לשמחתנו הרבה, בעיצומן של ההכנות לחג הפסח ותוך כדי העברת שיעורים רבים בערים וביישובים, נענה הרב הראשי לישראל הרב קלמן בר שליט"א להעניק ל'קרוב אליך' שיחת הכנה חגיגית.
כמי שמאחוריו עשרות שנות פעילות בעולמות החינוך וההשפעה הציבורית, במוסדות התורה ובמערכות הרבנות, יש לדברים היוצאים מפיו משמעות מיוחדת, בעודם מסייעים לנו לקיים כהלכה בליל הסדר את מצוות החינוך של הדור הבא. נוסף על כך, ייחוסו של הרב, כצאצא לבית איזביצא־ראדזין ניכר היטב לאורך השיחה, הבלולה בפנינים ואמרות מאוצרות החסידות.
אוהב את הבריות, ומקרבן
בערב פסח בשנה זו אי אפשר להתעלם מהעובדה שברקע הדברים אנחנו שרויים במלחמה ארוכה. ככל שחושבים שיודעים מה עומד להיות, עוד יותר לא יודעים. במקביל, המלחמה הביאה להתעוררות גדולה מאוד בקרב המונים. לדעת הרב, מה התפקיד שלנו לעת כזאת?
חז"ל אומרים שלעתיד לבוא אומות העולם יעמדו לפני הקב"ה והוא ישאל אותם "במאי עסקתם, אומרים לפניו: רבונו של עולם, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה: כל מה שעשיתם, לצורך עצמכם עשיתם. תיקנתם גשרים, ליטול מהם מכס. כרכים, לעשות בהם אנגריא. מלחמות אני עשיתי, שנאמר: ה' איש מלחמה".
אני חושב שבשנה זו אנחנו צריכים להדגיש לילדים שלנו ולנו עצמנו את הנקודה שאנחנו רואים במו עינינו שהקב"ה מנהל את המלחמה הנוכחית, ומשום כך לא פלא שרבים הולכים ונעשים מאמינים יותר ויותר.
אפשר לקחת למשל את סיפורה המופלא של אגם ברגר, שבחסדי ה' נפדתה לחירות. הרי היא והבנות שהיו איתה, כחטופים רבים אחרים, לא היו קודם לכן קשורים בגלוי ובאופן יומיומי לאמונה בה', אבל דווקא בשבי החמאס היא התעוררה בהן במלוא עוזה. היא וחברתה היו בדירה של מחבלי החמאס ונאלצו לשרת אותן כשפחות, וכשבא יום שבת היא אמרה להן: הרי אני כאן רק בגלל שאני יהודייה, אם כך בשבת אני לא יכולה לבשל לכם, לא לכבס ולא לעשות שום דבר…
לגבי תפקידנו בעת הזו – כולנו מכירים את סיפורה של מגילת רות. והנה, מוזכר שם במגילה אדם אחד שכמעט לא מדברים עליו – אלימלך שנסע לשדה מואב ומת, והגמרא אומרת שהוא אחד מגדולי הדור. למה הוא מת? בגלל שהוא הוכיח את עם ישראל על הרעב שהתפשט בארץ. הוא אמר להם: אתם יודעים למה שורר רעב בארץ? הכל כתוב בתורה: "אם בחוקותיי תלכו…", "והיה אם שמוע"… אבל דבריו לא נפלו על אוזניים קשובות. הוא אמר להם "טלו קיסם מבין עיניכם", והם אמרו לו "טול קורה מבין עיניך", ולכן הוא הלך והתרחק עד שדה מואב ומת.
טעותו של אלימלך הייתה בכך שבאמת לא זו הדרך לקרב יהודים לתורה, לא כך מחזירים אותם בתשובה. קודם כל עליך לדאוג להם בגשמיות, ולאחר מכן תוכל לדבר איתם על רוחניות.
זו הדרך שאותה הורו לנו רבותינו: "אוהב את הבריות" תחילה, ורק אחר כך "ומקרבן לתורה". ידועים דברי בעל התניא (פרק ל"ב) המורים דרך לאהבת ישראל אמיתית, שאמנם גם "הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא, צריך למושכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'"; אבל הוא מיד מסיים ואומר: "והן לא – כלומר, אם לא הצליח לקרבן לתורה ועבודה – לא הפסיד שכר מצוות אהבת רעים". כיום כבר כולם מבינים את זה. הציבור עצמו צמא להתקרבות, ואם אתה שואל איך אפשר לקרב יהודי – בראש ובראשונה עליך להראות לו שאתה אחיו.
