לאורך כל ההיסטוריה היו בנות שלמדו תורה והיו בישראל נשים גדולות שאף ידעו לפסוק הלכה או העבירו שיעורי עיון בגמרא לתלמידים מאחורי מחיצה, כמסופר על כמה מבנותיהן של גדולי ישראל, אך מהפכת לימוד התורה לנשים בדורות האחרונים עסוקה בהפיכת לימוד התורה לבנות לנחלת הכלל.
בראש המהפכה עמדו גדולי ישראל ובתוכם החפץ חיים שנימק את המהלך בגלל רוח הזמנים שחשפה את הבנות לכל מיני רוחות רעות ולאינסוף מידע כללי, ולכן מוטב שתשבנה ותלמדנה תורה ותהיינה ערמומיות בתורה ולא בדברים אחרים. הרבי מלובביץ' קרא לתופעה "מהפכה של ימות המשיח" וראה אותה באור חיובי ולכתחילה. הוא אמר שלא רק שהתנאים השתנו, אלא שחל שינוי של ממש במציאות. רוב הנשים דעתן מכוונת להעמיק בתורה, וממילא ודאי מצווה שכולן תקבלנה חינוך תורני, ולא רק בהלכות שהן חייבות בהן – אלא בכל התורה כולה.

מעוררת השראה

אין ספק שאחת מהנשים הגדולות שנשאה דגל זה של הנחלת לימוד התורה בכלל ובפרט לנשים בדורות האחרונים הייתה נחמה ליבוביץ. הזכרת שמה של נחמה ליבוביץ בנשימה אחת עם ביטויים אקטיביים כמו 'מהפכה' אינה עולה בקנה אחד עם אישיותה, כך יעיד כל מי שהכירה מקרוב. נחמה הייתה אישיות בעלת ענווה מופלאה, ויש שיאמרו מופרזת, והתחמקה מכל אפשרות של פרסום. היא התעקשה להבדיל בין דמותה האישית והפרטית ובין התורה שלימדה, מיאנה בעקשנות להצטלם או לאפשר לתלמידיה להקליט את שיעוריה, להתראיין או לכתוב את תולדות חייה. היא הייתה אומרת שמי שמבקש ללמוד תורה יבוא לשיעורים או שיענה על השאלות בגיליונות שהייתה שולחת (מפעל חיים שלה, עליו נרחיב בהמשך).
נחמה מעולם לא הרימה על נס את לימודן של הבנות דווקא, דלתות שיעורה היו פתוחות לכל דורש, גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, בעלי רקע דתי וכאלו שכלל לא שמרו מצוות, אנשי עמל פשוטים ודוקטורים נושאי משרות מכובדות. אך רבות מתלמידותיה הן מנושאות דגל לימוד התורה והנחלתה לציבור הנשי, ורבות רואות בה דמות לחיקוי, בלימוד התורה שלה, בעמקנותה וברחבות ידיעותיה. רבים וטובים מחשובי הרבנים העלו על נס את שיטת לימודה. ודווקא כך, בפשטות המיוחדת לה, במעשיה ובדמותה הקורנת, חוללה מהפכה של ממש. לאחר פטירתה נאלצים אנו לעבור על רצונה להסתתר מעין כל, כי "תורה היא וללמוד אנו צריכים".

מה את מבינה?

