ליהודי ממוצע כיום, אזכור של ט"ו בשבט מעלה אסוציאציה של שקדייה פורחת ושמש פז זורחת. אבל האמת היא שעיקר עניינו של ט"ו בשבט שייך לנושאים הלכתיים מובהקים – הלכות ערלה והפרשת תרומות ומעשרות. במקביל להתפתחות התעשייה, הטכנולוגיה והעיור, הלכה עבודת האדמה ונדחקה לשוליים. יחד איתה, גם המצוות שקשורות באופן ישיר לחיבור לאדמת הארץ, נדחקות לקרן זווית. לכבוד חג האילנות, רצינו לבדוק מה מקומן של המצוות התלויות בארץ בתוך מציאות החיים העכשווית.
"למרות שכל העניין נראה לאנשים רחוק ממציאות החיים שלהם, יש לא מעט זמנים בחיים שבהם כל אדם ממוצע נצרך לידע בסיסי במצוות התלויות בארץ" פותח הרב דוד אייגנר, ממכון 'התורה והארץ'. "קודם כל כצרכנים: אם אדם קונה פירות וירקות בירקנייה לא מוכרת שהוא רואה על אם הדרך, יש סיכוי גבוה שהתוצרת שהוא מקבל לא מעושרת, ואולי גם אסורה משום ערלה. ברשתות ובחנויות מסודרות, בדרך כלל אין בעיה, אבל אם נכנסתם למקום קטן ולא מוכר, כדאי לבדוק שיש תעודה טובה".
אז בתור עירוני שקונה תמיד בסופרים, אין לי מפגש עם כל הנושא?
"ודאי שיש! אפילו אם אתה רק מגדל באדנית על החלון שני סוגי תבלינים, נניח נענע ורוזמרין, צריך לוודא שהם לא נעשים כלאיים אחד עם השני", מסביר הרב אייגנר. "כמובן, אם יש לך גינה עם עצי פרי יש הרבה נתונים שצריך לדעת. כשקונים שתיל במשתלה, צריך לוודא שהוא לא מורכב מהכלאה של זנים שאסורים אחד עם השני, מכיוון שקיום של עץ מורכב עלול להיות איסור דאורייתא. לגבי ערלה, אם רוצים שהוותק שלו במשתלה לעניין שנות הערלה יישמר, צריך לדעת איך להעביר אותו עם גושי העפר שהוא נטוע בהם".
"כשכבר יש לנו פירות בגינה, חשוב כמובן לדעת להפריש תרומות ומעשרות, ולא פחות מזה, חשוב לדעת מתי מתחייבים להפריש" מוסיף הרב אייגנר, ומספר: "חבר התקשר אלי ביום העצמאות בצהריים, הם ישבו במפגש משפחתי ועשו מנגל בחצר הבית של דוד שלו. תוך כדי המפגש, הילדים קטפו אגוזי פקאן מעץ שעמד שם, ורצו לאכול. לפתע אחד המבוגרים נזכר – מה עם מעשרות? התחיל ויכוח, האם צריך להפריש לפני שמכניסים את הפירות הביתה. באמת, התשובה חשובה מאוד: ברגע שקוטפים ומחזיקים ביד שני פירות – מתחייבים במעשר!"
כל כך מהר?
"בהחלט כן. יותר מזה, מי שיוצא לטיול של קטיף תיירותי, לא צריך אפילו להחזיק שני פירות ביד. כבר הראשון שהוא קוטף כדי לאכול במקום, מתחייב במעשר" מחדד הרב אייגנר.
הקטיף התיירותי המדובר הוא סוג של אטרקציה קייצית שהתפתחה בשנים האחרונות, והחקלאים משווקים אותה לציבור הרחב. מדובר בדרך כלל בבעלי מטעים של גודגדנים, דובדבנים, פטל, אסנה, אפרסקים, נקטרינות, שזיפים וענבים. תמורת תשלום בכניסה למטע, המטיילים נכנסים למטעים למשך כמה שעות, בהן הם מטיילים ונהנים מקטיף פירות ארצנו הקדושה, ללא הגבלה. חלק ניכר מהקטיף מיועד כדי לאכול בשטח – 'אכול כפי יכולתך', ומי שמעוניין גם לקחת לביתו יכול למלא סלסילות בפירות, ולהוסיף תשלום על הפירות שלקח לפי משקל.
"ברגע שמשלמים דמי כניסה לאתר, למעשה קונים את הפירות שעתידים להיקטף במהלך השהות במטע. לפי ההלכה, פעולת קנייה מחייבת באופן מידי לעשר את הפירות, אפילו אם מדובר על פרי אחד. לכן, צריכה להיות מודעות".
