המקום: שושן הבירה. הזמן: שלטון אחשוורוש.
מרדכי היהודי שומע על הגזרה שהונחתה על ראשם של כל היהודים לפני זמן קצר. הוא נחרד. הוא לובש שק ואפר ומסתובב ברחובות, צם ומתפלל – כמו שמסופר במגילת אסתר. אבל היה רגע אחד קודם לכן, שבו השתנתה הגישה שלו לכל האירוע. לפי סיפור המדרש, מרדכי פוגש שלושה ילדים יהודים שחוזרים לבתיהם מבית הספר ושואל אותם: מה למדתם היום? אחד מהם עונה לו: למדנו את הפסוק ״עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר, דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵ־ל" (ישעיהו ח).
הפעם אנחנו עם הפסוק המיוחד שגרם למרדכי היהודי לשמוח למרות הגזרה, ועם סיפור על אחד מגדולי המנהיגים היהודיים בתקופה שלפני השואה, שכנראה הלחין את הניגון המוכר למילים הללו – רבי מאיר שפירא, הידוע בכינויו ׳מהר"ם מלובלין׳.
את הפסוק "עֻצו עצה ותֻפר" אנחנו מכירים בעיקר מן התפילה. ברוב הסידורים והנוסחאות הוא מופיע אחרי תפילת ״עלינו לשבח״, יחד עם שני פסוקים נוספים שגם אותם אמרו הילדים למרדכי: הפסוק "אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם, וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא" (משלי ג), והפסוק "וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא, וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל; אֲנִי עָשִׂיתִי, וַאֲנִי אֶשָּׂא, וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט" (ישעיהו מו).
הסדר שבו מופיעים הפסוקים הללו בתפילה אכן לקוח מהסיפור על מרדכי, אבל למה בכלל תיקנו לומר אותם דווקא בסוף התפילה?
הרב שמואל רסקין: אני חושב שהתשובה לשאלה הזו נעוצה במאמר של רבי דוב־בֶּר, בנו של בעל התניא, המכונה ׳אדמו״ר האמצעי׳. הוא מסביר שמטרתה של התפילה היא לחדד אותנו לקראת יציאה למלחמה. הרי מיד בסיום התפילה נצא אל העולם הגדול, שם אנו עלולים להיתקל באתגרים רוחניים רבים. במצב כזה, אם לא נהיה חדורי מטרה, אם חלילה נשכח את הייעוד שלשמו באנו לכאן, אנחנו עלולים חלילה להתלכלך מהעולם במקום לתקן אותו.
לכן בסוף התפילה אנחנו אומרים את "עלינו לשבח", קטע שמילותיו נשמעות כעין ׳המנון יציאה לקרב׳, והוא אכן נכתב על ידי יהושע בן נון בכבודו ובעצמו לפני כיבוש הארץ. גם אנחנו יוצאים מדי יום למשימה של כיבוש העולם תחת ידה של הקדושה, והמשימה מתחלקת לשני שלבים – בהקבלה לשני חלקי ״עלינו לשבח״: השלב הראשון – "עלינו לשבח לאדון הכל״, אין עולם, לא אכפת לי מכלום, יש רק הקדוש ברוך הוא; והשלב השני – "ועל כן נקווה לך ה׳ אלוקינו לראות מהרה בתפארת עוזך", כאן כבר יש לנו חזון של משיח וגאולה שמשפיע על העולם ומשנה אותו ואת יושביו לטובה, "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד"!
ממש ברגע האחרון, לפני היציאה, אנחנו לוחשים עוד כמה משפטים קצרים: ״אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם, וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא. עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר, דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵ־ל. וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא, וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל; אֲנִי עָשִׂיתִי, וַאֲנִי אֶשָּׂא, וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט״. אנחנו מזכירים לעצמנו: כעת אנחנו יוצאים לקרב. ריבונו של עולם איתנו. אנחנו לא מפחדים.
