גם כשמאחוריה השתרך שובל ספרותי בן 10 ספרים, היא תמיד חיכתה לו – לספר על המקדש שיפציע לאור עולם (ספר שלישי בסדרת 'מסע במכונת הזמן', אחרי מערת המכפלה וקבר רחל). "הוא היה החלום הראשון שלי – לדבר עם ילדים ברמה ובשפה שלהם על המקדש, ושהנושא הזה יעלה לכותרות ולשיח", משתפת חסיה בן זכאי, מאיירת וסופרת, שקוראי 'קרוב אליך' כבר זכו להכיר בעבר.
אחד הדברים המרכזיים המאפיינים את יצירתה של חסיה, הוא היכולת לשלב מסרים רוחניים עמוקים בתוך עלילה מרתקת שמתחברת ללב הקוראים הצעירים, והספר על המקדש אינו שונה בהקשר זה. בחן רב ובמקצועיות הוא מצליח לשלב בין פיתול עלילתי מרתק לבין הצגת רעיונות וקטעי מידע רבים, שיחד יוצרים חיבור אישי לרעיון המקדש והגאולה. חסיה תמיד ביקשה לקרב ללב את הרצון למקדש, לשאול את השאלות שאף אחד לא העיז לשאול בקול, לספק תשובות ולעורר רצון אמיתי שיגרום לילדים – וגם להורים שלהם – להתחבר ולדרוש את המקדש. והשנה, ובכן, היא זכתה לברך על המוגמר, ובחודש ניסן האחרון הודפס סוף-סוף 'המקדש – מסע אל ארמונו של מלך'.
כשעורך קרוב אליך ביקש לראיין את חסיה לרגל תקופת בין המצרים על הגשמת חלומה האישי, ענתה: "למה דווקא בשלושת השבועות? המקדש הוא אקטואלי לכל השנה. אנחנו מזכירים את המקדש כל יום בברכת "בונה ירושלים" בברכת המזון ותפילת שמונה-עשרה. יש לנו ארבע צומות שפזורים במהלך השנה, והחיסרון שלו הוא צער מהותי שמלווה אותנו תמיד, אז למה לצמצם את הדיבור על המקדש לתקופת בין המצרים?" ובאמת, כל כך חשוב להכניס לסדר היום את הרצון לגאולה, ולא לתחום אותו בלוח השנה לשלושת שבועות האבל.
עם זאת, אין ספק כי בין המצרים תשפ"ד תופס אותנו מטולטלים ובהולים אחרי תקופה ארוכה של מלחמה, וצמאים לגאולה ברמות שאף פעם לא הכרנו. חיילים שחזרו מהלחימה מספרים שאצל אויבינו נמצאת בכל בית תמונה של אל אקצה, מה שעורר רבים לשאול – מה איתנו? מתי המקדש יהיה בכל בית אצלנו? והדיבורים שיש לספר הזה לתת לכולנו, הם טל תחייה שניקח מעכשיו – מבטיחים! – לכל השנה.
ילדה של ירושלים
חסיה, מהיכן עלה בך רצון לכתוב ספר על המקדש?
"הייתה לי 'סבתא ירושלים' שגרה בשכונת שמואל הנביא, ועד מלחמת ששת הימים הם היו שרויים תחת איום של יריות הצלפים הירדנים מעבר לגבול שעבר לא הרחק משם. לאחר מכן, בתור ילדים היינו הולכים ברגל מביתה כל שבת לכותל. סבתא עליה השלום נפטרה לפני חודש, היא זכתה לאריכות ימים מופלגת וחיה 110 שנים (!). סבתא עלתה מתימן. היא הייתה אישה שלא ידעה קרוא וכתוב, אך את הבקשה והגעגוע למקדש היא העבירה אלינו בלי מילים ומנטרות. התודעה שלה הייתה – מקדש. הם באו לארץ בשביל לעלות לירושלים, מקום המקדש. זאת הייתה המהות של סבתא.
