיניתנו".

שמעתי לא מזמן, מהנכד של ה'נתיבות שלום' מסלונים, סיפור מעניין. יש משל, שנמצא בנתיבות שלום בכמה מקומות. באופן כללי, ה'נתיבות שלום' מדגיש מאוד שהלכה כדעת רבי מאיר, ש"בין כך ובין כך קרויים בנים!" לדעתו, מי שלא הפנים את העניין הזה, נחשב כאילו לא נגע בידית של דלת הכניסה לעולם החסידות. הרבי מסלונים שליט"א, בעל ה'דרכי נועם', אמר לי פעם, שאצל אבא שלו כל התורה אומרת את אותו דבר. לא משנה איך תהפוך את הפסוקים והתורות, העיקר הוא שבסוף צריך להיות כתוב באותה תורה שאתה בן אהוב אצל הבורא יתברך, ואתה צריך לזכור את זה תמיד, לא משנה באיזה מצב אתה. בכל אופן, אחד המשלים האהובים על ה'נתיבות שלום', מספר על אבא שלוקח את בנו לטיפול רפואי, ושם הרופא מטיל עליו משימה – להחזיק חזק את הילד בשעת הטיפול. בעיני הילד הקטן, האבא מתנהג באכזריות. הוא מחזיק אותו אצל רופא השיניים ולא מאפשר לו לזוז, בזמן שהוא סובל מהקדיחות בפה והריח החריף של התכשירים של הרופא. לעומת הילד, אצל האבא, רגשות האהבה שהוא מפגין כלפי הילד דווקא מתגברים.

ביחס למשל הזה, שמעתי מהנכד של ה'נתיבות שלום' סיפור המבהיר את המקור של המשל. באחד הימים, הרבי ה'נתיבות שלום' ראה את הבן שלו, כיום הרבי מסלונים שליט"א, במצב שהוא מחוויר ומכחיל. הוא הבין מיד שהמצב לא טוב, אז הוא לקח את הילד על הידיים ורץ לרופא. הרופא אומר לרבי שאין זמן להמשיך לבית חולים, אלא צריך מיד לטפל בילד: "תחזיק אותו חזק, כי אני חייב להתערב, להציל אותו ולהוציא אותו מכלל סכנה!". ברוך השם, הרופא הצליח בטיפול, וכך ניצלו חייו של הילד. הרבי ה'נתיבות שלום' חזר הביתה, וכדרכו, לשמוע בכל דבר את הקריאה האלוקית, "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו", ניסה לחשוב מה ריבונו של עולם בא לומר לו דרך המאורע הזה. המסקנה שלו הייתה, שהקב"ה בא להראות לו את האהבה שהוא מרגיש כלפינו. הוא למד, שכמו שהוא הרגיש כלפי הבן שלו בזמן שהוא היה צריך להחזיק אותו במהלך הטיפול, כך הקב"ה מחזיק אותנו חזק עד שנראה לנו כמכאיב, אבל באמת הכל בא מאהבה אין סופית. גם אם לעיתים ישראל חשים על בשרם את המצב של "תשב אנוש עד דכא", הרי שהתכלית היא השמחה של "שמחנו כימות עיניתנו". אדרבה, ברגעים של הייסורים, מתגברים עוד יותר רחמי הבורא ברוך הוא: "כי כאשר ייסר איש את בנו". אהבת האב לבנו, "כרחם אב על בנים", זאת אהבה שלעולם לא נגמרת. זאת אהבה שמתגלה דרך שפת החסידות, שעוסקת בזה רבות. העיסוק באהבה העמוקה הזאת מביא לנו נחמה.