כלומר- לא לצאת לקטיף תיירותי?
"ודאי לצאת! אלא שמודעות הלכתית חוסכת בעיות" מסביר הרב אייגנר. "אפשר לסכם עם בעל המטע שהתשלום הוא לא על הפירות, אלא על השהות באתר, וממילא לא חל חיוב מידי לעשר. לחילופין, אם גביית התשלום היא בזמן היציאה מהמטע, ולא נעשית פעולת מקח עד אז, גם כך הפירות לא מתחייבים במעשר במשך זמן הקטיף".
גם החילונים
בתחילת השיחה עם אהרן צויבל, חקלאי ותיק ממושב כרמל שבדרום הר חברון, אני חורג מהנושא הרשמי שלה ומתעניין כיצד החקלאים רואים את חורף תש"פ. "ברוך ה', הגשם והקור השנה די טובים. אמנם לא אופטימליים, אבל בסדר" עונה אהרן, ולאחר רגע מוסיף נקודה שמרימה אותנו לעבודת הלב שבעבודת האדמה: "עם כל העבודה והמאמצים, בסופו של דבר מי שעובד אדמה, באיזשהו שלב מרים עיניים לשמים ומתפלל. למשל, שלג – שבשלב מוקדם יותר של החורף הוא טוב לגידולים, בשלב הזה יכול לגרום הרבה נזק – בעיקר למגדלי הפרחים. אחרי שהם כבר סגרו את החממות, הם יצטרכו להתחיל הכל מחדש. אין ספק שהחקלאים מרגישים את האמירה 'מאמין בחי העולמים- וזורע'".
האמירה הזאת נכונה לא רק ביחס לחסדי ופגעי מזג האוויר, אלא גם ביחס לעבודה החקלאית השוטפת. כאשר אדם מן השורה נדרש להפריש תרומות ומעשרות, לא מדובר בסיפור גדול. אבל אצל חקלאים המצוות האלה הן בעלות השלכות כלכליות לא מבוטלות. אחרי עבודה מאומצת במשך חודשים ארוכים, תוך חוסר וודאות לגבי הצלחת היבול, מגיעה סוף סוף עונת הקציר, הבציר, המסיק והקטיף. או אז הם נדרשים להפריש מהתוצרת הסופית כמות לא מבוטלת של פירות.
"למיטב ידיעתי, כיום רוב החקלאים בארץ ממש מקפידים על כל המצוות התלויות בארץ" מפתיע אותי צויבל.
גם חקלאים חילונים?
"גם חילונים", מאשר אהרן. "הסיבה לכך די פשוטה. קח לדוגמא ענבים: החקלאי מוכר את הענבים ליקב כלשהו – 'כרמל מזרחי' או יקבי הגולן, למשל, והרי היקב רוצה שתהיה לו כשרות. ממילא, המשגיחים של היקב צריכים גם לפקח על הכרם שאין בו ערלה, ושאין בעיות של כלאי הכרם. מכיוון שהחקלאים, גם החילונים, רובם הגדול משווקים לעסקים בעלי כשרות, הפיקוח ההלכתי מתחיל כבר מהכרמים והמטעים, ואפילו עוד קודם לכן".
על מה יש לפקח עוד לפני המטעים?
"הפיקוח מתחיל מהקנייה במשתלה" מסביר אהרן, "קודם כל, צריכה להיות תעודת כשרות למשתלה, שהם לא מוכרים הרכבות אסורות. בנוסף, בתחום של הערלה, צריך להבין – יש סוגי עצים שלא נותנים פירות בשלוש השנים הראשונות, כמו הדובדבן למשל, ואז אין בעיה. אבל יש לא מעט עצים, כמו אפרסקים וגפנים, שנותנים פירות בכמות יפה כבר בשנה השנייה והשלישית. אחת הדרכים למנוע הפסד לחקלאי, היא לדאוג שהוותק של השתיל במשתלה ייחשב במניין שנות הערלה. לשם כך, כבר במשתלה צריך לגדל את השתילים בשקיות ניילון עם חורים בגודל מסויים. לאחר מכן, במהלך המעבר במשאית לשתילה בפרדס, צריך לדאוג שהשתילים לא יהיו מנותקים מהאדמה יותר מ-24 שעות, ובסוף – שגושי האדמה לא ייפלו מהשתיל לפני גמר הנטיעה. על כל השלבים הללו יש פיקוח של משגיחים".