"כשלמדתי בירושלים בתור בחורה, הייתי ישנה אצלה. כשהשכמתי בשעה שש בבוקר בשביל להגיע בזמן ללימודים, סבתא כבר חזרה מהכותל. היא הלכה לשם להתפלל, בלי סידור, רק עם לב. הולכת למקום המקדש, מתיישבת בעזרת הנשים עוד לפני שהמניין התחיל וממתינה לתפילה. סבתא הייתה דמות של געגוע לגאולה ולמקדש. היא החדירה בי את האהבה הגדולה למקום המקדש, והיא ההשראה שלי. הספר הזה הוקדש לה עוד כשהייתה בחיים".
כאלו עוצמות היו לסבתא! איך את מסבירה את זה?
"הציפייה החזקה לגאולה עברה מדור לדור. צריך לזכור שיהודים הגיעו לתימן עוד בגלות הראשונה, ומעולם לא חזרו לארץ קודם לעלייה הגדולה במאה האחרונה. זיכרונה של ירושלים לא מש משפתם. זה היה חזק כל כך. סבתא שלי באה ממשפחה של כהנים. היא התחתנה עם לוי, וזה לא היה רק משפחת "כהן" או "לוי", זו הייתה מהות עוצמתית. כשמשפחתה הגיעה לארץ, ביקשו מהם שיקליטו את נוסחי התפילות שנהגו בתימן, כי הם שמרו את המסורת בצורה כל כך מדויקת".
יש עוד חוויה שהשפיעה עלייך לכתוב את הספר?
"אבי, כבן של אמא שלו, היה לוקח אותנו כל תשעה באב לפנות בוקר לכותל. בתשעה באב הרחבה מלאה. כל עם ישראל לגווניו ממלא את הכותל. אני זוכרת את הסיטואציה שחווינו בתור ילדים שמגיעים לכותל כשעדיין חשוך, ומתפעלים מכמות המבקרים ומהאחדות של עם ישראל לגווניו. לראות יהודים שיושבים על הרצפה ומתאבלים על החוסר שבמקדש, זה מרשים ביותר. היינו יושבים שם שעות, עד 10-11 בבוקר. באיזה שלב נהיה לנו משעמם, ואז עלו בנו שאלות: מה אנחנו עושים פה בעצם? ומה יהיה כאן כשהגאולה תגיע בסוף? זה כמו סתירה פנימית. מצד אחד יש התעוררות לגאולה שלימה, מצד שני יש כאן המון דברים שאני לא מבינה אותם. מה זה מקדש בכלל? ומהי הגאולה שכולם מחכים לה? למה אנחנו מצפים, ומה חסר לנו בעצם?
"כשהתבוננתי בילדה הקטנה שהייתי, זו שמגיעה לכותל ושואלת בלי מילים למה זה קשור אליה, ורק כשהיא גדלה היא דורשת תשובות, חשבתי על ילדיי. מי אמר שכשמשיח יגיע ויכריזו בחוץ 'הגאולה הגיעה!', ילדיי יקומו מהכיסא וירוצו, ולא יבקשו לסיים את הפרק בספר או לגמור את המשחק? מה ייתן להם את השייכות והחיבור העמוק לגאולה ולמקדש?
"ובאמת, בסיטואציה הזו של רחבת הכותל המערבי בליל תשעה באב, הספר מתחיל".
דור של יהלומים
את מביאה בספר את סיפור הדורות שקדמו, האם כל זה נכון גם ביחס לדור שלנו?… מה יהיה?
כאן חסיה מהסה אותי. לא רוצה לשמוע שום קינות על הדור הצעיר. "זה לא שהדור פחות טוב, חלילה", היא מסבירה, "פשוט, הדור של היום זקוק ליותר עומק. יש לו דרישה לחיבור עמוק שידבר אליו. איפה אתה מוצא יהלום? עמוק עמוק מתחת האדמה. אתה תרים שכבה ועוד שכבה עד שתאתר אותו! הדור שלנו מבקש את היהלום המשמעותי ביותר. זה מראה על המעלה העצומה של הילדים שלנו!