המנהיג
מי שיצא לקרב, בלי פחד, נגד אנטישמיים רשעים שיעצו עצות נגד היהודים בשעות החשוכות של ערב מלחמת העולם השנייה, הוא מי שמזוהה עם הניגון הזה – הרב יהודה מאיר שפירא מלובלין. הוא מוכר בזכות ישיבת 'חכמי לובלין' שהקים בפולין ובזכות מפעל 'הדף היומי' שיזם, אבל באישיות שלו היה ממד נוסף, פחות ידוע: מידות הביטחון והשמחה העוצמתיות שהיו לו, שהתבטאו בעיקר בעולם הניגונים שהלחין ושר. הרב שפירא היה איש של ניגון, ולא סתם; כל ניגון שהיה מזוהה איתו – "בך בטחו", "אם אמרתי", וגם הניגון שלנו, "עוצו עצה" – היה קשור לאמונה, לביטחון ולשמחה.
הרב שפירא השתמש בכוח של הניגון כדי לעודד, לחזק ולהעלות את האמונה והביטחון בקדוש ברוך הוא שיעזור לנו מול כל הצרות – כל זאת כאשר הוא עצמו סבל צרות רבות בחייו האישיים; הוא לא זכה לילדים, ובגיל צעיר, יחסית, חלה ונפטר.
ישראל גרובייס: רבי מאיר שפירא הוא דמות חד פעמית, כזו שהשפעותיה נוכחות בעולם היהודי עד היום בשני תחומים עיקריים: הראשון הוא מבנה הישיבות, והשני – שאפשר לקרוא לו עיקר העיקרים – הוא הדף היומי.
הרב שפירא נולד בשנת תרמ"ז (1887) בעיירה סוצ'אבה שברומניה. אימו, שהייתה דמות דומיננטית ביותר בחייו, היא בתו של רבי שמואל יצחק שור – רבה של העיר מונסטריץ׳ שבאוקראינה, המוכר גם כסבו של הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לישראל לשעבר.
הרב ישראל מאיר לאו: רבי מאיר שפירא זצ״ל היה בן דוד של אבי. אימו, מרגוּלית (מרגלית), ואם אבי, סבתא לאה הינדא, היו אחיות – בנותיו של הרב שמואל יצחק שור, שהיה מגדולי הפוסקים בפולין וכתב את ספר השאלות ותשובות המפורסם 'מנחת שי'.
אומרים שרבי מאיר לא התגלה מיד כתלמיד חכם; להפך – בילדותו הוא התקשה בלימודו…
ישראל: ממש כך. לפי הנתונים שבידינו, כנראה הוא סבל מההפרעה שהיום נקראת ׳דיסלקציה׳, והוא התגבר עליה בעצמו: הזיכרון שלו היה פנומנלי, והוא לימד את עצמו לקרוא צורות של מילים ולא של אותיות. הוא הסתכל על המילים כמו על תמונות. למיטב ידיעתי, הוא אף פעם לא קרא נאום מתוך דף; הכל היה בזיכרון. וכך, מהר מאוד הופך הילד, שבתחילה התמודד עם קשיי למידה, ל׳עילוי׳ – ״העילוי משוץ״. שנים בודדות לאחר מכן, בגיל 22 בלבד, הוא כבר מקבל את הרבנות הראשונה שלו – הוא מתמנה לרב קהילה. בשנים ההן, רבנות קהילה היא תפקיד רציני ביותר שזוקק מנהיגות גדולה.
למדנים ועילויים באותה תקופה לא היו חסרים בעם ישראל, וגם לא רבנים. מה שייחד את הרב שפירא זו המנהיגות שלו.
ישראל: בדיוק – הוא מנהיג! בכל מקום שאליו הוא מגיע הוא סוחף אחריו את הציבור. אגב, בהקשר לגילו הצעיר של הרב שפירא בתחילת תקופת הרבנות שלו, יש סיפור משעשע: באחת הקהילות הראשונות שבהן שימש כרב, כאשר הגיע אל העיר בפעם הראשונה, פנה אליו אחד מראשי הקהל ואמר לו: ״זה לא ייתכן שצעיר בן 23 בלבד ינהיג אותנו״. ענה לו הרב: ״אני מתחייב לטפל בבעיה הזו בכל יום בחיי״…
כתוצאה מהכושר המנהיגותי שלו, כל הקהילות היהודיות באזור, בהדרגה, רוצות את הרב שפירא כרב.