כלומר, כמובן, אם אתה אחיו באמת, אתה תדאג לו לכל צרכיו, לצורכי גופו וגם לצורכי נשמתו ותקרב אותו לתורה ולמצוות, אבל מצות "ואהבת לרעך כמוך" כשלעצמה אינה כרוכה דווקא במובן הרוחני, אלא בדרך כלל יש להקדים תחילה עזר וסיוע במובן הגשמי כפשוטו, כשאחר כך מזכה השם יתברך ועל גבי המצע זה של אהבת רעים פשוטה אפשר להצמיח גם אהבה המתבטאת בקירוב לתורה; אבל גם אם חלילה לא – לא הפסדנו שכר מצות אהבת רעים.
ייתכן שהמחלוקות יימשכו, אבל ככל שיותר ויותר נסגל בעצמנו את השפה הזו, כך נוכל לקרב את כולם לתורה ולהראות להם את המאור שבה שיחזירם למוטב.
איך מאחים את הקרע?
האומנם הרב חושב שניתן לאחות את הקרע בעם?
אני סבור שהמצב האמיתי אינו כצעקתה, ואדרבה רחוק מכך. צריך להבחין בין הקולות הנשמעים מפי שופרות התעמולה שרוצים בפילוג בין שבטי ישראל והרחקת העם ממסורת ישראל לבין האמונה הרוחשת באמת על פני השטח ומתחתיו.
אספר לכם: חודש אחרי שמחת תורה תשפ"ד, התבקשתי על ידי דובר צה"ל להצטרף לסיור מיוחד בכפר עזה שחרב כמעט כולו. הגענו לשם, וכשביקרנו בין ההריסות וראינו לראשונה את המחזות הקשים, הגיעו לעברנו כמה תושבים. אחד מהם פנה אליי ואמר: "הייתי לכאורה אתאיסט מושבע. אם היית בא לכאן ב-6/10, הייתי מפנה אותך אל שער הכניסה. אבל עכשיו אני רוצה לחבק אותך". שאלתי אותו מה נשתנה, והוא אמר שדווקא הפוגרום הנורא חיזק בלבו את האמונה.
נתבונן בדברים שאומר יחזקאל בנבואה המפורסמת: "ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו. ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו. וקרב אתם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך". נשאלת השאלה, למה עץ? למה לא שני גווילי קלף או שני ניירות שיתקרבו זה אל זה ויהיו אחד?
נדמה לי שהתשובה היא שהקב"ה ברא כל עץ שונה מחברו. יש עץ אחד למינו ועץ אחר למינהו. אפשר וצריכים להיות שונים זה מזה, כי הקב"ה הוא שברא אותנו כמי שאין פרצופיהם שווים ואין דעותיהם שוות, וכמאמר העולם 'אחדות איננה אחידות'. חילוקי דעות הם דבר טבעי בין בני אדם וגם בתוך כל משפחה טובה, אבל כשהחיצוניות מתקלפת ומוסרת, אז מתגלה הפנימיות המאחדת.
תחשבו על זה: יעקב אבינו אומר לעשו הרשע, "ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני". ריבונו של עולם, כך אומר לעשו יעקב איש האמת? אומר הגאון מווילנא: יעקב אומר לעשיו, אני לא מדבר עכשיו אל החיצוניות שלך אלא אל "פניך", אל הפנימיות שלך. ואם בעשיו אומרים כך, על אחת כמה וכמה על יהודים שרק נראים בעינינו כרחוקים.
לאמיתו של דבר, רב המשותף על המפריד. ישנם דברים רבים שכל הצדדים מסכימים עליהם, ואפשר להתחיל מהם. בחג החנוכה האחרון התבקשתי לבוא לכיכר החטופים, ופתאום ראו אותי אנשי התנועה הקיבוצית והזמינו אותי אל המתחם המרכזי. נעניתי בשמחה, הדלקתי את נרות החנוכה ועמדתי ודיברתי בפניהם במשך עשרים וחמש דקות על הדברים המאחדים בינינו. וכי אנחנו צריכים לשכנע את המשוכנעים? ודאי שיש לנו תפקיד ללכת ולדבר על לב אחינו ולקרב אותם בדרכי נועם ושלום לאורה של תורה.