"כשמסתכלים על תופעות בדור" מרחיבה חסיה, "מוצאים מה זורם באנרגיות של הצעירים, למשל תופעת השימוש בחומרים למיניהם המצויה היום בנוער. הם מעלים אותך למעלה ברגע, וזה רק מראה מה הנוער מבקש – סם חיים. הם רוצים משהו שיתדלק אותם לעומקי עומקים. הרב גינזבורג שליט"א קורא לזה 'סם מעורר', והתפקיד שלנו הוא לחבר אותם לפנימיות הקדושה שהם מבקשים.
"הרבה דיברו ואפילו קצת הספידו את הדור שלנו, כדור הטיקטוק והאינסטגרם, דור חלול, ועוד כל מיני מסקנות. והנה ראינו אותם כחיילים במדים, בחורים בני שמונה עשרה-עשרים, שכותבים צוואות בהודעות טקסט או בדפים קצרים – מילים שכולנו צריכים ללמוד לדורות, ומוכנים למסור נפש וגוף למען כל יהודי ולמען הארץ הטובה שלנו. המראה מבחוץ קצת מטעה, אבל בפנים זהב טהור. הם עשויים מאותו חומר יקר ומשובח ששמו עם ישראל – עם הנצח!
"עכשיו נחזור לענייננו. בספר הזה, ההורים מביאים את ילדיהם לרחבת הכותל, הם מתפעלים ונהנים אבל פתאום נהיה משעמם. ההורים עטופים בתפילה חרישית, והילדים שואלים: מה אנחנו עושים כאן? כך הם יוצאים למסע בעקבות נקודות ודמויות בהיסטוריה, לומדים להכיר ולהתחבר למקדש ולדרישה לגאולה".
מיוחד! את בעצם מעלה את השאלות שלא ידעת לשאול בתור ילדה, ומעבירה תשובות וידע לילדים.
"אכן, אחת המטרות הגדולות של הספר היא לצאת מהבורות. לתת לילדים היסטוריה יהודית בנויה ומסודרת. להסביר מה קרה בבית ראשון, מה קרה בבית שני, מי הדמויות שהיו פעילות שם. לפעמים רק בחנוכה הורים מתעוררים להבין כמה המושגים מבולבלים לילדים שלא יודעים אם מדובר בבית ראשון או שני, מי היה הרשע התורן, ואיפה החג ממוקם בציר הזמן היהודי.
"בספר השקענו בסרגל זמן קריא לילדים, עם תחנות בהיסטוריה: אברהם אבינו, מתן תורה, בית ראשון, חורבן… כשבכל תקופה מפורטות הדמויות המרכזיות והמשמעותיות שפעלו בה, כמו מלכים או נביאים. דבר נוסף וחשוב ביותר שהספר מאפשר, זה הצצה להוד וההדר של המקדש, כארמונו של מלך. עצם זה שילד יפתח את הספר ויגיד "וואו" גם בלי לקרוא, זה עצום וגדול בעיניי. אנחנו מצויים בדור בו יש ארכיטקטורה ובנייה ברמה גבוהה ביותר, אבל אפילו ביחס להתפתחות של ימינו עדיין הארכיטקטורה של בית המקדש מדהימה ביופייה".
גשר בן השכל ללב
אם מותר לך… שתפי אותנו בסגנון הכתיבה של הספר.
"הספר הוא עלילתי, כאשר תוך כדי העלילה צפות שאלות רבות שילדים שואלים. הנהגתי בספר שיח פתוח של הדמויות, בצורה שמותר לשאול את כל השאלות. השיח הזה מאוד חשוב בעיניי. לפעמים חושבים שאם ילד גדל בבית שומר תורה ומצוות, הוא מקבל ידע גם בלי מילים. אבל זה לא מדויק. אמנם הילדים מקבלים הנהגות ורגשות קודש, אבל יש דברים שקשורים לידע והבנות עמוקות שהילדים צריכים בהם את ההנגשה שלנו.
"לא תמיד קל לנו לדבר עם הילדים, לנהל שיחה ולתת לילדים מרחב לשאול ולשוחח. בספר הזה יש בכוונה שיח מרובה. לדמויות מותר להגיד: לא מבין! זה משעמם אותי! ומה זה בכלל להתגעגע למשהו שלא היה לי? בעזרת דוד יוסי רפאל ודוד אהרן, הילדים שקוראים את הספר יוצאים למסע מרתק אל העבר הרחוק והמפואר של עם ישראל. הם מגיעים לבית ראשון בעצמו, לבית שני, לנקודות החורבן ואז מגיעות תשובות של עומק. הורה שקורא יחד עם הילד את הספר – ואני מאחלת את זה לכל הורה – יקבל גשר בין השכל ללב. הוא יצליח להעמיק את הבקשה למקדש ולגאולה".