ישראל: כן. הוא מקבל כמה הצעות רבנות, אך במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא נאלץ לברוח. לאחר מכן, לאט לאט הוא ׳כובש׳ עוד ועוד כיסאות רבנות; הוא מתמנה לרב בקהילה מסוימת – וכבר קהילה חשובה יותר מבקשת אותו.
הרב לאו: רבי מאיר שפירא, בכהונתו כרב, נדד מגלינה שבגליציה לסאנוק, מסאנוק לפיוטרקוב ומפיוטרקוב ללובלין. פיוטרקוב הייתה יותר גדולה מלובלין, אבל בלובלין הייתה מסורת של תורה מכל גדולי ישראל, הראשונים והאחרונים – ולכן הוא עזב את פיוטרקוב ונענה להזמנה לכהן כרבה של לובלין. לאחר עזיבתו נערכו בפיוטרקוב שוב בחירות לרבנות, ומי שנבחר לרב העיר היה אבי. שני בני הדודים האלה הלכו זה אחר זה לכל אורך הדרך.
תקופה קצרה לאחר הגעתו אל העיר הגדולה לובלין, מנסה הרב שפירא להגשים את החזון שלו – להקים ישיבה, אבל לא סתם ישיבה. באותם ימים היו ישיבות, אבל באף אחת מהן לא היה בית מדרש מרווח ומקום מגורים נאות. בלילות ישנו הבחורים בחנויות נעולות של יהודים וכך שמרו עליהן מפני השודדים הגויים. גם ארוחות אכלו בבתי היהודים. אורח החיים הגשמי התנהל מתוך צמצום גדול.
החזון של הרב שפירא היה שישיבה תהיה מקום גדול ומסודר; שבחור שלומד בישיבה לא יצטרך להרגיש כעני העומד בפתח בכל הנוגע לצרכיו הגשמיים, אלא יוכל לשבת וללמוד כל היום, בלי שתהיה עליו שום דאגה נוספת.
בשביל לממש את החזון הזה יצא הרב שפירא למסע נרחב באמריקה לצורך גיוס כספים – אבל המסע הזה, איך נאמר, לא מאוד הצליח. הוא דיבר עם כריזמה, הציבור הקשיב לדבריו, אבל הוא לא הצליח לגייס את הסכומים שתכנן כדי להקים את הישיבה המכובדת שעליה חלם.
באחת הפעמים, אחרי סבב נוסף שבו ניסה לאסוף תרומות ללא הצלחה גדולה, חזר הרב שפירא לחדרו באכסנייה מלווה במעין תחושת ייאוש. מתוך המצב הזה, הוא הלחין את אחת המנגינות הידועות שלו.
ישראל: באותה סיטואציה הלחין הרב שפירא מנגינה על הפסוקים "אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי, חַסְדְּךָ ה' יִסְעָדֵנִי. בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי, תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי". אם נקשיב למלודיה שלו נשמע ניגון מלא ביטחון, תקווה ואופטימיות על אף תחושת המשבר. כזה היה רבי מאיר שפירא: תמיד מלא תקווה, גם ברגעים הכי קשים שלו.
באופן כללי, החיים שלו לא היו קלים: כאמור, ילדים לא היו לו. רוב חייו, הרב שפירא בעיקר ניסה להגשים את החלומות שלו, בלי הרבה הצלחה. אבל תמיד הייתה תחושה מרוממת סביבו. המידה הכי בולטת שלו שתלמידיו תיארו, היא השמחה ורוממות הרוח שתמיד שרו עליו.
לבסוף, כאשר הרב שפירא אכן מצליח להקים את הישיבה, הניגון הזה הפך לאמירה של הישיבה.
הרב לאו: על אף שהרב שפירא לא היה אדם בריא במיוחד, מדי בוקר הוא היה עובר בקומות המגורים של הישיבה (ללא מעלית) ומעיר את הבחורים לתפילה בזמן כשניגון על שפתותיו.
רק בשמחה
הניגון בישיבת 'חכמי לובלין' תפס מקום מיוחד. הרב שפירא הקים מקהלה שחבריה היו מלווים אותו בתפילות, בשבתות ובימים־טובים. את סעודות השבת הוא סעד יחד עם התלמידים, ויחד הם היו שרים את זמירות השבת. כל התלמידים שלו שניצלו מהשואה זוכרים במיוחד את רוממות הרוח הזו – את הניגונים, את הביטחון, את השמחה.