נחמה נולדה בריגה שבלטביה בג' באלול תרס"ה (1905), לאביה ואמה מרדכי ופריידה ליבוביץ'. לזוג נולדו שני ילדים בלבד – הבן הבכור ישעיהו, שלימים נודע כפרופסור ליבוביץ', ולאחריו נחמה. אביה בחר לה את שמה, על שם אם סבה הרבנית מטלסן שהייתה אישה חשובה ויודעת ספר, שגדולים בתורה היו שואלים בעצתה ובידיעותיה. כמו נבואה נזרקה בו, על תפקידה העתידי של בתו הקטנה.
אביה של נחמה היה איש רוח ואוהב ספר, שהיה מלמד בביתו את ילדיו תורה. שם נצרב לימוד התורה כמורשת חיים באישיותה של נחמה. סביב שולחן השבת בשעת הצהריים היו ישובים בני המשפחה המורחבת סביב ספר תנ"ך גדול, והאב שואל שאלות וחד להם חידות מתוך הפסוקים. נחמה הייתה מנסה את כוחה בתשובות משלה על השאלות, אך אביה ואחיה המבריק היו משתיקים אותה בטענת "מה את מבינה?". בהמשך יכירו גם הם עד כמה הבינה נחמה בסוגיות שדוברו סביב שולחן השבת. אביה אף היה המורה הראשון שלה לתנ"ך בכלל ולרש"י בפרט. אביה היה קנאי ללשון העברית ובביתם הקפידו לדבר עם הילדים עברית כשפת אם.
ב-1919 עברה המשפחה לברלין, שם סיימה נחמה בית ספר תיכון ולמדה באוניברסיטאות היידלברג, מרבורג וברלין. כבר בתור סטודנטית החלה ללמד בבתי ספר יהודיים עברית ותנ"ך.
בברלין נשבה רוח של השכלה והתבוללות ואורח חיים נהנתני. באותם ימים רק נשים בודדות סיימו את לימודיהן, ועוד פחות מכך היה מספר הנשים שעבדו במקצוען. נחמה הייתה יוצאת דופן בכך ובעיקר בעמידתה הגאה על ערכי היהדות והקפדתה על המצוות ובכלל זה הצניעות הנשית, דבר שלא היה מצוי בסביבתה. כבר אז ניכרה נחמה בלבושה הקבוע, שמלה ארוכה בצבע אחיד כחול או חום, יוצאת דופן וחריגה בקרב הנשים הצעירות שהקפידו על לבושן ועל מראן.
נחמה הפכה להיות אישה שראתה בלימוד יעוד, ולפחות בחוג משפחתה הפנימו עובדה זו ואף כיבדו אותה בשל כך.

בעלי, מורי ורבי

נחמה נישאה ב-1930 לדודה, אחיו הצעיר של אביה, ליפמן ליבוביץ, שהיה גדול ממנה בעשרים ותשע שנים(!) וקטן רק בשש שנים מאביה. הוריה התנגדו מכל וכל לשידוך בין השניים והם נעדרו מן החתונה המצומצמת, אך הזוג הצעיר היה נחוש ושמחתם הייתה שלימה. היה זה ליפמן שעמד לצידה לאורך שנות לימודיה ויש אומרים שאף מימן אותם. מאז ומתמיד האמין ביכולותיה של נחמה, עודדה בדרכה הקשה והשתתף בחוויותיה. לפני נישואיהם נשלח ליפמן לסיביר, שם התערערה בריאותו והוא החל לאבד את מאור עיניו. מאוחר יותר, זמן קצר לאחר בואם ארצה, איבד את מאור עיניו לגמרי. ליפמן היה תלמיד חכם גדול, שנון ורב קסם. היה בקיא בגמרא, רש"י ובתוספות בעל פה, ואף לאחר שאיבד את ראייתו היה עוסק בתורה בקול מזיכרונו. לאחר מותו הפסיקה את כתיבת הגיליונות, כפי שהעידה "ליפמן היה מלמדני יום יום. מכין אותי לשיעוריי וכל דבר קשה אביא אליו".
נחמה לא הרבתה לשתף בחייה הפרטיים, אך מסיפוריהם של האנשים הקרובים לה ניכר שחיבה מרובה שררה בין השניים. נחמה קראה לבעלה "מורי ורבי" וכן ציינה "הוא הבין אותי ובלעדיו לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי". עלייתם של בני הזוג ארצה היה חלומה הכמוס של נחמה, ולאחריה התיישבו בירושלים בשכונת קרית משה.
לשניים לא היו ילדים משלהם אך רבבות תלמידיה נקראו בפיה – ילדיי. רבות סופר על הקשר החם שנרקם בינה לבינם ועל מערכות יחסים קרובות כמשפחה שניהלה עם תלמידיה לאורך הדורות.