מה החלק של ילדייך בכתיבת הספר?
"את כל הספרים שלי אני כותבת לילדיי, והם שותפים מלאים בתהליך הכתיבה. במהלך הכתיבה של הספר ישבתי עם הילדים ודיברנו על המקדש. ראיתי את השאלות שלהם, וגם את חוסר העניין של חלק מהם. זה אתגר אותי, ואמרתי: 'בואו ננסה למצוא את הצד שמעניין גם אתכם במקדש'. זה גם מה שהנחה אותי בבניית העלילה.
"גם עכשיו, לפני הראיון, שאלתי את הילדים: 'מה אתם למדתם מהספר? מה להגיד למראיינת?' בת ה-11 שלי אמרה לי: 'תגידי לה שלמדתי לבכות מחורבן בית המקדש, למדתי להרגיש צער אמיתי מכך שהבית נחרב'. מאוד ריגשה אותי התשובה שלה, ואכן התפילה שלי היא שכל ילד שיקרא את הספר יצליח להתחבר לדבר הגדול הזה שהיה לנו, ואנחנו מצפים שייבנה שוב".
הלב של כולנו
חסיה, שמעתי שהשגחה הפרטית ליוותה אותך במהלך הכתיבה וההוצאה לאור. ספרי לנו קצת עליה.
"כתיבת הספר ארכה 16 שנה (!). כל פעם אני מתחילה והעבודה נעצרת. היו מחסומים ומניעות על כל צעד ושעל. כאמור, הכל התחיל מחלום אישי לכתוב ספר על בית המקדש, אבל למרות הרצון החזק לא רציתי 'עוד ספר' אלא ספר מיוחד. תמונות מושקעות, איורים וכל מה שהילדים זקוקים לו בשביל להתחבר למסר. בד בבד, ידעתי שהעלויות של כזה מין ספר הן עצומות, ואני מאמינה שכל מה שקרה בהמשך היה בשביל שאבין שזה לא אני שכותבת כאן, זה המקדש עצמו.
"לפני הספר הזה כבר הוצאתי לאור ספר על הריון ולידה וגם ספרים לילדים. ידעתי מה דורשת הפקת ספר, ולכן כמעט התייאשתי מראש. איך אשיג את כל הכספים הדרושים בשביל הוצאת הספר הזה? ידעתי שאין לזה סיכוי מבחינתנו. 'אנחנו צריכים לחשוב גם על התחום הכלכלי', אמר לי בעלי, שמכיר אותי כיצירתית. 'צריך למצוא שותפים או תורמים שיקדישו לעילוי נשמת יקיריהם את זכות ההדפסה'. ניסיתי את הכיוון הזה, וכך יום אחד נכנסתי לחדר בביתי, מסבירה לאחת מבעלות המקצוע בטלפון מכל ליבי את החלום הגדול, כשאני מנסה שתבוא לקראתי עם המחיר. בסיום השיחה שמעתי קול מאחוריי: 'השתכנעתי'. זה היה בעלי, שהפך לשותף נלהב…
"בהמשך, ה' נתן את חנו של הספר בעיני הרב ישראל אריאל, ראש 'מכון המקדש', שעודד את תהליך ההפקה ונהיה שותף שלנו. בתוך 250 העמודים האלבומיים של הספר, מצויות 60 תמונות של מכון המקדש, וההרגשה היא שאתה מדפדף ובעצם מסייר במקדש.
"גם שאר בעלי התפקידים פעלו בתור שותפים ולא רק כבעלי מקצוע. העורכת הספרותית, הגרפיקאית ועוד – כולם ביקשו לעצמם את הזכות להשתתף בהוצאת ספר על המקדש, וכל אחד בתחומו השקיע את מירב הכישרון כדי להפיק אותו בצורה הטובה ביותר. השדר שקיבלתי מכולם היה: 'אני רוצה להיות חלק מהספר הזה. גם אם אין לך את הכסף הדרוש, אנחנו איתך'!"