ישראל: הרבה ניגונים ששוררו בפולין השתמרו עד היום הזה באמצעות רבי מאיר שפירא ותלמידיו.
התקופה שבה כיהן הרב שפירא ברבנות לובלין ועמד בראשות הישיבה שם, הייתה תקופה דרמטית. קרנו של הרב שפירא רמה; הוא נבחר לשמש כיושב ראש 'אגודת ישראל' והתחיל לפעול להצלת עולם התורה והנוער בפולין ובאירופה של אז. השיא היה כשנשלח לייצג את היהודים כחבר בפרלמנט הפולני (ה'סיים'), שם פגש את האנטישמיות המזוקקת. במשך כל אותה תקופה הוא התמודד עם ניסיונות לגזור גזרות רעות על היהודים ולהצר להם.
כך, במשך קדנציה שלמה הוא ישב ב'סיים' הפולני, עם מראה של רבי חסידי – זקן, פאות, כובע רבני (סממנים שיהודים רבים בפולין לא ששו להחצין) – וייצג את היהדות. נגזרו גזרות לא פשוטות, בין היתר סביב עניין השחיטה הכשרה, והוא התמודד עם הכל.
גם שם, הוא שמר על רוממות הרוח ועל השמחה שלו באמצעות הניגון, ובאופן ממש מפליא. ישנם תיאורים שהוא היה יוצא מבניין ה'סיים', תופס כמה בחורים יהודים ומתחיל לרקוד ולשיר איתם… אגב, גם הריקוד היה עניין דומיננטי ביותר אצלו. הוא רקד הרבה.
ודווקא שם, כשהוא ראה בעיניו את שנאת היהודים המובהקת והפשוטה – יצאו לו הניגונים של האמונה והביטחון בקדוש ברוך הוא.
ישראל: ישנה אמרה בדיוק בנושא הזה שמיוחסת אליו: חז"ל אומרים "הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב". מה הפירוש שזו ההלכה? האם הגויים בשנאתם ליהודים מקיימים איזשהו פסק הלכה?! אמר הרב שפירא: תמיד יש ניסיון לתת הסבר לאנטישמיות. כאן שונאים אותנו בגלל שאנחנו קומוניסטים, ושם – בגלל שאנחנו קפיטליסטים. במקום פלוני טוענים שאנחנו עניים מדי, ובמדינה השכנה – שאנחנו עשירים מדי. אני מסתובב בעולם ויושב ב'סיים' ומגיע למסקנה שאין שום הסבר; "הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב" – זו פשוט הלכה שהגויים נאלצים לקיים…
הרב לאו: חשבו שברגע שתהיה לנו מדינה משלנו ולא נהיה מפוזרים בין הגויים, יקבלו אותנו. מה קיבלנו? פעם שנאו אותנו כי לא היה לנו בית, והיום שונאים אותנו כי יש לנו בית… הרב שפירא הכיר את העולם הגויי מכל צדדיו, בעיקר באירופה, וממילא ברור למה הוא מתכוון כאשר הוא מחבר ניגון לפסוקים כאלה: "אם אמרתי מטה רגלי" – הרי עם ישראל היה אז במצב שרגלו מטה מאוד, חלילה, "חסדך ה׳ יסעדני" – אין לי אף אחד לסמוך עליו, רק עליך ה׳. "ברוב שרעפי בקרבי" – גם כאשר אני חושב על כל האירועים הקשים שעוברים עלינו, "תנחומיך ישעשעו נפשי".
באופן מופלא, גם ברגעים הקשים שלפני פטירתו, הרב מלובלין ניסה לרומם ולשמח את תלמידיו.
ישראל: כאשר מצבו הבריאותי הידרדר מאוד, הוא כתב על פיסת נייר "שתו ׳לחיים׳, צאו בריקוד". הרגעים שלאחר מכן היו ספוגים בחסידות עמוקה ואמיתית: הבחורים, שהבינו מה מצבו של רבם, שתו לחיים ויצאו בריקודים. מספר מצומצם של בחורים רקדו בתוך חדרו של הרב ושאר הבחורים בחוץ. הם רקדו את אחד מניגוניו, "בך בטחו אבותינו".
