למרות הניסיונות הנואשים של כלי התקשורת לגמד ולטשטש את החלק הלאומני, בגל השריפות הקשה ששעט בכל רחבי הארץ, בתחילת השבוע אשררו הרשויות את מה שכולם ידעו כבר קודם.
בהודעה רשמית שפרסמו משטרת ישראל, נציבות כיבוי האש ורשות המיסים, נאמר כי רוב השריפות הגדולות שהשתוללו ביישובים השונים בסוף השבוע שעבר, מקורן בהצתות שהודלקו במזיד, כפעולת טרור ערבי.
השריפה הגדולה ביותר שהתחוללה בחיפה במהלך יום חמישי, נגרמה כתוצאה מהצתה שהחלה בסביבות השעה 10 בבוקר. כ-60,000 מתושבי העיר פונו ממספר רב של שכונות שהוקפו בלהבות ענק, שאכלו בדרכן בניינים, כלי רכב ורכוש רב. רק בנס לא היו נפגעים בנפש.
אט אט החלו החיים בעיר לשוב למסלולם, אך הנוף העירוני של חיפה נראה כמו לאחר מלחמה, בעצם לא כמו. כך ממש נראית מלחמה – בתים מפויחים, שלדי מכוניות שנשרפו, שלטי חוצות ופנסים שנמסו מעוצמת הלהבות.
סמוך לשעה 11:30 באותו בוקר, ישבו תלמידי ישיבת 'מבשר שלום' בבית המדרש הפועל בשכונת רמת בגין בעיר, והתפלפלו בהוויות אביי ורבא במהלך סדר בוקר. אף אחד מהם לא העלה בדעתו כי המערבולת הבוערת תשאב גם אותם לקרבה בתוך רגעים ספורים.
הרב אבידן חזני, ראש הישיבה ורב הקהילה הספרדית בשכונת 'אחוזה', משחזר בדייקנות את אירועי אותו בוקר, שלב אחרי שלב. "ידענו כבר שיש שריפה בשכונה מרוחקת יחסית, מעבר להר. הרחנו את העשן באופן כללי, אבל פתאום אחד האברכים מריח ריח חריף של עשן ואש. הוא יוצא החוצה לבדוק, ופתאום הוא רואה עץ ענק שנמצא במרחק של חמישה מטרים מבית המדרש, כשכולו בוער באש. זה היה פשוט בלי התרעה. הגיצים מהאש התחילו לנשור בכל מקום, ברגע שזה נדלק – כל הסביבה נדלקת, הכל קרה מאוד מהר".
רבני הישיבה כינסו מיד את כל התלמידים, והדבר הראשון שהורו להם, היה לרוץ לגן הילדים הלא־דתי שממוקם קומה אחת מתחת לישיבה, שכלל לא הרגישו בדרמה הבוערת בסמוך. התלמידים והרבנים פינו את כל הילדים לבניין מרוחק, וחזרו לישיבה כדי לחלץ את ספרי התורה.
"אחרי זה כשחזרנו שוב, בפעם השלישית", הוא ממשיך וקולו נסדק מבעד לטלפון, "ניסינו לכבות את האש. האמצעים והכוחות שלנו היו דלים, וכבר היה ברור שזה לא מעשי. האש התקרבה לבלוני גז, ולא יכולנו להמשיך. כל האירוע – מגילוי האש, דרך חילוץ ילדי הגן וספרי התורה, ועד שכבר לא יכולנו לגשת – ארך בסך הכל עשר דקות", הוא משחזר. "בשלב הזה דאגנו שכל התלמידים יצאו מהשכונה, השבת היתה אמורה להיות שבת חופשית, וביקשנו מהם שיסעו הביתה מוקדם מהרגיל".