המורה

נחמה, שסלדה מתארים סביב דמותה, הורתה לכתוב על מצבתה מילה אחת – "מורה". אף שבהמשך דרכה קיבלה תארים של פרופסורה באוניברסיטת תל אביב ובר אילן, המעיטה בדרך קבע במעמדה והייתה מדגישה שהם אינם מגיעים לה כיוון שמעולם לא עסקה במחקר אלא בחינוך. יחסה לרבנים היה יחס של התבטלות וכבוד, מתוך אמונה שאינה מגיעה לקרסוליהם. היא ראתה בלימוד התורה את אהבתה הראשונה וחיפשה אחר דרכים להעביר את אהבת חייה הלאה לדורות הבאים.
כבר בהיותה סטודנטית בת עשרים בברלין, השקיעה מחשבה רבה בשיטות ההוראה. היא עמדה על כך שתפקידה כמורה אינו מסתכם בהרצאת דברים ותפקיד התלמיד אינו לסכם חומר, חשוב ככל שיהיה. שיעורה היה מתחיל בשאלת שאלות אינטליגנטיות שמלמדות לחשוב, אך כדי למנוע את התפרצותם של התלמידים המבריקים הייתה מורה לכל תלמיד לכתוב במחברתו את התשובה והיא הייתה מסתובבת בין התלמידים וקוראת את תשובותיהם. השאלה "מה קשה לרש"י?" הפכה להיות סימן היכר של נחמה. שיטתה הייתה בהבאת דעות שונות של פרשנים והשוואה בין הדעות השונות, וכיצד למדו את תשובותיהם ממילות הפסוק בעצמו. כבת החינוך היהודי הגרמני היו בה קפדנות וכללים נוקשים. אף שהיא לעיתים קרובות הגיעה באיחור לשיעור, לא הרשתה למאחרים להיכנס.
נחמה הייתה שחקנית מלידה. כפי שסיפרו עליה תלמידיה, היא ידעה להחיות את החומר הנלמד בצורה דרמטית, כאילו המילים קורמות עור וגידים אל מול עיניהם של התלמידים. היא לא הסתפקה בכך והייתה משתפת את התלמידים בהחייאת הפרטים החסרים בסיפורי המקרא. לדוגמה, בסיפור של יוסף שהושלך אל הבור נתנה לילדים להעלות השערות אילו מחשבות חלפו במוחו של יוסף שם בבור. מטרתה הייתה לגרות את סקרנותו של הלומד, מתוך תקווה שהדבר יגרום לו להמשיך בלימודו באופן עצמאי.

"כאן נחמה"