וברגעיו האחרונים הוא כתב להם עוד שתי מילים…
הרב לאו: "רק בשמחה". אלו היו מילותיו האחרונות, ולאחר מכן הוא הסתלק לבית עולמו בבניין הישיבה. ההלוויה נערכה ביום ראשון, ואבי היה בין המספידים.
כך הוא נפטר – המנהיג היהודי, שבכל מקום, בכל עת צרה, תמיד נשאר בשמחה.
יש עם מי לעבוד?!
נחזור למילים של הניגון שלנו, "עוצו עצה": אמרנו שהסדר של שלושת הפסוקים לקוח מהסיפור במדרש על רגע המפגש של מרדכי עם הילדים אחרי ששמע על הגזירה, ושמיעת הפסוקים הפכה אותו שמח. בפשטות נשמע שמרדכי חיפש סימן מלמעלה שהגזירה של המן תתבטל ויהיה נס גדול. אבל קשה להבין את המדרש כך, כי במגילה כתוב שמרדכי דווקא לא שמח – אלא להפך.
הרב רסקין: נכון, במגילת אסתר כתוב "וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר, וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה". לפי המגילה – מרדכי קיבל את הבשורה והתחיל לצעוק ולהתאבל, ואילו במדרש – הוא שמח שמחה גדולה… יש כאן פער משמעותי.
הרבי מלובביץ' זי"ע מסביר שיש כאן משהו אחר לגמרי: קודם כל, צריך להבין שמרדכי לא חשש מעצם הגזרה של המן הרשע. מרדכי ידע שעם ישראל הם ״כבשה העומדת בין שבעים זאבים״ ו״גדול הרועה שמצילה״. הגזרה לא הייתה הדבר שהפחיד את מרדכי. מרדכי פחד ממה שמובא בגמרא במסכת מגילה: ״מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה… מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע… מפני שהשתחוו לצלם״.
כלומר, מרדכי חשש שמא היהודים שנהנו מסעודת אחשוורוש ושהשתחוו לצלם לא ראויים, חלילה, שהקדוש ברוך הוא ישמור עליהם. המצב הטבעי של עם ישראל הוא ״כבשה בין שבעים זאבים״, ורק כאשר ״הרועה״, הקדוש ברוך הוא, שומר עלינו, הזאבים לא מצליחים לעשות לנו כלום. אבל אם אנחנו לא עושים מספיק 'כלים' לשמירה שלו, אנחנו דומים לחייל שיעמוד בשדה הקרב ויפשוט את השכפ"ץ שלו. לא שבגלל שהוא הוריד את השכפ"ץ הוא ייפגע, אבל הוא כן איבד את ההגנה שלו בשל כך. לכן חשש מרדכי – אולי היהודים בדורו כבר לא ראויים לנס, חלילה.
הרב רסקין: נכון. מרדכי שאל את עצמו: האם יש עם מי לעבוד? האם עם ישראל עדיין עם? האם הם לא שכחו מה זה להיות יהודים? האם אותם אנשים "שנהנו מסעודתו של אותו רשע״, למעשה התרגלו למנעמי הגלות והפסיקו לשאוף להתעלות רוחנית?
אם כך, זה בעצם הסיפור המרכזי של פורים – המצב של היהודים בכלל באותו הזמן, והסתר הפנים שהיה אז כתוצאה מהרמה הרוחנית שלהם.
הרב רסקין: התקופה שבה אירע סיפור המגילה הייתה תקופה של חושך מוחלט. לא סתם כתוב במגילה ״בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ״. ׳חושך מוחלט׳ פירושו שהחושך כל כך גדול עד שאפילו לא מרגישים בו. כך אומר הבעל שם טוב על הפסוק "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" – שההסתר עצמו מוסתר; החושך גדול כל כך, עד שמדמיינים שנמצאים במצב של אור.
ופתאום, בתוך המצב של היהודים, גזירת השמד הזו גורמת להם להתעוררות עצומה…
הסיפור של פורים הוא קבלת התורה מאהבה וברצון, כמו שמופיע בגמרא; אותה נקודה פנימית שקיימת בכל יהודי בכל מצב, התעוררה לה פתאום.