גווילים נשרפים ואותיות פורחות
ידיהם של מכבי האש היו מלאות בעבודה, והם התרוצצו ממוקד אש לחברו. בשלב בו הם הגיעו אל הישיבה וכיבו את השריפה, היה זה כבר מאוחר מדי עבור בית המדרש שספג את מלוא עוצמת הלהבות ונשרף לחלוטין. עזרת הנשים נשרפה באופן חלקי, ובית הכנסת הפועל באותו מתחם לא נפגע מהאש, אך התמלא בפיח סמיך.
מיד לאחר הטיפול בתלמידים, פנה הרב חזני לעבר המדרשה לבנות חוזרות בתשובה – שבראשה עומדת אשתו, הרבנית גילה, ולאחר שדאגו לפנותן בבטחה מהשכונה אפופת הלהבות והעשן, הם חזרו אל הישיבה בשעות אחר הצהריים. רק אז גילו את היקף החורבן. "עדיין לא ממש פתחו את השכונה, אבל הלב לא נתן לנו את האפשרות לחכות. הגענו וגילינו את הספרים שהפכו לגחלים בוערות, עדיין אדומות מהאש".
"זה מקום שבניתי במו ידי", הוא אומר. "אדם רואה את מעשה ידיו טובעים בים, בים של אש, התחושה קשה מאוד. לראות ספרים שרופים מפוזרים על הרצפה, ערימת ענק של אפר. חורבן. אלו ספרים של תלמידים, ספרים שקיבלנו מעזבונות של אנשים מבוגרים, ספרים ששרדו את השואה, וכמובן כל הספרים והמחברות עם ההערות האישיות, החידושים, פירות הלימוד. הכל עלה באש".
כמעט לפני חצי יובל שנים הגיעו הרב אבידן וגילה חזני לעיר האדומה, כעמודי התווך של הגרעין התורני שהחל את פעילותו בעיר. הרב חזני, יליד רעננה, ובוגר ישיבת ההסדר הר עציון שהוסמך לרבנות, חשב בכלל לעסוק בהנדסת חשמל – מקצוע אותו למד בטכניון החיפאי, אולם בני הזוג מצאו את דרכם לחינוך בלתי פורמלי במסגרת 'בית הילד' בירושלים. עוד לפני שזכו לילדים משלהם, במשך מספר שנים הם הפכו להוריהם בפועל של 12 ילדים ממשפחות הרוסות.
הגרעין שנזרע לפי 24 שנים החל אט אט לנבוט, כשהוא מתפתח לשלל כיוונים – החל מצהרון לילדים, קרן גמילות חסדים, בית ספר תורני בשיטת ברקאי, מכון להדרכת כלות, מדרשה לבעלות תשובה, ועוד שלל מסגרות תורניות וחברתיות. לפני כ-12 שנה הקימו הרב חזני וחבריו את הישיבה הגבוהה "מבשר שלום" והכולל הצמוד אליה.
"העבודה עם הילדים בבית הילד היתה לעזור להם להנכיח את הפנימיות של עצמם, והשליחות הזו הלכה אתנו גם לעבודה בחינוך עם תלמידי הישיבה והמדרשה. התלמידים אוכלים אצלנו ואצל הר"מים את כל סעודות השבת. לא רק כדי שלא נצטרך להפעיל מטבח, אלא הרצון הוא שככה יהיה. להיות חלק ממשפחה. אני מברך את כל הילדים אחד אחד, ואחר כך גם את כל התלמידים אחד אחד", הוא מחייך. "בברכת כהנים, הילדים שלי נכנסים מתחת לטלית, וגם תלמיד שמצטרף מרגיש הכי טבעי בעולם".
אנחנו חסידות ספרדית
הישיבה היא מוסד קטן ואינטימי שמונה בכל שנה בסביבות כ-15 בחורים, ועוד מספר אברכים, שרובם דווקא חרדים. הרב חזני לא רואה בכך דבר מפליא.
"אופיו של המקום הוא שכולם מרגישים בו בבית. מגיעים לכאן לתפילות אברכים ליטאיים מכולל סמוך, חבר'ה של ברסלב, חב"דניקים, וכמובן תושבים מהשכונה. כולם מרגישים שאוהבים אותם. הדיבוק חברים שיש בין התלמידים והבוגרים, מבטא יותר מכל את הרוח של הישיבה".