בכל שבת אנו רגילים לשפע של עלונים על פרשת השבוע. הגיליונות של נחמה היו סוג של גלגול קדום של עלוני שבת. אך בשונה מהעלונים בני ימינו שבהם זועקות כותרות קורצות, פרסומות שונות וגרפיקה צבעונית, היו הגיליונות דפים מצולמים שבהם היו רק שאלות ללא תשובות. מפעל הגיליונות שנמשך כשלושים שנה, היה חריג ויוצא דופן בכל קנה מידה. הוא התחיל מדף של תשע שאלות על פרשת בראשית שנשלח בשנת תש"ב אל תלמידותיה מהסמינר הקיבוצי. כפי שהסבירה נחמה "תפקידי הוא לשאול שאלות, לא לענות תשובות". בסוף הגיליון הוסיפה "אנא כתבו בכתב ברור והשאירו מקום להערות בגיליון". כך התחיל מפעל חיים של אישה אחת, שבמהלכן תשלח נחמה שאלות ותקבל פתרונות מנשים ואנשים שונים בארץ ובעולם.
נחמה הייתה מעל למחלוקות, מעל להגדרת הסקטורים, הייתה נוסעת בכל הארץ להעביר שיעורים והיו לה תלמידים מכל מקום. היא הקפידה לא לקבל שכר עבור מפעל חייה וביקשה רק את דמי המשלוח וצילום הדפים. את התשובות הייתה כותבת נחמה בעצמה בכל מקום שבו הייתה, בדרכים או בביתה בקרית משה. היא הייתה מתקנת ומעודדת את העונים להמשיך להתאמץ לענות בצורה מדויקת. הגיליונות זכו לתפוצה מדהימה. מאנשים פרטיים שהגיליונות הפכו לנושא שיחה משפחתי סביב שולחן השבת שלהם ועד לקבוצות לימוד שנוסדו במקומות רבים בארץ. כך גם הגיעו הגיליונות לחדרי המורים ולמוסדות לימוד והוראה, ומהם הכינו המורים את שיעוריהם והם הטביעו את חותמם על שיטת לימוד התנ"ך בכלל במערכת החינוך בארץ.
הגיליונות התייחדו בהחדרת הרגלים ללימוד שיטות חשיבה וניתוח הסיפור או הפסוקים במקרא. נחמה הייתה בוחרת לעסוק בפרשיות מסוימות מן המקרא, שהיה בהן קשר משמעותי לחיים בהווה של הלומדים, נושאים שיש בהם דגש מוסרי־חינוכי כמו סוגיית "לא תלין פעולת שכיר" או בעיון בתלונותיהם של בני ישראל וגעגועיהם לסיר הבשר כנוגעות לנהנתנות ומותרות בחיים.
בהדרגה השפיעה שיטת הלימוד של נחמה על מערך החינוך הדתי בארץ. הגיליונות הפכו לדפי עיון עם תשובות, ולאחר מכן הוצאו לאור כספרים. נחמה אף שימשה כשדרנית ברדיו 'קול ישראל'. היא הפכה לאישיות מוכרת וידועה בארץ, והייתה מעבירה שיעורים בכל מקום רק בתנאי אחד – שיארגנו עבורה הסעה הלוך וחזור. היא סירבה לבקשות חוזרות ונשנות להרחיק אל מעבר לים ולעזוב את ארצנו האהובה.
נחמה לימדה במוסדות גבוהים שונים, בתחילה בסמינר המזרחי (מכללת אפרתה), במכון להוראה בגוש עציון, בכולל מרץ וכן באוניברסיטאות השונות. בהמשך הייתה חלק מצוות שחיבר את בחינות הבגרות. היא הכניסה את החידוש בהבאת קטע שלא נלמד לתלמיד (אנסין). היו שאמרו שמפעל הגיליונות היה מעין 'האוניברסיטה הפתוחה' של אדם יחיד. היה זה פרויקט מקדים לפרויקט האחרון שבו עסקה בעת שהתקרבה לגיל תשעים: בניית תכניות לימוד עבור האוניברסיטה הפתוחה. נחמה קיבלה פרסים שונים עבור פועלה: פרס ישראל עבור הנחלת לימוד המקרא למבוגרים, פרס ביאליק, ועוד פרסים רבים. כמו כן קבלה תואר פרופסורה לשם כבוד, אך תמיד הקפידה שכולם יקראו לה בפשטות "נחמה". כך אף הייתה עונה לטלפונים בביתה – "כאן נחמה".
לפני נחמה נפתחו שערי הכניסה אף בקרב לומדי הישיבות. הרב צבי יהודה אישר לתלמידו הרב צפניה דרורי, שהקים מכון ללימוד הוראה לתלמידי חו"ל, לצרף לשורות המלמדים את נחמה, וכן היא הוזמנה ללמד בתוך כולל מרץ שבמבשרת ציון על ידי הרב אורי כהן.