בשמחת תורה של שנת תש"ה, הרבי מצאנז זצ"ל שנכלא במחנה עבודה נאצי, החליט שהוא לא יוצא לעבודה ביום-טוב ויהי מה. בדרך כלל, בכל שבת ויום-טוב הצליחו לסדר לו פתרונות כאלה ואחרים כדי שהוא לא יצטרך לצאת לעבודה ולחלל את קדושת השבת והחג, אבל באותה פעם לא הצליחו לסדר לו דרך להתחמק. הנאצים ימ"ש זיהו את חסרונו, ושלחו להוציא אותו בכוח מהצריף. הם היכו אותו מכות רצח, עד שהוא התמוטט – שבור רצוץ ומדמם, וכך השליכו אותו חזרה לצריף. כל שאר היהודים במקום היו משוכנעים שכשהם יחזרו לצריף, הרבי כבר לא יהיה בחיים. בפועל, כשהם חזרו, הם ראו במרכז הצריף שרפרף, והרבי בפנים קורנות מקיף אותו פעם אחר פעם, כשהוא מחזיק דף קרוע ובלוי של משניות. כך רואים את נצח ישראל. לא משנה כמה נמוך ירדנו, עדיין אנחנו יודעים שבך בטחוננו. ככל שיותר מודעים לפנימיות ליבם של ישראל, כך יותר ויותר יכולים לגלות את ה"פנים בפנים", מבעד למסך הסתר פנים. כאותם הכרובים בקודש הקודשים, שאפילו בשעת הפירוד של החורבן היו מעורים זה בזה, כך תמיד צריך לחתור לפנימיות וליצור התקשרות מחודשת.

אולי הרב אהרל'ה יספר לכם בהמשך, שכפי הנראה, הניגון של "אימתי קאתי מר", הגיע ממורנו הרב נריה זצ"ל, שהיארצייט שלו גם הוא בי"ט כסלו. למען האמת, לפי מה שאני רואה בחיצוניות על היושבים פה, תשעים אחוזים הם נכדים ונינים רוחניים של הרב נריה, בין אם רוצים ובין אם לא. בכל אופן, הרב נריה שר עם הניגון הזה מילים אחרות, שמתאימות במיוחד לתקופה שלנו ממש:

"עם בוטח, חי קיים,

על אף הכל, על מוקד מזבח יצא במחול,

דם עשן ואש, ים צרות גועש,

מתי אור חדש על ציון תאיר".

התוכן שהרב נריה רצה לומר במילים הללו, הוא פשוט – אנחנו לעולם לא נישבר. כולנו הרבי מצאנז. ביחס לחנוכה התרגלנו בטעות לחשוב, במסגרת האתוס שגדלנו בו, ש"המכבים הגיבורים" זה דיבור מדויק. אבל כשחושבים על מה שכתוב בתפילת "על הניסים", המסקנה צריכה להיות הפוכה. שם כתוב: "מסרת גיבורים ביד חלשים". אולי לא כל כך נעים לצברים כמונו לשמוע את זה – אנחנו היהודים חלשים? באמת, הפשט הוא שלמרות היותנו חלשים – קמנו והתגברנו. כשהרמב"ם מספר על חנוכה הוא מזכיר "כשגברה מלכות בית חשמונאי". ליהודי יש כוח להתגבר, כי הוא מחזיק במקור הכוח והגבורה – "אין עוז אלא תורה". ככל שהתורה יותר מושרשת בלב של היהודי, ככל שהוא מבין יותר את מעלתה, כך גם הוא ידע בשעות הכי קשות שמתוך הקושי והמצר יצא עוד ועוד גילוי אהבה אין קץ בין ישראל ובין קודשא בריך הוא. בתודעה הזאת עוסקת תורת הבעש"ט, בזה עסקו הרב המגיד ובעל התניא זכותם תגן עלינו, ואת אותה תודעה הטמיע בנו הרב נריה זצ"ל.

אנחנו מתפללים שכל הדיבורים שיש כאן בימים הללו, כל הרצונות שאיתם מגיעים לפה כל המתוועדים, יתנו את פריים ותעלה תפילתנו למעלה, והקב"ה ירחם על עמו ישראל, להרים קרנם ולרומם אותם למעלה למעלה.