כשאני שאול את הרב חזני למי מתאימה הישיבה, הוא חושב מעט, ועונה מדודות. "לבחור שיש לו רצון לגדול מתוך מקום שיאמינו בו, מתוך הרבה אמון והכוונה אישית. יש בישיבה יכולת גדולה לעזור לשבורי לב – למי שיש אצלו פער גדל בין הרצוי למצוי. יכול להיות בחור עם זקן ופאות, אבל בפנים הלב שלו נשבר והוא מרגיש שהוא לא מחובר למה שהוא משדר, או מצד שני, אחד כזה שהרצון הפנימי הוא גדול, אבל הדבר הזה לא מתגלה עדיין, הוא לא מאמין בעצמו מבחינה רוחנית".
"הדברים האלו מתאימים לכל אדם כמעט, אבל אנחנו מקום קטן שלא מחפש לגדול מאוד, ומראש לא מחפשים הרבה אנשים, אלא כאלה שמתאימים למקום קטן. ברוך ה', מי שהיה בישיבה אפילו כמה חודשים, נכנס לקו של שמחה, נחת רוח ואהבה. של חום בלב. יכולת להתחבר לעצמך ולסביבה".
"ההגדרה הכי טובה שמצאנו לעצמנו, היא שאנחנו חסידות ספרדית", הוא מחייך. 'חסידות' אתה יודע מה זה, 'ספרדים' לא צריך להסביר. רוב החסידויות הן מאוד איכותיות, שיוצרות חבורה אקסלוסיבית במובן מסוים, עם מאפיינים של סממנים חיצוניים בלבוש, בסגנון ובשירה – או שאתה שם, או שאתה לא שם. לאנשים אצלנו יש את הסגנון שלהם, ואף על פי כן, יש את הפשטות שמאפשרת להכיל גם גוונים אחרים, שמישהו שונה ירגיש בבית".
"הישיבה היא על־עדתית, כלומר מיועדת לכולם", מדגיש הרב חזני. "אנחנו אוהבים כל עדה וכל מסורת בפשטות. הדמות שאולי הקרובה ביותר לסגנונה היא ר' שלמה קרליבך, שלא רק שהוא קיבל כל אדם, אלא שכל אדם הרגיש אתו הכי טוב ורצוי בעולם".
מחזירים לנו אהבה
תלמידי הישיבה, הכולל, ובית הכנסת שפעל במתחם, עברו בינתיים, באופן זמני, לבית כנסת סמוך שלא נפגע. מוקדם עדיין לאמוד את היקפי הנזקים שנגרמו כתוצאה מגל השריפות. ברור כי גם אם נפגעי השריפות שהוגדרו כמעשה טרור יקבלו פיצוי של "מס רכוש", הוא לא יכסה את מלוא הנזקים, וגם העברת הפיצוי בפועל צפויה לקחת זמן לא קצר. ידידי הישיבה פתחו קמפיין מימון המונים באתר הדסטארט, בו משתתפים תורמים רבים מכל הגוונים.
"יש גם אורות רבים בדבר הזה, אורות עצומים בחושך", אומר הרב חזני. "האש עברה בין בתים ולא הזיקה. מאות בתים שהאש עברה לידם, ונשרף רק עד הגדר. העובדה שסייענו בחילוץ ילדי הגן קירבה מאוד בינינו לבין תושבי השכונה. הורים באים ואומרים: 'תודה רבה שהצלתם את הילדים שלנו, אנחנו רוצים לעזור לכם, להיות חלק מהבניה'".
"הישיבה לא נשרפה", הוא אומר בפסקנות פתאום, ואני מתבלבל לרגע. "הישיבה לא נשרפה. המבנה נשרף, אבל ישיבה זה תוכן והתוכן הוא כולו אהבה, ואהבה אי אפשר לשרוף. זה לא רק סלוגן לקמפיין, באמת ככה אנו מרגישים ומאמינים. הישיבה משדרת אהבה לכל תלמיד, לכל אדם, לכל יהודי, תהיה אשר תהיה הקליפה החיצונית – אבל הלב מרגיש חיבור גדול ואהבה גדולה".