איזה עוד דרך יש למנוע הפסד בגלל ערלה?
"הדרך השנייה לא מוצלחת לכל הגידולים, אבל למשל בנקטרינות היא טובה. אפשר לעכב את הנטיעה של העץ כמעט עד ט"ו באב, שהוא הזמן המינימלי שדרוש לפי ההלכה כדי שהעץ ייקלט באדמה וייחשב לו כאילו הוא נטוע כבר שנה שלימה, וכך להרוויח כמה חודשים של פירות".
למי שלא מצוי בתחום, הפתרון הזה נשמע אולי פשוט מאוד. אבל אהרן צויבל מבהיר שגם הרעיון הזה הוא אילוץ שנעשה למען המצווה, והוא לא טבעי ולא פשוט מבחינה חקלאית:
"זמן השתילה הטבעי של רוב הנשירים, הוא דווקא באמצע החורף", הוא מסביר, "הגפן, הדובדבן, האפרסק והתפוח, את כולם אמורים לשתול בזמן שאין פריחה, ואחרי שהם נקלטים כמו שצריך ומגיע האביב, אז הם פורחים ומתחילים להתפתח. כדי להרוויח שנה, אנחנו נוטעים את הכרמים בדרך כלל בסביבות ט"ו באב, ועם כל זה – אחרי שנה וחצי הגפנים כבר מפתחים גזע ומוציאים פירות, וצריך לעבור בכרם ולהשמיד את פירות הערלה".
עוד ויכוח הלכתי רציני בנושא הערלה, התפתח סביב הפירות הטרופיים למיניהם, שמיובאים בשנים האחרונות לארץ: "ישנו פרי שרק לאחרונה התחילו לגדל בארץ, בשם גוג'י ברי, שמיובא מדרום מזרח אסיה" אומר הרב אייגנר. "גם עליו וגם ביחס לפסיפלורה, יש שאלה רצינית, האם הם פרי או ירק. מצד אחד, הם מניבים פירות בתוך השנה הראשונה לגידולם, מה שמחשיב אותם כירק, ומצד שני העץ שלהם חי למשך הרבה שנים. המחלוקת בין הפוסקים חריפה מאוד, האם הפירות של השנים הראשונות מותרים כמו ירקות, או שאסורים לגמרי, גם לא בהנאה כלשהי, באיסור דאורייתא של ערלה".
כנה 677
במשנה מסופר שבזמן בית המקדש, שבועיים לאחר ט"ו בשבט, בראש חודש אדר, היו יוצאים שליחי בית הדין לעקור כלאיים מהשדות. גם בימינו, מסתבר שיש לא מעט התמודדות עם שאלות הכלאים.
"עד לא מזמן, לא הייתה שום שאלה לגבי כלאי הכרם" אומר אהרן צויבל, "החשיבה המקובלת בעולם החקלאות הייתה, שכרם משובח הוא כרם כמה שיותר נקי מעשבייה. בשנים האחרונות גילו שיש יתרונות בהשארת עשבים – שמירה של האדמה, מניעת סחף, הגנה מהתחממות הקרקע בקיץ ועוד. מצד כלאיים, כמובן יש בעיה להשאיר עשבים. כשיש כלאי הכרם, צריך לשרוף גם את הגפנים וגם את הצמחים שגדלו לידם בכרם. אחרי דיונים הלכתיים ארוכים התקבלה למעשה ההנחיה להשאיר את העשבייה עד השלב שנקרא 'הבוחל', שמתרחש פחות או יותר בזמן הפריחה של הכרמים, ולאחר מכן עוקרים אותם".
אמנם כלאי הכרם הם החמורים ביותר, אבל בפועל, השאלות הקשות יותר, שמגיעות גם עד אלינו למכולת, שייכות לנושא ההרכבות של עצים. ההתפתחויות בתחום של הנדסת העצים דורשת ערנות מהצד ההלכתי, ופעמים רבות גם יצירתיות למציאת פתרונות.