יש עוד מימרא מתוקה מהרב ר' ברוך ממז'יבוז', על עניינה של ההתוועדות. הנביא אומר: "הבאים ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל". ר' ברוך אומר, שכשבאים כל מיני אנשים שהם בבחינת 'יעקב', "הבאים ישרש יעקב", אז כל אחד 'יציץ', כלומר, הוא מסתכל בפנים של חברו. כתוצאה מהמבט בפנים של החבר, ישנה תוצאה של "ופרח ישראל", כלומר, הבחינה הגבוהה שלו, מידת "ישראל" שבו, נעשית גדולה יותר, כי כולם "מקבלין דין מן דין". ככל שנציץ יותר אחד בפנימיות חברו, כך נהיה 'ישראל' טובים יותר, כאומה וכיחידים. בזכות האחדות שיש לנו כאן בהתוועדות, ויותר מכך בזכות האחדות של התקופה הזאת שכל עם ישראל קשור בה, נזכה לישועות, נקמות, נחמות ובשורות טובות לכל ישראל. לחיים!

ניגון שחיבר עולמות

הרב אהרל'ה הראל: הרב דודי כבר הזכיר שי"ט כסלו הוא היארצייט של מורנו ורבנו הרב נריה זצ"ל, שכידוע, הייתה לו קירבה נשמתית ומעשית עמוקה לתורת החסידות בכלל ולתורת חב"ד ולרבי זי"ע בפרט.

בשנת תשט"ז, הרב נריה יצא לארה"ב כדי לאסוף כספים להקמת מרכז ישיבות בני עקיבא, ואחת הכתובות הראשונות שהוא פקד היה בית המדרש של הרבי. הרבי קיבל אותו בחיבה ובאהבה גדולה, תמך בו מאוד, ועזר לו להשיג הרבה כסף. ימי המסע של הרב נריה התארכו יותר מהמתוכנן והגיע זמן חגי תשרי, אז הרב נריה החליט להישאר בארה"ב עד אחרי החגים. אז נסעו באוניות, ואם הוא היה יוצא לדרך, הוא היה נאלץ לבלות באוניה את ראש השנה ויום כיפור. לכן הוא נשאר בארה"ב עד אחרי שמחת תורה, שאז הוא הגיע ל-770 להקפות.

אצל הרבי, הנוהג אז בשמחת תורה היה, שבאיזשהו שלב הרבי היה עוצר את הריקודים, ופונה למישהו בקהל שהגיע מארץ ישראל. איך שהוא, הרבי היה יודע תמיד על מישהו כזה, ואז הוא היה מבקש ממנו ללמד ניגון מ"זמרת הארץ" – כלומר, ניגון מארץ ישראל. באותה שנה, הרבי פנה לרב נריה וביקש ממנו שילמד ניגון מארץ ישראל. הרב נריה, החליט ללמד ניגון שהוא שמע בבית כנסת של בוכרים בירושלים, וזהו הניגון שאתם מכירים אותו על המילים: "אימתי קאתי מר". חמי ע"ה למד בישיבת כפר הרא"ה, כחמש עשרה שנה קודם לכן, והוא סיפר שכבר אז, בשנות הת"ש, הרב נריה היה שר איתם בישיבה את הניגון הזה, עם המילים שהזכיר הרב דודי קודם לכן: "עם בוטח, חי וקיים וכו'" שאלה מילים שהרב נריה בעצמו חיבר אותן. כשהרבי ביקש מהרב נריה לשיר ניגון, הוא שר את הניגון הזה בלי מילים. הציבור שהשתתף בהתוועדות התלהב מאוד מהניגון, ושרו אותו בחיות עצומה במשך זמן ארוך, וכך נגמר העניין.

שנה לאחר מכן, למרות שהרב נריה לא היה במקום, באיזשהו שלב בשמחת תורה התחילו עוד פעם לנגן את הניגון הזה. בפעם הזאת היה שם יהודי, קרוב משפחה שלי, שהלביש באופן ספונטני את המילים "אימתי קאתי מר" על הניגון הזה. החיבור של המילים הללו הלהיב את הציבור עוד יותר, וגם הרבי נופף בחוזק בידיו הקדושות, עד שההתלהבות המשיכה לשעות ארוכות של ריקודים עם הניגון הזה בשילוב המילים הללו.