מתנגדים

ככל מהפכה רוחנית עוררה שיטת הלימוד של נחמה התנגדות, הן בבית המדרש והן במערכת החינוך.
שיטת הלימוד של נחמה הייתה חידוש גדול בבית המדרש, קודם כל בהיותה אישה המעבירה שיעורים לגברים (ביניהם תלמידי חכמים). בנוסף, פשוטו של מקרא לא היה מקצוע מקובל בעולם הישיבות, שם עסקו בעיקר בלימוד גמרא.
נחמה למדה בברלין באוניברסיטאות השונות, שם השלימה את לימודי ההוראה במוסד רפורמי (כיוון שכאישה לא יכלה להתקבל לבית מדרש לרבנים, שהיה פתוח רק בפני גברים). במוסדות אלו שלטה שיטת הלימוד של ביקורת המקרא – עולם של מחקר שהיה ברובו תיאולוגי־נוצרי. לשיטה זו התנגדה נמרצות כל ימיה, אך תוך כדי הלימודים נחשפה לקשת רחבה של מפרשים שאליה גילתה פתיחות גדולה. היא לא היססה ללמוד ממפרשים שאינם שומרי תורה ומצוות ועוררה בכך התנגדות לא מבוטלת.
בסוף ימיה היו שיצאו חוצץ במטרה לשנות את שיטת הלימוד במערכת החינוך שהושפעה ממנה, ובראשם הרב יואל בן נון שטען ששיטת לימוד זו רחוקה מלהיות שווה לכל נפש. שיטתה של נחמה צמצמה מאוד את הנושאים הנלמדים. לשם הדוגמה, שליש מספרה 'עיונים לספר בראשית' היה סביב פרשיית יוסף ואחיו. "מה עם שאר הנושאים שלא נלמדו?" הקשה הרב בן נון. הוא ביקש להחזיר את ההתמצאות בתנ"ך מתוך ההיקף של הנושאים. אמנם לא כמשהו שיתפוס כליל את הלימוד, אלא יהווה חלק נוסף על שיטת הלימוד החינוכי־מוסרי שאותו ייצגה נחמה.
בעיני הרב בן נון הריאליה המקראית חשובה מאוד, והמשמעות המעשית היא שמה שכתוב בתורה הוא רלוונטי לכאן ועכשיו. בעת שלימד סוגיות שונות בחר לקחת את תלמידיו למקום הנזכר בעצמו, ושם בין ההרים לימד את הסוגיה המדוברת. בעת הלימוד על יהושע בן נון לקח עמו את תלמידיו לאזור יריחו, הוא תיאר את האירוע בצורה כה מוחשית עד שמורה ותיקה קראה בספונטניות "מה, זה קרה באמת?"
הרב בן נון, בעקבות רבותיו הרב יהודה אליצור ועוד, דגל בלימוד רב־תחומי שכלל גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה, לשון, היסטוריה ותחומים משיקים נוספים. כמו כן, יצא נגד התעמקות בפסוק מסוים או פרשה מסוימת שלא מתוך התבוננות רוחב בפרשיות מקבילות.

פמיניזם – כן או לא?

אף שחלק לא מבוטל מתלמידותיה היו מאסכולת הנשים הפמיניסטיות, שדגלו בלימוד נשי מתוך השוואה ללימוד הגברים ואף הקימו מכוני הוראה ללימוד לנשים בתורה שבעל פה ובשאר מקצועות התורה, נחמה סלדה מן הרעיונות שעלו מארגונים אלה. נחמה העסיקה את עצמה בלימוד התורה נטו ומעולם לא חיפשה להתהדר במצוות לא לה. בקשת נשים מסוימות ללבוש טלית או להתפלל במניין עוררה בה התנגדות פשוטה. "וכי סיימו לקיים את כל המצוות שבין אדם לחברו ויש פנאי בידן לבקש אחר מצוות שלא התחייבו בהן?" הייתה תוהה לא פעם בקול. כך גם בענייני העולם הזה, נחמה הייתה אישה פשוטה שלא ייחסה משמעות רבה ללבוש החיצוני. הבית שבו גרה היה בית מלא ספרים, פשוט ונקי מכל חפצי נוי או אביזרי נוחות. הייתה מתעקשת לא לקבל מתנות מאף אדם ולא הייתה מהססת להחזירן לבעליהם. מותרות היו בעיניה מוקצה מחמת מיאוס ואפילו דבר קל היה נחשב לכזה בעיניה.
ברגע של גילוי לב נדיר חשפה נחמה מעט מאשר על לבה לחברתה, בעלת משפחה מרובת ילדים, וכך אמרה: "דעי לך שילדים זה הדבר החשוב". והוסיפה: "האמיני לי, כל מיני אנשים חושבים שאני פמיניסטית, מסתובבת בכל הארץ ומלמדת תורה. אבל אילו הייתי זוכה לא הייתי כותבת ולו גיליון אחד". היא הרבתה ללמד את סיפור המקרא אודות השיח בין יעקב ורחל שבאה לפניו ואמרה לו "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי", ובתשובתו של יעקב שטוען לעומתה "התחת אלוקים אנכי?". תוך כדי הבאת הפירושים השונים מדוע ענה יעקב לרחל כך, הקפידה להביא את פירושו של רבי יצחק עראמה שאומר שיעקב הסביר לרחל שיש לאישה שני תפקידים, והראשון שבהם הוא להיות אישה כפי שכך נקבע שמה הראשון – "אישה", ורק לאחר מכן נקראה בשם "חווה" – "אם כל חי". אין לאישה לחוש כריקה אם היא ממלאת את תפקידה הראשון למרות שאיננה אם. אך הוסיפה בפני הקרובים לה, "בעל העקידה כתב את תשובתו אך במציאות זו בעצמה לא הבין!".

