ב מוסד החינוכי הזה אין צלצול המבשר את תחילת יום הלימודים וגם לא מבחנים שמודדים הצלחה. אין אווירה נוקשה, לוחות זמנים קפדניים או עונשים, אבל יש סמכות, הובלה וצמיחה.
מה שתפס אותי במוסדות החינוך של 'מעיינות רבי חייא', הייתה תחושת הזמן שאובדת כשצללתי לשעה קלה לאחת הכיתות.
הלמידה מוגדרת כ'תהליך חינוכי טבעי', והוא נטול לחץ, מדדים, הספקים, ציוני מיצ"ב, פרסים או תחרותיות. למעשה, המחנכים מבקשים לברר מהשורש את המושגים "ידע", "חינוך", "הצלחה" ועוד. גני ילדים רב־גילאיים, תלמוד תורה לבנים ובית חינוך לבנות עד כיתה ו' – אלו המסגרות שניתן למצוא בינתיים ברשת החינוך של 'מעיינות רבי חייא', ובכולן סדר היום מבוסס על אותם עקרונות.
את היום מתחילים הילדים בהתכנסות ובהכנת המרחב בו הם עתידים ללמוד היום. כל המוסדות נמצאים, או שואפים להימצא, בקרבת הטבע כחלק מתפיסה לפיה החוויה הטבעית והחיבור לאדמה ולסביבה הם חלק הכרחי מהחיים, והם המאפשרים לילד לפגוש ולחוות את עצמו כחלק ממציאות שלמה שמתחדשת על ידי הבורא.
הילדים יוצאים למסלול בוקר בהובלת המורָה או המלמד, ובעצם ההליכה אחריו הם רוכשים תחושת כבוד לסמכות החינוכית. אחרי המסלול מתכוננת הכיתה לתפילה. המחנך מדגים ומצרף אותם לתפילתו שלו. התפילה נפתחת בסיפור בוקר קצר של התבוננות, מתוך מה שחווה המורה. באמצעות הרשמים העולים מן הסיפור קולטים הילדים את החשיבות שבכל פרט ופרט, וכך לומדים לגלות את הבורא דרך הבריאה. גם התפילה עצמה היא חוויה המשתפת תנועה וצליל.
כשאני פונה לקרן כהן, הממונה על מוסדות החינוך בירושלים, היא מסבירה לי שהעיקרון הוא להיות בבחינת "כל עצמותיי תאמרנה".
למה זה חשוב?
"אצל ילדים, הגוף הוא מאוד נוכח. הם חווים את העולם דרך כל החושים שלהם בטבעיות. הם קודם כל ב'נעשה' ורק אחר כך ב'נשמע', כפי שנאמר 'אחרי המעשים נמשכים הלבבות'. הרעיון הוא לאפשר להם את החוויה במיטבה".
אחרי התפילה נערכים לשיעורי התורה. אצל הבנים הלימוד מבוסס על שיטת השינון (זילברמן), אך מבנה השיעור מותאם לתפיסת העולם החינוכית של ה'מעיינות'. הבנים לומדים חומש בשינון, בהתחלה בעיקר פשט עם טעמי המקרא ועם תנועות הטעמים, ובכל שנה לומדים ספר אחר כשבכיתה ד' הם מוסיפים משנה. כשהם מסיימים את התורה הם מתחילים ללמוד נביאים. לעומת זאת הבנות לומדות רק את פרשת השבוע לאורך השנה. בכל יום ראשון הן מתחילות ללמוד את הפרשה הנקראת בשבת במשך חמישה ימים, כשהמיקוד הוא בפשט והבנת הפרשה וכן בהלכות העולות מהפרשה הזו. בכל שנה הן לומדות את אותן הפרשות אך מתמקדות בזווית אחרת, בהתאם לגיל וליכולת ההבנה. "גם בעניין הזה יש עיקרון חינוכי חשוב" מסבירה קרן. "נשים חיות עם הזמן ויש להן עבודה שונה משל הגברים. ב'מעיינות' נעשה לימוד ובירור מהי 'תורת אמך', כדי ששיעורי התורה של הבנות יהפכו לתורת חיים של ממש. כחלק משיעורי הקודש יש אצלנו שיעור שנקרא "הלכות חיים", בו לומדים הלכות משורשן ממקום המעניק לילד תחושת העצמה וזכות להיות יהודי ולקיים מצוות, ולא ממקום של דין".
אמנם צלצול אין, אבל מה לגבי הפסקה?