בסיפור של הניגון הזה יש חיבור מאוד יפה בין עולמות. חיבורים כאלה אנחנו רואים בחודשיים האחרונים בעם ישראל בצורה נפלאה. חיבור העולמות, ובמיוחד עולמות של קדושה, מביא לראייה איך שכל חלקי עם ישראל יונקים זה מזה ונותנים זה לזה. לראות איך הצדיקים כולם מתחברים אחד לשני באהבה גדולה, זאת גאולה של ממש.

רבותי, אנחנו עכשיו כבר בסוף ההתוועדות, שמו אותי פה בתור האפיקומן, הדובדבן והקינוח של ההתוועדות הזאת, והקינוח בדרך כלל הכי טעים… בכל אופן, אם הגיע זמן הדובדבן, נאמר משהו מהרב חרל"פ, רבו המובהק של הרב נריה, שהיארצייט שלו היה לפני עשרה ימים, בז' כסלו. הוא כותב בספרו 'מעייני הישועה' פסקה מופלאה ביותר, שאי אפשר להאמין שהיא נכתבה לפני תשעים שנה, כי היא נראית הכי רלוונטית להיום, והיא גם הכנה מצוינת לניגון "פדה בשלום נפשי".

הרב חרל"פ כותב כך: "לעתיד לבוא, זהו הרז. שבכל פעם שישראל מתעוררים לתחיה, וביחוד כאשר שבים אל אדמתם לנטוע כרמים ולבנות הארץ, מתגעשים ומתהוללים לעכב בה את תחייתם של ישראל, ובעיקר תהיה זאת טענתם של בני ישמעאל באחרית הימים. כאשר יתגלה הקץ המגולה של "אתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", ומתוך זה יסבלו בני ישראל צרות רבות עד מאד מבני ישמעאל. ועל זה אמרו בפרקי דרבי אליעזר: למה נקרא שמו ישמעאל? מפני שעתיד הקב"ה לשמוע בכל צעקת ישראל מפני הצרות שיעשו להם בני ישמעאל בארץ, באחרית הימים". כלומר, הערבים נקראים "ישמעאל", כי הקב"ה ישמע לצעקות שאנחנו נצעק מרוב הצרות שהם עושים לנו.

נוסף על עבודת התשובה נוסיף גם תפילה וזעקה, נוסיף גם בצדקה, שכידוע, שלושת אלה מעבירים את רוע הגזרה. כל אחד יקבל על עצמו עכשיו, ממש כשהוא יוצא מפה, להוסיף בתשובה תפילה וצדקה. להחליט בדבר אחד להיות טוב יותר ממה שהוא היה עד עכשיו. להשתפר במידות, בהתנהגות, בשמירת הלשון, בלימוד תורה ובאהבת ישראל, כל אחד לפי עניינו. לכולי עלמא, יש מצווה דאורייתא לזעוק לה' בעת צרה. אני תמה הרבה פעמים בחודשיים האחרונים, איך יכול להיות שברכת 'השכיבנו' לא אורכת חצי שעה. זאת הרי ברכה שכולה מכוונת מילה במילה לימים האלה. איך יכול להיות שאנחנו אומרים אותה כמו שאמרנו אותה לפני חודשיים? לא מספיק לומר פרק "שיר המעלות" קצר כזה, בסוף התפילה. צריך להפוך את כל התפילות שלנו, שיהיו עם כל הלב והנשמה.

שנזכה ל"פדה בשלום נפשי מקרב לי, כי ברבים היו עמדי". למרות שרבים נגדנו נלחמים, אנחנו יודעים שהקב"ה יפדה בשלום נפשנו. "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו א-ל", אמן כן יהי רצון! בשורות טובות ישועות ונחמות ונקמות. לחיים!