לא לקפוא
איך הרב מסביר בשיעוריו את מה שמחוללת הגאולה ממצרים עלינו עד לימינו אלה?
האמת היא שאליבא דכולא עלמא, יציאת מצרים היא נקודה חשובה ויסודית בעבודת האדם גם בימינו. ההבדל בין עבד לבין בן חורין הוא שעבד הנו אדם נטול אישיות משלו. הוא כבול אל האווירה סביבו ומשועבד לה, והוא רוצה רק לשאת חן בעיני האדון שלא יכביד עליו את עולו.
האבן עזרא מעלה תמיהה: למה כשעם ישראל יצאו ממצרים הם נתקפו בפחד נורא מפני המצרים הרודפים אחריהם? הרי הם מנו מספר עצום של אנשים; החפץ חיים היה אומר שמקובל שחמישה מיליון איש מנו אבותינו כשיצאו ממצרים, וכנגדם היה סך פחות הרבה יותר של חיל פרעה. מדוע אם כן צעקו ונבהלו כל כך?
אומר האבן עזרא: כי המצרים היו אדונים לישראל, ועבד נפשו שפלה והוא אינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה. מפני זה סיבב הקב"ה את כל מהלך העניינים שהדור הזה לא ייכנס לארץ ישראל, כי עבד שכל כולו כנוע אינו יכול לכבוש את הארץ ולהיות בעל הבית שלה. ודרך אגב, בדיוק כתוצאה מכך אירע חטא המרגלים שאמרו "אפס כי עז העם". זו מנטליות של עבד שהוא אינו אדם לעצמו.
חסידים היו אומרים, כפי ששמעתי מידידי הרב שבתי סלבטיצקי מאנטוורפן, שם לימדתי בישיבה במשך כמה שנים והסבתי איתו בהתוועדויות פעמים רבות: למה בהתוועדות שותים דווקא משקה חריף ולא תה, קפה או כל משקה אחר?… התשובה היא כי אם תכניס תה למקפיא, תוך זמן קצר הוא יקפא. לעומתו הוודקה, גם כשהיא נכנסת למקפיא איננה קופאת, זהו משקה שאיננו מושפע מהסביבה.
זו הדרך הסלולה לכולנו: לא להיות מושפעים מהקור, ואדרבה "עלה נעלה". ארץ ישראל – כפשוטה וכמדרשה: "למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה", דהיינו עבודת ה' בכלל – שייכת לנו ובידינו לכבוש אותה. זה הקו שנדרש מאיתנו גם ביציאת מצרים כיום, מהמצרים וההגבלות של כל אחד בעבודת ה'.
על רקע התהפוכות שאנחנו חווים בשנים האחרונות בכל המובנים, יש בקריאה הזו – שלא להיות מושפע מהאווירה החיצונית – מסר חיוני מאוד, כשהאתגר הגדול הוא לעמוד ביעד הזה ולא לסטות ממנו ימין ושמאל. מהי, לדעת הרב, הדרך לכך?
תראו, ה'שם משמואל' מקשה: לאחר שעם ישראל נכנס לארץ ישראל ויהושע היכה את האויבים שעמדו בשעריה, נאמר "אז יבנה יהושע מזבח לה' אלוקי ישראל בהר עיבל", אצל שכם. ולכאורה, למה היו צריכים להגיע עד שכם ורק שם להקים את המזבח?
התשובה היא: שכם הוא מלשון נתינת כתף והתמסרות – מטים שכם. אי אפשר להגיע לעבודת ה' הראויה בלי להתמסר כליל. אם כן, לשאלתך: כיצד לא סוטים מהדרך ולא כושלים באמצע – זה יקרה רק כאשר נתמסר אל העבודה שלנו לחלוטין.
ועוד דבר חשוב צריך לזכור בעת הצעידה בדרך: לא לחשוש, לא לחרוד, לעמוד בביטחון שלם בה' ולהתקדם בכל עת אל היעד.