הענף העליון בהרכבת עצים נקרא רוכב. הענף שעליו מרכיבים נקרא כנה. הרוכב המורכב על הכנה מתאחה עמה, אלא שלפעמים הכנה עצמה כבר עברה תהליך של הרכבה מוקדמת. "אחת הכנות הכי מצויות כיום בחקלאות בארץ, נקראת כנה 677", מסביר אהרן, "זאת כנה שמורכבת מאפרסק ושקד. ישנו דמיון בין האפרסק לשקד, לכן גם הרכיבו מהם כנה אחת, אבל בכל זאת, כבר במשנה מופיע שהם כלאיים אחד עם השני. אז אמנם מקובל שמותר לקיים את הכנה הזאת ואפילו להרבות אותה, אבל השאלה היא מה אפשר להרכיב על כנת האפרסק-שקד? האם אפרסק או שקד? או אולי שניהם אסורים? למעשה, רוב הפוסקים מתירים, אבל הרב שלנו בכרמל נתן פסק מעניין. מותר להרכיב גם אפרסק וגם שקד, אבל לא באותו אזור, כדי לא ליצור 'תרתי דסתרי'. לכן במטעים שלנו באזור ההר אנחנו מרכיבים את האפרסק, ובגד"ש שבאזור ערד מרכיבים שקד".
תמיד יש סוף טוב לבעיות האלה?
"לצערי זה לא מדויק. אולי לא נעים לדעת, אבל האמת היא שהאגסים שנמצאים כיום בשוק, רובם הגדול מורכבים באופן אסור" אומר אהרן. "בדרך כלל מרכיבים אגס על כנה של חבוש, וזאת הרכבה אסורה לגמרי. גם אבטיחים בדרך כלל מורכבים על כנות של כלאיים. מכיוון שאיסור הכלאים בעצים הוא רק בגידול של העצים ולא בפירות, הפירות מותרים באכילה, ועל סמך זה משווקים את הפירות האלה בהכשר".
אין ספק שהעניין נשמע עגום למדי, אבל לרב אייגנר יש חדשות טובות, בדיוק בנקודות הללו: "לא מזמן מכון התורה והארץ סיים מחקר מקיף של פיתוח כנה חזקה של אגס, שתוכל להחליף את החבוש, כך שההרכבה תהיה כשרה לחלוטין" הוא מבשר, "ובנוסף, המחקר המרכזי שכעת עמלים עליו במכון, הוא פיתוח של כנה מאבטיח בר, שיוכל להוות בסיס טוב לאבטיח רגיל – כמובן ללא חשש כלאים. לוקח זמן עד שהפיתוחים שלנו מגיעים לכל החקלאים, אבל בעזרת ה' אנחנו בכיוון הנכון".
חיות הקודש
אחרי שהפירות עברו בשלום את כל תקופת הגידול והם מוכנים לשיווק, מגיע שלב הפרשת התרומות ומעשרות. גם כאן, אצל החקלאים כל העניין קורה בכמויות מסחריות וממילא צצות בעיות שונות, וכדי להתגבר עליהן נוצרים גם פתרונות מגוונים.
"מדין התורה, צריך להפריש תרומה ותרומת מעשר בטהרה, ולהביא אותה לכהן" מסביר הרב אייגנר. "כיום כולנו טמאים, וממילא גם התרומה טמאה, אבל עדיין, גם אם הכהן לא יכול לאכול אותה, הוא יכול להשתמש בה לצרכיו או לתת לבהמות שלו לאכול את הפירות. בפועל, בתי-בד שמפרישים תרומה של שמן זית, נותנים אותו לכהנים שמדליקים בו נרות שבת וחנוכה ויכולים ליהנות ממנו לכל צורך".
כבר לפני שנים רבות, ברבנות הראשית הגו רעיון כיצד להתמודד עם כמות הפירות האדירה שמופרשת לתרומה בכל יום מהמשאיות שמגיעות לשוק הסיטונאי (פעם בתל אביב וכיום) בצריפין. להנהלת הספארי ברמת גן צורף באופן רשמי הרב נחום קוק זצ"ל, שהיה כהן, והוגדר כשותף. כתוצאה מכך שהחיות שייכות גם לו, מותר לתת לחיות את פירות התרומה. כיום, הרב אהרן כ"ץ שליט"א, המשמש בפועל כרב העיר רמת-גן, נחשב כחבר הנהלת הספארי. סידור דומה נעשה גם עם גן החיות התנ"כי בירושלים, ובחוות נוספות, וכך חיות ובהמות רבות ברחבי הארץ נהנות מאוכל קדוש…
"כשמוציאים משאית מהמטע, לא משנה אם זה לשוק הסיטונאי או ישר לרשתות כמו רמי לוי וכדומה, אתה צריך לשלוח כבר מראש ארגז אחד שמיועד לתרומה" אומר אהרן צויבל, "זאת דרישת סף, שגם אם לא תפריש בעצמך, יורידו לך כשהסחורה תגיע אליהם. כך שגם בשטח הזה, בדרך כלל העסק מסודר. צריך רק לדעת, שלפעמים מגיעים קניינים לסוגיהם ישר לשטח. לפעמים אלה סיטונאים עצמאיים, ולפעמים גם אנשים פרטיים. באופן אישי, במצבים כאלה, יוצא לי להפריש תרומות ומעשרות חמש-שש פעמים ביום" הוא משתף. "אתה יכול להבין, שאם בעל הפרדס לא מפריש בעצמו וגם על הקונה אין פיקוח, זאת בעיה רצינית".