מדהים מה שאת מספרת! זה ממש מראה איך המקדש הוא הלב של כולנו.
"ממש כך. המקדש זה הלב שלנו, וכל מי ששמע שמתעסקים כאן עם המקדש, נתן את הלב שלו. בתורה כתוב שבני ישראל תרמו למשכן את "אשר נדבה ליבם", וכך ממש הרגשתי. הרגשתי שהארון נושא את נושאיו. המקדש נושא את עצמו! הספר התגלגל בצורה ניסית, גם בדברים הקטנים. למשל, רציתי שיהיו איורי קומיקס יפים בספר, ומצאתי מאיירת שותפה שנתנה את כל הלב בתנאי תשלום נוחים – עבודה עצומה במחיר אפסי. ובאמת, בזכות כל האנשים הטובים האלו שעזרו לנו לא הייתי צריכה לגנוז את חלום הספר. כנראה ככה זה: בן אדם יחיד לא יכול להקים מקדש, אבל עם שותפים טובים, קמעה קמעה, זכינו לברך על המוגמר.
"גם בנוגע למכירות שלו – ראיתי איך הספר מוכר את עצמו. אנשים לא הכירו אותי, ורכשו את הספר. זה עבר כמו אש בשדה קוצים. פנו אלי מכל מיני מקומות בארץ, כשאני בלי רשתות חברתיות ואפילו בלי טלפון חכם. כך, עם הטלפון הנייד הפשוט שלי – הספר פשוט מוכר את עצמו".
הכי חשוב: מה התגובות של ילדים על הספר שלך?
"אני מקבלת תגובות חמות מאוד על הספר מילדים. ילדים זה עם שיודע לפרגן: 'קראתי את הספר ולא יכולתי לעצור', וגם 'מאוד התחזקתי', או 'זה הספר הראשון שאני מרגיש שיש בו תשובות לשאלות!' לפעמים ילדים לא יודעים שהיו להם שאלות, אבל כשהם מקבלים תשובות הם כמו תינוק שהאכלת אותו והוא שבע ומרוצה".
הר הבית הוא נושא נפיץ, לא? איך התמודדת עם נושאים ששנויים במחלוקת?
"אכן, במהלך כתיבת הספר גיליתי שיש הרבה עניינים נפיצים מתחת לפני השטח. המון אנשים ועמותות מתעסקות במקדש, ומטבע הדברים מתעוררות מחלוקות: האם העיסוק במקום המקדש מסכן את העם היהודי ביחס לאומות העולם? כן לעלות להר הבית או לא לעלות להר הבית? האם אנחנו צריכים לפעול לבנות את בית המקדש בעצמנו או שהוא ירד מן השמיים? מה המקום של נשים בהקשר למקדש? מה עם נושא הקורבנות – איך אפשר לדבר על קורבנות בדור שמעלה על נס את ענייני צער בעלי חיים? ועוד…
"אני ביקשתי לכתוב ספר שהוא מעל לכל המחלוקות. הבהיל אותי הרצון לשייך גם אותי לצד זה או אחר. המקדש הוא מעל לכל זה, והמטרה שלי זה לדבר אל הלב ולא להיגרר לוויכוחים וחוסר הסכמה (אף שכל העניינים חשובים כשלעצמם). השתדלתי להביא את המושגים של המקדש כישות רוחנית עליונה שמשנה מהותית את החיים שלנו. למען האמת, חשתי שיש צורך לדבר על המקדש במושגיים הראשוניים שלו, שגם הם עדיין לא ברורים ובהירים די הצורך, כמו שהמקדש הוא מלשון קודש, והוא נקרא גם בית הבחירה כי הוא מעורר בנו את הכוח לבחור בטוב. בספר שלי אני מנסה לעורר געגוע למקום הזה שיכולנו ללכת אליו, ולהיות בתוכו הגרסה הטובה ביותר של עצמנו. אף שאחרי ביקור במקדש כל אחד היה חוזר לביתו, לניסיונות ולעבודת ה' המיוחדת לו, אבל הוא היה חוזר עם כוח. המקדש היה מקום בו יכולנו לאפס את עצמנו ולהכניס לתוכנו שמחה לגוף ולנפש.