יש וורט של זקני, בעל 'מי השילוח', על מ"ב המסעות שעשו בני ישראל בדרכם לארץ. כולנו מכירים את ההסבר החסידי על כך שכל יהודי בעבודתו עובר מ"ב מסעות. אבל 'מי השילוח' התעכב על התחנות הללו במסע והיה דורש כך: "ויסעו מהר שפר ויחנו בחרדה; ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות". כשאדם נמצא בחרדה הוא לא יכול לעשות דבר; הוא מאובן. אבל כאשר נוסעים מחרדה, נוטשים את החרדה, אז מגיעים למצב של "במקהלות ברכו". אז יכולים להשמיע קול ולחולל מהפכה.
להתחיל בחינוך של עצמך
במרכז הסדר עומדת מצות "והגדת לבנך". מהניסיון העשיר של הרב בעולמות החינוך וההשפעה על הציבור, מהו המסר החינוכי העיקרי שעלינו להעמיד על השולחן?
להבנתי, לפני שאנחנו מדברים לאחרים, בואו נדבר לעצמנו… יסוד היסודות בעולם החינוך הוא הדוגמה האישית. בין אם המדובר בבניך שלך ובין אם המדובר ב"בניך אלו התלמידים", אלה כאלה יושפעו מצורת ההתנהגות שלך ומהמהות שלך הרבה יותר מהדיבורים הישירים אליהם.
אתמול חזרתי מפריז. הופעתי שם בפני הורים של בית הספר הענק 'סיני' של חב"ד, ואמרתי להם: בקריאת שמע אנחנו אומרים "ושיננתם לבניך ודיברת בם". לכאורה אמור היה להיות כתוב בדיוק להפך – קודם בא הדיבור ולאחריו בא השינון. אומר ה'שרידי אש': איך תשנן? על ידי ודיברת בם. אתה יכול להטיף לילדים, למחונכים, לכל מי שבא איתך במגע מבוקר עד לילה; אבל אם לא תעניק דוגמה אישית, אם לא תדבר בעצמך בלימוד, בבוקר ובערב, בשכבך ובקומך ובלכתך בדרך, לא תצליח לשנן בפיהם כראוי. הדוגמה האישית היא היסוד והתשתית לכל.
בהקשר זה סיפרתי להם סיפור ששמעתי כשהייתי ר"מ בישיבה באנטוורפן. היה שם ראש ישיבה, הרב פלוצ'ניק, שהיה תלמידו של רבי אלחנן וסרמן הי"ד, והוא סיפר כך: יום אחד שב ר' אלחנן מהתרוצצות במקומות שונים כדי להשיג כסף להחזקת הישיבה, והוא דפק על השולחן וביקש לשתף את הנוכחים בבית המדרש בחוויה חינוכית עזה שחווה.
זה היה בחורף המושלג של ליטא. הכל היה רטוב ובוצי, והוא רצה לבקר את אחד מתלמידיו הבוגרים שהברכה הייתה מצויה בכיסו. ר' אלחנן חשש שהמגפיים הבוציים והמעיל הספוג מים יטנפו את הבית המפואר של התלמיד העשיר, ולכן ניגש אל אחד הפתחים האחוריים, נקש על הדלת שנפתחה על ידי אחת הבנות, וזו הכניס אותו פנימה ומיהרה לקרוא לאביה.
כשבעל הבית הגיע בחופזה הוא קידם את פניו של ר' אלחנן בארשת פנים מתחננת. הוא פנה אליו ואמר: "רבי, מה יהיה על החינוך של בני ביתי?! שלוש בנות יש לי, ואני מחנך אותן שהכל טפל ותפל לעומת התורה. והנה בא ראש הישיבה אלי הביתה והוא עצמו מראה להן שהוא חס על הממון שלי ועל הברק של הריהוט והשטיחים, כשלשם כך הוא משתדל להיכנס דווקא מהפתח האחורי… אנא – אמר התלמיד לר' אלחנן – יואיל נא הרב לצאת ולהיכנס שוב מהפתח הראשי, וכך כל השטיחים והריהוט יספגו את כל מה שהבאת איתך מהרחוב, וכך בנותיי יפנימו שהתורה ותמיכת לומדיה הם העיקר והתכלית של הכל".
ר' אלחנן סבר וקיבל וכך עשה, כשאת החוויה הזו הוא חלק עם התלמידים מיד לאחר מכן, כאמור.