"ההפסקה אצלנו ארוכה והיא חלק בלתי נפרד מיום הלימודים. במהלך ההפסקה מטפחים הילדים גינה קטנה בבחינת 'לעבדה ולשמרה'. לשמור על הקיים ולטפח את החצר. בחצר, המלמדים נמצאים ומלווים את הילדים כל הזמן. יש דגש רב על 'ואהבת לרעך כמוך' ועל תקשורת מכבדת ומתחשבת. הלימוד ה'לא רשמי' הזה חשוב לא פחות מהלימוד בתוך הכיתות. המחנכים עמלים ומתאמנים על השיח החינוכי. מה אומרים לילד ואיך אומרים לו את זה, על מנת לחזק בו תחושת שייכות ואמון בעצמו ובסביבתו. מובן ששפה בונה את המציאות והאקלים".
החלק השני של היום מוקדש לנושא תקופתי הנלמד לאורך ולרוחב.
מהורים שילדיהם סיימו את הלימודים ועלו למוסדות על־תיכוניים, שמענו שהילדים שלהם מעל הממוצע גם בלי שנבחנו או הגישו עבודות. איך את מסבירה את זה?
"קיימת בילד סקרנות טבעית ורצון טבעי ללמוד על העולם שסביבו, ואנו משתדלים ליצור סביבה חינוכית התומכת ומעודדת כוחות אלו. הילדים אוהבים לקרוא ספרים, הם יודעים המון ויש בהם אהבת תורה גדולה. אין 'פרסים' בתלמוד תורה שלנו, דבר נדיר כיום, ומבחן התוצאה הוכיח שזה רק מעצים את רצון הלמידה. יותר מכך, הילדים כאן לומדים בשמחה ומתוך שקיקה. הם אוהבים את מוסד הלימודים שלהם!"
כדי לאמת את הדברים אני פונה גם לליאת שמואלי, אמו של דוד הלומד בכיתה ב' בת"ת 'בראשית' במירון, ושל שרה־עדן המתחנכת בגן חובה של 'מעיינות' במושב שפר.
"עברנו לצפון מהרצליה לאחר חיפוש מתמשך אחרי חינוך יהודי שורשי שיתאים לנו. רצינו להעניק לילדינו נקודות שנגעו בנו כשחזרנו אנחנו בתשובה. אנו מוצאים ב'מעיינות רבי חייא' מענה למשהו טבעי ושורשי. דרך הניגון ועבודות המחברת, כל ילד מוצא את הכלי שמתאים לו ובכך מתחבר לכוחות הלמידה והסקרנות הטבעיים שלו. ב'מעיינות' מצליחים לגרום להם לאהוב את הלימוד עצמו ולהסתקרן מהסביבה שלהם, לחקור ולגלות. 'אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ'. יש לילדיי רצון אמתי ללכת לבית החינוך ולא להפסיד אף יום, וזו מעלה גדולה".
איך הם ביחס לילדים אחרים בסביבתם?
"אף פעם לא בחנתי אותם כמובן, אבל אני רואה שהם לומדים חשבון מהשורש שלו. הם קונים חשיבה מתמטית מגיל מאוד צעיר. אם בדרך כלל מספרים זה דבר אמורפי לילדים, הרי שדרך משחקי חשבון פשוטים שהם מתנסים בהם בטבע, הם מבינים מה זה חיבור וחיסור. אני רואה ילדים אחרים שמשננים ולא מבינים באמת את המתמטיקה. בנוסף לכך, נוכחנו לדעת שהילדים שלנו גדלים עם 'קומה' נוספת של חוסן נפשי ועמידה. הם ילדים שיודעים להרפות ולוותר כשצריך, ובזמנים אחרים יוזמים ומשפיעים. החינוך לדרך ארץ, לכבוד ולאהבת האחר, מסייע להם בכל המישורים".
לא סיפרו לי בקיבוץ
המורה הרוחני שדרכו המיוחדת נותנת השראה לבתי החינוך, הוא רבי חייא הגדול שהעיד על עצמו שבזכותו לא נשתכחה התורה מהילדים. רבי חייא לימד את התורה מתוך חיבור בין רוח לחומר, בין תהליך לתוצאה:
"הריני זורע פשתן, ממנו קולע רשתות ובעזרתן צד צבאים, את עורותיהם מעבד למגילות ואת בשרם מחלק ליתומים. על המגילות כותב חמישה חומשי תורה, והולך לעיר שאין בה מלמדי תינוקות – חמישה מהם אני מלמד את החומשים, ושישה אחרים – את סדרי המשנה, ומורה להם שילמדו אלו את אלו – והתורה ממילא אינה משתכחת מישראל לעולם!" (על פי בבא מציעא פה).