ובחזרה לסיפור שלנו – מרדכי רצה לדעת האם יש עם מה לעבוד, ובשביל לקבל את התשובה הוא בדק את הדופק של עם ישראל. היכן בודקים דופק של עַם? אצל הילדים. אבל לא כשהם בבית הספר, בתוך המסגרת החינוכית, אלא לאחר שהם יוצאים ממנו. מרדכי מחכה לילדים ביציאתם מבית הספר ושואל אותם: מה למדתם היום? וכל אחד מהילדים, בתורו, עונה לו: למדנו שהקדוש ברוך הוא מנהל את העולם; למדנו שאין מה לפחד.
מרדכי שמע את הדברים ושמח שמחה גדולה, ולכן דווקא אז מה הוא הלך ועשה? ״וילבש שק ואפר, ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה״. למה? כדי לעורר את עם ישראל לתשובה. כעת הוא ידע בוודאות – יש עם מי לעבוד.
עד מאה ועשרים – על הגב שלו
הפסוקים שציטטו הילדים למרדכי הם לא אקראיים, כביכול 'סתם' פסוקים שמדברים על אמונה וביטחון בקדוש ברוך הוא. יש בהם שלוש רמות של אמונה, של דרך להתמודד עם הפחד הכי בסיסי שיש לכל אחד מאיתנו: הפחד מהשמדה ומוות, רחמנא ליצלן.
הרב רסקין: אמת, בתקופה האחרונה, במהלך המלחמה, פגשנו כל כך הרבה פחדים. הפחד הוא גורם משתק. אנשים נכנסו לסטרס, התחבאו בתוך הבית ולא מצאו לעצמם מקום. כולנו הרי ׳שורדי שואה׳ ברמה כזו או אחרת, דור שלישי או רביעי ליהודים שעברו את הזוועות באירופה, ולמודי הזוועות של שמחת תורה תשפ"ד. והפסוקים שהילדים אומרים למרדכי, מטפלים בפחד – בשלוש רמות.
הפסוק הראשון הוא "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא". פעמים רבות, בפרט בתקופה הזו, אני חושב על האומץ לומר את המילים האלה ברור. בדרך כלל אנחנו מפחדים לקרוא לדבר המפחיד בשמו, ואילו כאן אומר ישעיהו בפשטות: "אל תירא מפחד פתאום". אני יודע שאתה חושש מפני "פחד" שיבוא ״פתאום״, אתה רועד כי אולי ״שואת רשעים כי תבוא״. אלה סיוטי הלילה שלנו. ובכן, "אל תירא". למה? ככה. יש הקדוש ברוך הוא ששומר עלינו.
אבל כשאנחנו חושבים על הפחד לעומק, אנחנו אומרים: רגע, זה לא סתם שיש לנו ״פחד פתאום״, מתרחישים לא רציונליים שפתאום יקרו לנו; הרי לכאורה באמת יש ממה לפחד – ברגעים אלה שונאי ישראל מתכננים איך לפגוע בנו!
הרב רסקין: בדיוק כמענה על המחשבה הזו מגיע הפסוק שלנו – "עוצו עצה". הפסוק בא ואומר – שוב, באומץ – כן, יש כאלה אנשים, הם קיימים. בואו לא נספר לעצמנו סיפורים כאילו אין אויבים והכל בסדר. לא. יש לנו בעיות. אלא מה? אנחנו אומרים לבעיות: "עוצו עצה ותופר" – הקדוש ברוך הוא יפר לכם את העצה. ״דברו דבר״ – לא רק רעיונות היפותטיים, אפילו אם תדברו ברמה פרקטית, ״ולא יקום״ – זה לא יקרה. למה? ״כי עמנו א־ל״. יש פה הסבר: הקדוש ברוך הוא איתנו. זו כבר רמה יותר גבוהה – גם של הבנת הבעיה וגם של הסיבה לבטוח למרות זאת.
אם כך, הכל טוב. מה מוסיף הפסוק השלישי?