הפרשת התרומות ומעשרות מגיעה לכדי הפסד כספי גדול?
אהרן עונה בפשטות "מתרגלים לזה. כולם יודעים שזה כך, וגם חקלאים לא דתיים מקבלים את זה בהבנה. אמנם יש הפסד מסוים, אבל גם אותו מצמצמים. בדרך כלל, לארגז של התרומה בוררים פירות סוג ב', שאמנם עוד טובים לאכילה, אבל לא לשיווק, ובשביל התרומה זה בסדר גמור".
ומה לגבי המעשרות?
"לגבי מעשר ראשון, רוב החקלאים סומכים על הדעות המקלות, שבימינו לא מחויבים לתת ללוי, כי אין ודאות בייחוס שלו. לכן רק 'קוראים שם', כלומר, אומרים שהפירות הללו הם מעשר ראשון, ומוכרים אותם יחד עם שאר הסחורה. מעשר שני מחללים על פרוטה אחת, כך שמשני אלה אין הוצאה כספית. הסיפור הכבד בתחום הזה הוא המעשר עני. מצד אחד אי אפשר לחלל אותו, ומצד שני, החקלאי לא מחויב למיין, לארוז ולחפש אחר כך עניים ברחבי הארץ כדי לחלק להם מעשר. מצדו הוא יכול להשאיר את הפירות להירקב בשדה, וזה חבל".
אז מה עושים?
"בדרך כלל יוצרים הסכם שנקרא 'מכירי עניים'. כלומר, יש עני מסוים שהחקלאי מכיר, ואליו הוא מייעד את המעשר. במקום שיהיה עני אחד כזה, מזכים לעניים על ידי גבאי צדקה – שהוא נחשב 'יד עניים', ואפשר לסכם אתו שהוא מקבל רק 2% במקום 10%, תמורת זה שהחקלאי ייתן כסף במקום שהעניים יצטרכו איכשהו לשנע את הפירות ולמכור אותם. בכל זאת, מדובר בסכומים די גדולים. המשק של מושב כרמל נותן בשנות מעשר עני האחרונות עשרות אלפי שקלים!"
הלוי הסודי
למרות ההיתר המקובל שלא לתת את המעשר ראשון, במכון התורה והארץ הקימו תכנית לטובת הפרשת מעשר, שנקראת 'בית האוצר':
"יש הרבה מאוד חקלאים וגם כמה גופי כשרות, שמקפידים להפריש מעשר ראשון. אלא, שבמקום לתת את הפירות עצמם, הם נותנים את הערך שלהם בכסף" אומר הרב אייגנר. "למכון יש הסכם עם לוי מסוים, שהוא ממשפחת לויים עם ייחוס ידוע של לויים כמה מאות שנים אחורה. הוא אדם פרטי שלא עובד במכון, כדי לא ליצור ניגוד עניינים. אנחנו רק מתווכים בין החקלאים לבין הלוי, והסכומים – ומדובר בלא מעט כסף – הולכים אליו. היות ומדובר בהידור, מובן שהוא לא לוקח כלום לכיסו הפרטי, אלא נותן את הכספים לישיבות ומוסדות צדקה".
לשאלתי אם אפשר לקבל את שמו של אותו לוי, עונה הרבה אייגנר נחרצות: "האמת שלא. השם שלו חסוי, ושמור במשרדי המכון". עוד מאפשרת התכנית של בית האוצר פתרון לגבי המעשר עני: "בשנה האחרונה של מעשר עני, הצטברו כספים מהציבור הרחב בסכומים של מיליוני שקלים. גם הכספים האלה מועברים למוסדות צדקה, כמו פעמונים ומקימי, וארגוני סעד שונים ביישובים קהילתיים. אלה גופים שיש לנו ודאות שהם יודעים לתת את הכסף לאנשים שמוגדרים עניים לפי ההלכה".
"ברוך ה', דרך התכנית של 'בית האוצר'" מסכם הרב אייגנר "ישראל קדושים חיים את דרשת חז"ל 'אמונת – זה סדר זרעים'. למרות הקשיים והאתגרים הכספיים, החקלאים נותנים בעין יפה ומהדרים במצוות התלויות בארץ".