את הגישה מתווה ומובילה גב' אריאלה בן אמיתי, שגדלה בחינוך הקיבוצי בשנות החמישים.
"כילדים הבכורים של הקיבוץ הייתה לנו הזדמנות לחוות חוויה של התהוות ובנייה, לראות איך דברים נוצרים. השתתפנו בכל העבודות השוטפות בבית הילדים, בגן הירק, בפינת החי ויותר מאוחר אף בעזרה פעילה בענפי המשק. בנוסף לכל זה שיטת הלימוד בהתיישבות העובדת בשנות החמישים נקראה 'החינוך העמלני' לצד שיטת 'הנושא המרָכֵּז'. כל זה השפיע והניח בי יסודות עמוקים".
היא מסבירה את שורשי השקפתה החינוכית: "מגיל צעיר מאוד כבר הוטלה עלינו אחריות גדולה. כנערות היינו חוזרות מהמוסד החינוכי האזורי, וממלאות את מקומן של המטפלות שיצאו לנוח".
אריאלה למדה הוראת תנועה ומחול בסמינר הקיבוצים, ובמקביל החלה בחיפוש רוחני. "במהלך החיפוש נפגשתי דרך חברים עם כתבי הרב אשלג, והתבהר לי שיש דרך רוחנית יהודית שלא סיפרו לי עליה בקיבוץ". אחרי שהחליטה לחזור לשורשים ולחיות חיי תורה ומצוות הגיעה לירושלים והקימה בביתה משפחתון. בשלב זה ניסתה לצקת את פירות הלימוד וניסיון החיים שהצטבר ולבררו מחדש מתוך מסגרת החינוך היהודי.
איך היה החיבור בין הגישות שלמדת לבין התורה?
"הבנתי ש'בכל תנועה ותנועה, שם נמצא אלופו של עולם' ושמקור כל הידע והרוחניות נמצא בתורת ישראל. החלטתי כי כל היניקה הרוחנית והרוח החינוכית יישאבו אך ורק מתורת ישראל ומוסריה. ראיתי שאם מודעים לשלבי ההתפתחות ולצרכיו האמתיים של הילד, ניתן להפגישו כמעט עם כל רעיון רוחני באופן שיערב ויזין את נפשו.
"התחלתי לחפש תשובות ולהתייעץ עם תלמידי חכמים על מנת לגלות ולהתחזק בדרך החינוך ההתפתחותית־היהודית. בשיטת החינוך האנתרופוסופית "וולדורף" יש רעיונות שובי לב וכלים חינוכיים נפלאים, אך מאידך, הלימוד העומד בבסיס השיטה בעייתי מאוד מבחינה רוחנית ותורנית. לכן היה לי חשוב שכל אמירה וכל לימוד יהיו מבוססים על דרך התורה".
בהמשך הדרך, הצטרף אל אריאלה הרב אופיר אחימאיר, שלצד אנשי חינוך נוספים מפתחים יחד את הדרך החינוכית ומבקשים להעניק לילדים "חינוך יהודי מהשורש" כפי שהם מכנים זאת, אשר מציב את החינוך היהודי לפני הידע ואת ההוויה לפני התודעה.
מעצמו לאלוקיו
למה צריך שיטה חדשה?
"ההפך הוא הנכון. יש כאן עניין להחזיר את הפשטות לקדמת הבמה. המרוץ לקראת המודרנה והטכנולוגיה מפספס את העיקר. הפשטות מסייעת להגיע להקשבה ולקשר. בתי הספר היום עסוקים רוב הזמן במה שמכונה 'תקשוב' ולהשקפתנו מפסידים בכך קשב… הילד מאבד קשר עם עצמו ועם הסביבה, עם האדמה ועם הטבע, ובעיקר – עם טביעות אצבעותיו העדינות של הבורא בבריאה. ולצערנו זה לא קורה רק במקצועות החול, אלא גם בתוך הקודש פנימה.
"בתלמודי תורה רבים היום ניתן למצוא יכולת אינטלקטואלית, שקדנות והתמדה אבל יש גם לא מעט העדר. החיבור לחיים נפקד לדאבוננו מבתי מדרש רבים. הלכות שבת, שבתוכן יש למשל את י"א מלאכות הפת, הופכות לדבר מרוחק ומנוכר, כאילו שייכות רק לספר. כמה ילדים מכירים באמת את המלאכות האלו? החומר אינפורמטיבי ונשאר ברמת הידע בלבד".