"למה אנשים חולים? משהו חוסם להם את הנפש. המקדש היה מנקה חסימות, העוצמה האדירה שלו חדרה לכל המחיצות. כמה אנשים מוכנים לשלם היום כדי לגלות את נקודת המרכז שלהם, כדי להבריא את גופם ונפשם, להבין במה הם טובים ולגלות מהי השליחות העליונה שלהם? המקדש היה מגלה את זה לכל יהודי ויהודי שהיה מגיע אליו! אנחנו יכולים להבין עכשיו כמה הוא חסר?"
כמה טוב עוד לפנינו
תגידי, חסיה, זה לא קשה להוריד מושגים נעלים כל כך לילדים קטנים?
"אנשים חושבים שצריך להוריד רמה כדי לדבר לילדים. אני אומרת הפוך: הרמה צריכה להישאר גבוהה, ועלינו רק למצוא את המילים הנכונות ובהן לדבר לילדים שלנו. עם הילדים אפשר לדבר בעומק גדול מאוד. 'את פתח לו!' – כשאנחנו מתאימים להם את השיח, אנחנו מעוררים את השאלה הפנימית בתוכם.
"גם בנושא העלילה, חשבתי רבות איך לעניין את הילדים. אחרי שלמדתי לעומק את הנושאים ממש מההתחלה: מהו מקדש בתורה, מהי הדמות הראשונה שהתעסקה במקדש ועוד, מצאתי שיעניין את הילדים לחפש את כלי המקדש בתחנות שונות בהיסטוריה. גיליתי שאנשים גדולים התעסקו בחיפוש הכלים הקדושים. סיפרו על החפץ חיים ועל הרב מרדכי אליהו זצ"ל ועוד, שאמרו שכל הנושא הזה הוא התקדמות בשלבי הגאולה. אנשים שרצו לקדם את הגאולה חיפשו את הכלים, וזה מבטא את העיקרון שאם תעשה כלי – יבוא השפע. זה גם העומק של לימוד הלכות בית הבחירה כמו שלימד הרבי מלובביץ'. "לשכנו תדרשו" – כשאנחנו דורשים את הגאולה, על ידי לימוד והעמקה בענייני המקדש, זה נחשב לבקשת הגאולה. זה גם הרעיון של מכון המקדש, להכין כלים כדי להוריד את השפע הגדול.
"בספר שילבתי גם בדיחות, כי בצער על החורבן יש גם שמחה גדולה – הצחוק והצער מעורבים זה בזה. אנחנו צריכים להכין את עצמנו שאנחנו הולכים לקראת בית המקדש, וכל אחד בנישה שלו מקרב אותנו לגאולה. לכל אחד מאיתנו יש רמקול שבו הוא יכול להשמיע את הקול של הגאולה. אני למשל כותבת ומציירת, זה הרמקול שלי לכתוב על המקדש. אחר שניחן ביכולת לשיר, יכול לשיר על המקדש, וכך גם ביתר הכישרונות. העיקר שנצבע את העולם בדרישת הגאולה ובשמחה העצומה שמצפה לנו".
קשה לחשוב גם על הצחוק במציאות שלנו…
"קשה – אבל מתבקש. את הספר הדפסנו בעיצומה של המלחמה, והקדשנו אותו לחיילים הרבים שנפלו על קידוש השם. כשעם ישראל חוטף מכות כאלו, זה כל כך כואב. נהרגו לנו יהודים רבים ויקרים ואני ישבתי ובכיתי, איזו מכה אנושה והשפלת הכבוד הלאומי! מצד שני, חייבים לזכור שזהו לא סוף הסיפור. מחכה לנו סוף טוב! סוף עצום – יותר ממה שנוכל לתאר ולשער. זאת נחמה גדולה לדעת שאנחנו לא כל האירוע, אלא רק חלק מהסיפור. יש עוד ימים טובים וברוכים שנכונו לנו, ואפשר לשמוח על כך כבר מעכשיו!"