לימים, כשפרצה המלחמה, גזלו ממנו הגרמנים הארורים את כל כספו, אבל שלוש הבנות הקימו בתים ומשפחות יראות שמים, כי זו הייתה דרך החינוך שהוא חקק והשריש בעצמותיהן.
כולם יוצאים, אתה בא?
כולנו יודעים שיציאת מצרים היא לא אירוע היסטורי בלבד; מצרים מסמלת את המאבק המתמיד בין אדם ליצרו, והגאולה ממנה היא החתירה המתמדת לפריצה ושחרור מכל המצרים וההגבלות של הקליפה. חז"ל אמרו ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ובספר התניא מדגיש זאת עוד יותר ואומר שהכוונה ממש "בכל יום ויום", דהיינו שזו עבודה יום־יומית.
הכל טוב ויפה, אבל איך באמת הופכים את הדברים למעשיים? מה יכול לתת לאדם את הכוח לצאת מכל המניעות שאורבות לו על כל צעד ושעל?
אני חושב שכיוון שהדברים מתפרסמים בבמה תורנית של עבודת ה' ברוח חסידית, הרי שהיא התשובה לשאלתך בסוגיית יציאת מצרים בנפש. הרי מהי הסיבה לכך שכיום יותר ויותר יחידים וקבוצות נוהרים לחסידות? אף אחד לא יכחיש שזו תופעה ההולכת ומתפתחת עוד ועוד בממדים עצומים; מהיכן בדיוק היא באה ומה עומד מאחוריה?
והאמת היא ששאלה אחת מתורצת בחברתה: אנשים כיום חשים במצרים עד הצוואר. הרבה אנשים שיש להם לכאורה הכל, בגשמיות וברוחניות, מרגישים שבאמת, בעומקא דליבא, אין להם דבר. אני לא מדבר כרגע על הרחוקים מקיום מצוות לכאורה, אלא דווקא על בני תורה ואנשי בית המדרש המקפידים על דקדוקי מצווה וחומרי־חומרות, שהרבה פעמים מרגישים בתוכם שהעיקר חסר מן הספר: הלב. המכה הגדולה של דורנו הוא היובש הרוחני. מצד אחד אנחנו מוצפים במרחבי ידע תורני זמינים שלא היו כמותם מעולם ובשפע אפשרויות להידורי מצווה מכל סוג שאבותינו לא חלמו עליהם, ומצד שני אנחנו לא מגיעים לקרסוליים שלהם בהכנת הלב ובידיעה דע לפני מי אתה עומד. זה לא מצרים? זה מצרים על מלא…
אבל לא אלמן ישראל, והשם יתברך הפיח רוח חדשה בנו – בני ישראל הנתונים במצרים של דורנו, וזאת על ידי תורת החסידות שהיא המובילה ליציאת מצרים. היא המביאה, כמו ביציאת מצרים הראשונה, ל"ויאמן העם". היא זו שמקבעת בדעת האדם את ההכרה בנוכחותו של הקב"ה שאין עוד מלבדו, היא המעוררת אותו להכיר את נשמתו, והיא המלמדת אותו על תכלית הירידה שלו לעולם הזה. ואם כך, לא פלא שאנשים כה רבים נוהרים אל טוב ה' שהם מגלים בתוך תורות החסידות, כי מי רואה אותם יוצאים ממצרים ואינו יוצא?
זה ברור, אי אפשר להתוודע כיום לרובד הפנימי של התורה והמצוות ולצאת ממצרים בלי תורת החסידות. אמנם תורת המוסר חשובה מאוד על מנת להכשיר את המידות ולתקן אותן, אבל כשיהודי רוצה לקיים בנפשו "דע את אלוקי אביך ועבדהו", לדעת ולהבין ולעבוד באמת, הוא זקוק להיכנס לשערי החסידות.
מי שקרא קצת היסטוריה של הדורות האחרונים יודע שתקופת ההשכלה חוללה שמות בקרב הישיבות הליטאיות, ואילו בישיבות החסידיות התופעה הזו פסחה עליהן כמעט כליל. זאת משום שאי אפשר להתחבר לדברים בלי הרגשת הדבקות באלוקים חיים הכובשת את האדם מתוכו, בלי ההתפעלות וההתלהבות. ואת כל אלו מטפחת תורת החסידות – ללמוד וללמד את כל דברי תלמוד תורתך באהבה.