החיבור שאתה מתאר בין הגוונים של שומרי המצוות הוא מאוד מיוחד. זה בא לידי ביטוי גם בקשר עם החברה החילונית?
"כל הזמן", הוא עונה. "להחזיק מסגרת ישיבתית כל כך קטנה, זה לא הגיוני מבחינה תקציבית. הכל פה חסדי שמים, אבל בא לידי ביטוי גם דרך הצינורות – תורמים לישיבה הרבה מאוד אנשים לא שומרי מצוות שמרגישים שאוהבים אותם, ורוצים להיות חלק מהעניין. זה קרה בשגרה, אבל עכשיו בפרט אנחנו מרגישים עד כמה הציבור מרגיש את האהבה שאוהבים אותו, והוא מחזיר פשוט באותה מטבע. ניגשים אלינו אנשים לא מוכרים ברצון לסייע, וההתגייסות המדהימה של עם ישראל דרך קמפיין ההדסטארט שפתחנו, פשוט מרגשת. אנשים רוצים לעזור כי אנחנו עם אחד, ורוצים לעזור אחד לשני, אני תורם למרות שאני לא מכיר אותך. הצד החומרי הזה מבטא עבורנו גם מעבר פאזה בעבודה הרוחנית. מדיבורים על אהבה, למשהו עם ביטוי מוחשי וממשי".
"תשמע סיפור מדהים", הוא מתרגש פתאום. "אני יוצא מהישיבה השרופה, ובצד השני של הכביש עומדים אבא וילד ממשפחה לא שומרת מצוות, שהילד עשה אצלנו בר מצווה לפני כמה חודשים. הילד חוצה את הרחוב וניגש אלי בביישנות: 'נתתם לי בבר מצווה ספר תנ"ך, אני יכול לתרום לכם אותו? נראה לי שהוא יועיל לכם עכשיו', הוא אמר לי בתמימות מתוקה של ילד, שאתה פשוט נמס. מה שאתה משדר זה מה שאתה מקבל".
כשאני שואל את הרב חזני איך משפחתו ותלמידיו מתמודדים מבחינה נפשית עם הקושי של האירוע המטלטל, הוא כמעט לא מבין על מה אני מדבר. "המעגל של המשפחה, הגרעין והקהילה עסוקים בבניה מחדש. לא רק איך להחזיר את הדברים לכפי שהיו, אלא בניה שחושבת איך מפיצים את הדברים למעגלים הרבה יותר רחבים, באמירה פנימית וחיצונית שאנחנו רוצים לעלות קומה, גם במובן הפיזי אבל בעיקר בנפש ומול הציבור”.
אולי עדיין מוקדם לדבר על זה, אבל מה הרווחים הרוחניים שאתה מקווה שיצאו מהשריפה הזו?
"ברגע שהאהבה יצאה אל פני השטח, זה כבר רווח נקי. אדם מהשכונה שהיה מאוד 'אנטי' וניסה לשלוח פקחים נגדנו, פתאום אומר תודה רבה, ואומר כמה הוא מעריך את מה שעשינו עבורו. זה לא רק שובר קרח, זה הורס את הקיר. האש שחרכה את הקירות הפילה מחיצות. לא רק בעוד שנה אני אומר תודה על העבר, אלא כבר היום אפשר לראות את זה, ולומר תודה רבה על התהליך, למרות שזה כואב מאוד. אני נכנס לבית המדרש ולא קל לי. אני חושב שעוד יהיה כואב, אבל ההרגשה היא 'אודך ה' כי אנפת בי'. יחד עם הכאב יש גילוי מאוד גדול".
לתגובות, הערות והצעות לכתבות:
[email protected]