שליחות איננה הגשמה

אף שכל עיסוקה של נחמה היה בהקניית לימוד סוגיות המקרא, היא האמינה שכל אדם צריך לעשות את מה שראוי לו, ומי שלא יכול ללמוד תורה מתוך הבנה וכישרון עליו לעסוק במלאכה הראויה לו. כך גם הורתה לתלמידותיה שהצרו על כך שאין ביכולתן לעקוב אחר דבריה ולהבינם. נחמה הייתה אישה עם ידיים שמאליות בכל מה שקשור למלאכות הבית, ולאורך כל שנותיה העסיקה עוזרות בית וסוכנות בית שעשו את כל המלאכות הנשיות – כביסות, בישולים וניקיון, ואפילו היו קונות עבורה את בגדיה. כל העיסוק בדברים אלו לא עניין אותה בכהוא זה. יום אחד הגיעה אחת מאותן עוזרות לביתה של נחמה ומצאה אותה יושבת בתוך שלולית מים. נחמה הייתה אבודה כולה וניסתה לאסוף את המים בכפית וכוס… העוזרת ביקשה ממנה לנקות את הרצפה בעצמה ועם מטלית סיימה את העבודה תוך חמש דקות. נחמה הייתה נפעמת ומלאת הודיה. היא ידעה את מקומה ואת כישוריה ולא נמנעה מלצחוק על עצמה. היה לה כבוד גדול לאנשים ה'פשוטים', וכל אדם שהייתה נעזרת בו או מעסיקה בשכר הפך להיות בן משפחה ממש.
על אף כלליה וקפדנותה בעת השיעור, היה לה יחס אחר לאימהות שהשתתפו בשיעורים. תמיד אמרה שלהן יש תירוץ טוב, "אולי הילד היה צריך דבר מה…". לעומת זאת, איחור של תלמיד היה נחשב בעיניה כזלזול. היא עודדה את תלמידותיה להמשיך ללמד מתוך שליחות ולא מתוך הגשמה עצמית.
בסוף שנות התשעים נערכה באוניברסיטת בר אילן תערוכה בנושא 'נשים מצליחות'. מטבע הדברים ביקשו בתערוכה להציב מקום הולם לנחמה ועבודותיה. תלמידיה התנו את הבאת גיליונותיה במודעה שתתנוסס מעל התערוכה: 'הצגת הגיליונות של נחמה בתערוכה זו אינה מיושבת עם גישתה של נחמה כמו שהכרנו אותה. היא ז"ל התנגדה בתוקף להציג הצלחתה של אשה כהצלחה נשית'.
נחמה עסקה בהנגשת לימוד התורה לכל אדם, ובלימודה הראתה דוגמה חיה ליכולת של כל אישה ללמוד את התורה לעומק וברחבות. תלמידיה כינו אותה 'זאת נחמתנו', על שהביאה נחמה ואור ללבבות עם ישראל הצמאים. כינוי זה נאמר במקור על התורה – "זאת נחמתי בעוניי כי אמרתך חייתני", ותלמידיה שרו שיר זה לדמותה.
נחמה נפטרה בשנת תשנ"ז, אך תורתה עודה מהדהדת בתוך מילות התורה ומונחת לפנינו, וכל הרוצה – יבוא וייטול.
בכתיבת כתבה זו נעזרתי בספרה של חיותה דויטש "נחמה – סיפור חייה של נחמה ליבוביץ'", הוצאת ידיעות ספרים 2008.