כמובן, צריך לומר גם את הפשוט שגם ברגש כשלעצמו לא די, שהרי הוא בא וחולף ואינו בר קיימא. ולכן לאחר ההתנוצצות האדירה של שני הדורות הראשונים לחסידות בא האדמו"ר הזקן ובשיטתו, שיטת חב"ד, איזן בצורה נכונה בין הרגש לבין הדעת, כך שהאדם יקיים באמת תחילה "וידעת היום" ומשם יבוא ל"השבות אל לבבך" – דבר שמייסד את עבודתו על בסיס נכון לאורך ימים ושנים. באמצעות כל אלו משתעבדים המוח והלב לעבודת ה', ועל כך בדיוק טבעו בחצרות חסידים את מטבע הלשון "בלימוד החסידות ובדרכי החסידות".
אמונתו אומנותו
חג הפסח הוא חג האמונה. איך אפשר להסביר לנו ולבני הבית את כוחה של האמונה ועל צורת החיים היהודיים לאורה?
כדי להיות יהודי בעל אמונה, אנחנו צריכים לעמול להבין מה אומרים לנו משמיים. לפעמים יש לאדם מחשבות ותוכניות – שזה השידוך שלו או שזה העסק שלו, והנה הדברים משתנים ולא הולכים בכיוון שעליו חשב. לכאורה שיבוש, אבל לטובה. יהודי מבין שבאמת הוא לא היה צריך את השידוך הזה ואת העסק הזה, והקב"ה מכין עבורו משהו אחר.
כשדלת אחר נסגרת בפנינו, משמים אומרים לנו שהשליחות שלנו נמצאת במקום אחר. הרי ישראל נמשלו ללבנה, וכמו שהלבנה נעלמת בסוף החודש רק על מנת לשוב ולהאיר מחדש, כך כאשר אנחנו חווים הסתרה רגעית, זה רק על מנת שאחריה נתחדש כנשר. כך אנחנו לומדים מראש חודש בעבודת כל אחד מישראל, ובמיוחד בניסן שהוא "ראש חודשים".
רבי צדוק אומר שאת כל החגים אנחנו חוגגים זכר לעבר, ורק ראש חודש הוא על שם העתיד, ולכן אנחנו מפטירים בערב ראש חודש על שם מחר – "מחר חודש". בשולחן ערוך יש הלכה מעניינת בהקשר זה, שבראש חודש נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה. למה דווקא נשים ולא גברים? הטור מביא את דברי חז"ל בפרקי דרבי אליעזר, שהנשים לא היו שותפות בחטא העגל. והרי נאמר: "אחד מאלף מצאתי ואישה בכל אלה לא מצאתי", ודרשו בזה שבכל האירוע של "אלה אלוהיך ישראל" לא הייתה שותפה אף אישה. כיוון שהן לא חטאו, הן קיבלו שכר שלא יעשו מלאכה בראש חודש.
אלא שאם יורשה לנו לשאול – האם יש קשר בין המעשה לבין השכר? התשובה היא שהנשים שייכות לראש חודש, כי הן כבר היו ב"מחר". הרי למחרת חטא העגל היה עתיד להיות יום הבאת הלוחות על ידי משה והשלמת מתן תורה, ולכן הן לא רצו ליטול חלק במעשה זה. אילו זכינו, היינו למחרת בעולם העתידי. אבל בגלל חטא העגל הפסדנו הכל. לכן הנשים השייכות יותר לעולם העתידי נהגו שלא לעשות מלאכה בראש חודש השייך גם הוא לעתיד, כאמור.
המסר לכולנו הוא שגם כאשר העולם מתכסה בחשכה, יש מחר. אדם צריך לדעת שגם אם הכל מכוסה ונראה 'תקוע', כמו שאומרים, יש לנו שליחות חדשה למלא במצבנו זה.