חוץ מכיף שזה ודאי מסב, למה כל כך חשוב להתנסות במלאכות?
"כשילד זורע חיטה, במו ידיו, הוא גם מצפה לגשם כדי שהוא יזכה לראות את החיטה גדלה, והתפילה הכמהה הזו היא חינוך עמוק בכל המישורים. קהילת ילדים שמתבוננת יחד עם המלמד בהתפתחויות שהטבע מזמן, יש בכך עושר אדיר. אנחנו מנסים לחשוף את הילד לחוויה שתסייע לו להגיע לעצמו, ומעצמו לאלוקיו. המפגש נעשה דרך אירועים חברתיים ולימודיים המעניקים לו ביטחון עצמי ואמון רב".
ומה רע בתחרותיות, בשקדנות? אלו מידות שיש גם בהן חשיבות ושמעניקות יכולות למידה לחיים.
"הלימוד הוא לא בהשוואה למישהו אחר. אנחנו מנסים להראות לילד שהעבודה שלו היא ביחס לעצמו ולא ביחס למה שמישהו אחר למד. קנה המידה הוא עד כמה אני נהנה בלימוד ועד כמה אני מתקדם.
"בהקשר זה חשוב להדגיש שאנחנו כאמור ניזונים ממקורות ישראל, ובמובן זה יש לנו דרך המראה לנו מהו העיקר ומהו הטפל. נתבונן למשל על המשנה המפורסמת ממסכת אבות פרק חמישי – "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לגמרא": המשנה הזו מעניקה לנו במבט ראשון הדרכה במישור התוכן בלבד – בגיל חמש יש ללמוד מקרא, בגיל עשר משנה וכן הלאה. לא שמים לב לאמירה המשמעותית שיש כאן ביחס לאופן הלימוד שיהיה תואם גיל. "בן חמש למקרא" – יש כאן הבנה מה הן הפעולות הדידקטיות שמתאימות לילד בן חמש. אהבתו וקישורו למקרא מלמדים גם איך ללמדו את יתר המקצועות – בסיפור, בבהירות, בעוצמה, בדמיון וברגש. המשנה לעומת זאת, מתאימה לילד בן עשר שיכול כבר להכיל ולהחזיק ראש במחלוקות ודיונים, לא רק בקודש – גם בחול. כשם שיש במשנה אנליזה והשוואה, הבחנה בין טמא וטהור, בין כשר ופסול – כך יש צורך באנליזה והשוואה גם ביתר המקצועות; הלימוד נעשה מורכב יותר והאוריינטציה מעשית, כזו שמתכתבת עם העולם הזה. וכשהוא בן חמש עשרה הוא כבר בנוי לפלפול, לדיון מעמיק כפי שיש בגמרא. ואם מקדימים את המאוחר, וכבר בגיל חמש נותנים לו את הפלפול, רומסים ביד קשה את טבעו הבריא – את החיבור שלו לסיפור ולחוויה, את ההיכרות עם הבורא והבריאה. אנחנו רוצים לאפשר לילד להיות ילד כשהוא בגיל הנכון. כשהוא סיים את השלבים ההתפתחותיים הבסיסיים שלו, רק אז הוא בנוי לעלות קומה ולהיכנס לחוויה דידקטית עמוקה יותר".
אתם פונים למגזר מסוים?
"את הגישה מברכים רבנים רבים מכל גווני הקשת הדתית והחרדית, ומלווה אותה בפועל בעצה ותושייה הרב שמואל אליהו שליט"א.
"למוסדות החינוך שלנו מגיעים ציבורים רבים ומשלל מגזרים, בתוכם משפחות של בעלי תשובה. אנחנו מעוניינים לעבוד במושגים של תורה, עבודת ה', אהבת ישראל ואהבת הארץ. אנו רואים ערך עליון בהקמת קהילה החפה משיח פוליטי או אידיאולוגי.
"ברוך ה' בשנה הבאה יורחבו המוסדות של 'מעיינות רבי חייא' בירושלים, מרום הגליל, פרדס חנה, רחובות, חריש, בר יוחאי, שפר, צפת, שדות נגב ודרום הר חברון, וגם ברמת גן התקבצה קבוצת הורים הנמצאת במגעים מול הרשויות".