הפסוק השלישי מלמד אותנו רמה נוספת של ביטחון ואמונה. הרי יש דברים שאנחנו מפחדים מהם שלא קשורים ל״עצת רשעים״, לכוונות וליכולות של אויבי ישראל, אלא לדברים שבוודאות יפגשו אותנו בחיים, במוקדם או במאוחר, לא משנה מה נעשה. לדוגמה – זקנה. הרי אנחנו מתפללים "אל תשליכנו לעת זקנה".
כאן אנחנו אומרים – אלוקים עושה הכל; ״ועד זקנה אני הוא״ – אותו הקדוש ברוך הוא שנמצא איתך כשאתה צעיר, נמצא איתך גם כשאתה זקן; ״ועד שיבה אני אסבול״ – אני לוקח הכל על הגב שלי, הוא אומר לנו. ״אני עשיתי״ – אני בראתי את העולם, אני מעניק לו חיים בכל רגע מחדש, ״ואני אשא״ – אני אמשיך להחזיק אותו, הוא לא ייפול, הכל בסדר, ״ואני אסבול״ – אני יכול להיות הסַבָּל של העולם, להחזיק אותו היטב, ״ואמלט״ – ולפטור אתכם מכל מיני הבעיות.
זו הסתכלות בוגרת מאוד. היא יודעת שיש זקנה ויש שיבה, ואפילו לא דוחה אותן. הן יבואו. יום יבוא ונזדקן ביחד בעזרת ה׳… לא בטוח שכל החיים נהיה בריאים, יפים וצעירים. אבל מה שכן בטוח הוא שהקדוש ברוך הוא יהיה איתנו בכל צעד. הוא לא רק יתמוך בנו מבחוץ; ״אני עשיתי, ואני אשא״, והכל בסדר. תירגע, הקדוש ברוך הוא כאן מתחילת הדרך ועד סופה, ובכל רגע הוא נותן לנו שליחות ותפקיד, ועומד לצידנו ומסייע שנבצע אותם בצורה המלאה ביותר. אנחנו רק צריכים לבחור לחיות נכון, ובהחלט אפשר לחיות חיים מלאי משמעות ותוכן גם ״עד זקנה… ועד שיבה״, כי ״אני עשיתי, ואני אשא, ואני אסבֹל ואמלט״.
דידן נצח
הרבי מלובביץ' אהב מאוד את הניגון "עצו עצה" ושר אותו בהזדמנויות רבות, וכמו בסיפור עם מרדכי והילדים – הרבי שר אותו במיוחד בכינוסי ילדים שהיה משתתף בהם מעת לעת.
הרב רסקין: בשיחות רבות שהרבי מסר בכינוסי ילדים, הוא סמך את דבריו על אחד הפסוקים שהילדים הכריזו בתחילת הכינוס או על הניגונים שהם שרו. באחת ההזדמנויות, לפני פורים, הרבי דיבר בהקשר לניגון ״עוצו עצה״ ואמר לילדים: שמתם לב שלא רק אמרתם את המילים הללו, אלא שרתם אותן? למה באמת? כי זו לא סתם אמירה. זו הכרזה של שמחה וביטחון שמלווה בתנועת נפש מרוממת. כנראה שזה קשור למה שדיברנו בהתחלה על סיום התפילה, שהיציאה לקרב היא תמיד מתוך תנועת ניצחון.
מסופר שבזמן המלחמה של נפוליאון נגד הצאר הרוסי, בעל התניא תמך בצאר והתנגד לנפוליאון בגלל שחשש מרוח הכפירה והחופש שהמהפכה הצרפתית הביאה בכנפיה, והוא ביקש לברר עם איזה ׳מארש׳ נפוליאון וחייליו חצו את הגבול לרוסיה. כאשר הביאו בפניו את השיר, הורה לנגן אותו שוב ושוב. לאחר מכן אמר: לקחנו מהם את נשקם, ובכך "דידן נצח" – הניצחון יהיה לצידנו. אין ספק, ניגון של שמחה מביא למצב של ניצחון.
בימים ההם – בזמן הזה. כמו בימי מרדכי בפורים, נתאזר גם אנחנו בביטחון בה' שישמור עלינו מפני כל אויבינו. בכל דור עומדים עלינו לכלותנו, תמיד שונאי ישראל חורשים עלינו מזימות, אבל "עמנו א־ל" – הקדוש ברוך הוא עוזר לנו ומצילנו מידם. פורים שמח!