החיים על פי דוד המלך
הכרתי יהודי ושמו ר' לייבלה קוטנר. הוא היה ניצול שואה שעלה לארץ הקודש לאחר שאיבד את רעייתו ושמונת ילדיו, הי"ד. שמעתי ממנו שבשלב מסוים בזמן הכיבוש הנאצי דחסו אותו יחד עם עוד 300 אנשים בצפיפות איומה למשחטה בעיר לסק, סמוך ללודז'. הצחנה במשחטה הייתה נוראה, וכך בתנאים לא אנושיים הם חיכו לרכבת שתוביל אותם לאושוויץ…
בתוך כך פנה אליו יהודי נכבד, שהיה יו"ר אגודת ישראל בלודז', ושאל אותו: "לייבלה, מה יהיה??" ור' לייבלה ענה: "יהיה כמו אצל דוד המלך"! היהודי התפלא: "מה נזכרת פתאום בדוד המלך?" ענה ר' לייבלה: "זה לא מעכשיו, חשבתי בעבר רבות על דוד המלך שהיה רועה צאן, יושב לבדו בשדה לרוח היום ומזמר עוד ועוד מזמורי תהילים שבוקעים מכינורו. ופתאום ביום בהיר אחד מגיע שמואל הנביא ומושח אותו למלך, כשמאז והלאה החיים שלו מתהפכים על פניהם לרעה. רודפים אחריו בלי סוף, והוא נאלץ להסתתר במערות המדבר…
"יהודי אחר", אמר ר' לייבלה, "אולי היה בא לשמואל הנביא, 'מחזיר את המפתחות' וחוזר לחיות איש פשוט… הרי בהיגיון האנושי אפשר לומר שיותר טוב שדוד יישאר רועה צאן ויחבר עוד כמה מזמורי תהילים. אבל דוד המלך לא עשה כך, הוא ידע היטב שאת הנתונים של חיינו הקב"ה בוחר עבורנו, ועם מה שהוא נותן לנו אנחנו צריכים לעבוד אותו בלב שלם".
ר' לייבלה סיים ואמר: "עד עכשיו הקב"ה נתן לי אישה ושמונה ילדים וזאת הייתה עבודתי למענו, מכאן והלאה יש לי דברים אחרים ועם זה אעשה ואפעל ואנצח".
זאת המהות של "החודש הזה לכם ראש חודשים" – המצווה הראשונה שעם ישראל נצטווה עוד במצרים, כי היא מסבירה את הדבר שאיש טרם ידע להבינו על יסודו, כמו שמשה רבנו עצמו תמה וזעק: "למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". למה דווקא כשהכל נראה טוב, משתרר לפתע החושך המוחלט? אבל רק הקב"ה שיודע את אשר לפניו יכול לענות לו: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם".
לכן פרשת החודש קודמת לחג הפסח, כי באמצעות ראש חודש אפשר להבין מהו פסח. גם כשנראה שאפסה כל תקווה, בא הפסח וחג הגאולה ומלמד שמבעד לחשכה הולך ובוקע אור גדול מחר.
גם בהגדה של פסח אנחנו מוצאים את יסוד האמונה הזה מכיוון מעניין. בתחילת מגיד אנחנו אומרים ש"אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים. מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובים בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית". ואפשר לשאול: מה פשרה של ההתכנסות הזו בבני ברק, עירו של רבי עקיבא?
בסדר הדורות כתוב שהמעשה הזה התרחש שנה או שנתיים אחרי החורבן. נתאר לעצמנו את משמעות הדבר: בשנה שעברה עוד הקריבו קרבן פסח ובית המקדש עמד על תילו, כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, ואילו עכשיו השמיים נפלו. החכמים רוצים אפוא לראות את "מחר חודש" – להיכן הכל מוביל ומה צופן העתיד, ואת הנקודה הזו יודע רבי עקיבא להסביר. הוא זה שניחן ביכולת לראות את העתיד הזוהר גם מבעד לחושך הגלות. כך למשל, כשהוא רואה שועל שיוצא מבית קודש הקודשים הוא צוחק, כי הוא רואה איך עומק הגלות מצמיח את עומק ותוקף הגאולה. וכך, במהלך כל הלילה של פסח, הם מסבירים ומעמיקים בעניין הזה – כשבינתיים החושך הולך ומסתלק לו ואור היום זורח ועולה – עד שבאו התלמידים ואמרו להם: "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית". כלומר, הנה, רואים כבר את האור!
יהי רצון שכן תהיה לנו, בימים ההם בזמן הזה. ואני מבקש לאחל לכם ולכל בית ישראל חג פסח כשר ושמח, ויהי רצון שנחזק ונתחזק בעבודתנו ונזכה יחד לגאולה שלמה במהרה בימינו.
